אם ים המלח היה מוצר עובר לסוחר, סביר להניח שמכירותיו היו מזנקות. הקמפיין המסיבי של מפעלי ים המלח חודר לכל מדיה בחיינו, ברשתות, בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים המודפסים. בקמפיין, שניתן להניח באופן שמרני שעולה לכל הפחות עשרות מיליוני שקלים, מספרים לנו המפעלים הכורים את מחצבי ים המלח כי למעשה יש להם תפקיד חברתי חשוב, "מזרימים חיים לים המלח". ממש כאילו חיכתה הימה המלוחה, פינליסטית בתחרות "שבעת פלאי תבל", במשך אלפי שנים, למפעלי ים המלח להצלה.
ואם אמנם כל כך טוב, אז איך זה שכל כך רע? כיצד הולך ים המלח ונעלם בקצב מסחרר? ומה, לעזאזל, מוכרים לנו מפעלי ים המלח והיכן קונים את זה? אז קצת סדר. מפעלי ים המלח הוקמו בשנות השישים ונמכרו בסוף שנות התשעים לאחים עופר. הליך המכירה והמחיר המגוחך הנקוב תועדו בסרט "שיטת השקשוקה". במשך כל השנים תרמו המפעלים באופן משמעותי לירידת מפלס ים המלח, לטובת כריית משאבי טבע והגדלת שורת הרווחים העצומה ממילא של החברה לישראל.
בנוסף, יצרו המפעלים בעיה הפוכה בחלק הדרומי של הים, באזור בתי המלון. המפעלים גרמו לשקיעת מלחים, ובעקבותיה עליית מפלס הים, באופן שמעמיד בסכנה את המלונות. שרי התיירות והגנת הסביבה החליטו בעצת מומחים שהפתרון המתאים הו "קציר" המלח המצטבר, שיחליף את הגבהת הסוללות שכבר נפרצו מספר פעמים. אבל מחיר הקציר הוא כשבעה מיליארד שקלים לשלושים שנה. השרים מבקשים להשית את כלל המחיר על המפעלים, ביישום מושלם של הכלל "המזהם - משלם" (קרי: מקור הבעיה הוא זה שיממן את פתרונה). המפעלים, כמובן, מתנגדים.
תוקעים לנו אצבע בעין
עכשיו התמונה ברורה יותר. מפעלי ים המלח פותחים בקמפיין לחצים על ממשלת ישראל, ובעיקר על ראש הממשלה ושר האוצר. כחלק מזה הם יוצאים למסע יחסי ציבור ממומן בכבדות, שמטרתו לשכנע אותנו, הצופים והקוראים התמימים, שהם הטובים, אלה שתורמים לחברה ולכן חייבים לסייע להם. המפעלים מעדיפים להשקיע כמה מיליונים בסרטוני תדמית מצוירים מאשר כמה מיליארדים בתיקון הנזק שגרמו לנכס הלאומי.
האסטרטגיה הזו לא חדשה, והופכת ממש לאופנה. כולנו עדיין זוכרים את הקמפיינים האגרסיביים של חברות הגז ושלוחיהן, שמכסחים כל מי שטען בעד הגדלת נתח המדינה מרווחי הגז הטבעי הציבורי. אחד מהשיאים היה קמפיין תדמית של חברת נובל אנרג'י האמריקאית, שביקשה לשכנע אותנו ב"אנרגיות הטובות" שלה, רגע לפני שייגזר הנתח אותו היא תשלם בעתיד למדינה - עניין של כמה מיליארדי דולרים לכאן או לכאן.
מטרת מסעות הפרסום הללו היא אחת: יצירת עיוורון ציבורי ביחס לשימוש המעוות במשאבי הציבור, באמצעות החדרת אצבע עבה ל"לבן של העין". ממש כמו הכייס שמייצר פעולת הסחה, כך מבקשות החברות לייצר הסחה שתקל עליהן להיפטר מעולו של הציבור ולהקטין, שוב, את חלקנו בעוגת המזומנים האדירה.
כציבור שמתחיל לייצר הצלחות במאבקים ציבוריים, גם אם קטנות עדיין, עלינו לזכור שלא מדובר במסג', אלא באצבע בעין, ולדחות את הדיבור החברתי כביכול של בעלי ההון, כדיבור ריק.