סביר להניח שהדיווחים מסוריה על מות מאות ואולי אלפי אזרחים סורים מהתקפה בנשק לא קונבנציונלי, החרידה את רובנו. רק ציניקנים חסרי תקנה או שונאי אדם יפטרו מראות של מאות ילדים פצועים ומתים ב"שיהרגו אחד את השני, ימח שמם". אבל התדהמה מפנה את מקומה לתהייה, וזו ממלאה את הראש בספקות לגבי מי ירה, איך ולמה. ואחרי כל אילו באה חזרה לשגרה.
בסדק הקטן שנפער בין הזעזוע והתמהון ששלנו, לבין שיבה מתוקה - חמוצה לעונת המלפפונים הלחה, כדאי שבכל זאת נאמץ את התאים האפורים העירניים האחרונים שעוד נותרו אצלנו ונחליט, אחת ולתמיד, מה המעשה אותו אנו חייבים לנקוט כנגד הזוועה המתרחשת.
אבל, כידוע, השפיות מאיתנו ומשכנינו והלאה. והנה התוצאות: שנתיים וחצי של מלחמת אזרחים מתישה, שהניבה למעלה ממאה אלף סורים הרוגים בנוסף למיליונים פצועים ועקורים. קשה לומר ממרחק ישראל לדמשק האם הציבור מטומטם, אבל הוא משלם. הכי בגדול. והכי כואב.
זכור כי גר היית בארץ מצרים
וכאן המקום לפרגן, במידה, להנהגת ישראל. סוריה הייתה משאת נפש קבועה לפנטזיות צבאיות של בכירי הצבא והפוליטיקה בישראל. ובכל זאת, "שעת הכושר" העכשווית מותירה אותנו, לרוב, בנשק נצור ובפטפטת מינימלית. בנוסף, ישנו מענה רפואי לטפטוף של פצועים שזולג מן הגולן הסורי. עד כאן יפה.
ומכאן? יש מי שכבר התנדבו למלחמת שחרור העם הסורי. הכל מכוונות טובות, שיכולות בקלות, כלקחי ההיסטוריה, להפוך לפרקטיקה מטורפת. כלל האצבע הראשון: אל תזיק. ואל תתערב צבאית. בוודאי לא בסכסוך כה מורכב ועקוב מדם.
ומה כן? להרחיב את המענה ההומניטרי. לעשות כמעשה הטורקים (אזרחית, לא צבאית) שקלטו רבבות פליטים ופצועים. לייצא תרופות ומזון למעמקי סוריה המדממת ולייבא, לזמן קצוב, את מוכי הגורל, האסד והשגעונות המיליטריסטיים וג'יהאדיסטים. הפרקטיקה כוללת יצירת מסדרון הומניטרי, שטח מפורז בו יוכלו פליטים ופצועים לקבל מענה לצרכיהם הבסיסיים.
כלל יסוד בתורה הוא "זכור כי גר היית בארץ מצרים". זיכרון הגרות, העבדות וההתעמרות אמור להיות עמוד האש המנחה אותנו לרגישות ועמידה לצד החלש והנזקק. המשך הצקצוק והנהי, במקרה הטוב, וההתעלמות המופגנית במקרה הרע, תוך שימוש בגורלנו כחברה וכעם כתירוץ לדחיקת ה"אחר" מן העין, ולא להיפך, יביאו את כולנו לסיוט חברתי.