נדמה לכם שמדובר בסיפור קצה? ממש לא. השכר החציוני בישראל, כלומר: השכר ש50% מהמועסקים (המדווחים) מרוויחים פחות ממנו, עומד כיום על כ-6,500 שקלים. תוסיפו לזה כרבע מהבוגרים בישראל שאינם מועסקים כלל ותקבלו את התמונה של רוב רובם של תושבי ישראל.
בשלוש השנים האחרונות דיברנו כל כך הרבה על יוקר המחיה. זה שלא מאפשר לנו קורת גג יציבה וסבירה. זה שקובר את כולנו תחת עול של ריביות בנקאיות. זה שהופך כל טיפול רפואי, חוג או סתם נסיעה, למותרות.
כל אלה שוברים את גבינו בגלל שוק תעסוקה פוגעני, שמייצר חוסר הלימה קיצוני בין אמצעים לצרכים. בואו נדבר דוגרי: הביטחון שלנו בהעסקה ירד פלאים, עד כדי כך שרוב הציבור מעדיף עבודה בינונית, בשכר נמוך, בשירות הציבורי הבטוח, על פני עבודה מכניסה ולא יציבה.
רובנו מעדיפים להעלים עין מהתעמרות וניצול במקום העבודה, מפחד לאבד אותו. רובנו עובדים הרבה מעבר לשעות הפורמליות (שגם הן ממוקמות הרבה מעבר למקובל בעולם - 43 שעות שבועיות לעומת 35 שעות בצרפת, למשל) וזמינים בכל שעה למעבידנו, במייל, בטלפון, בוואטסאפ ובכלל. רובנו מדחיקים את הרגע בו נצא לפנסיה ונגלה שעשרות שנות השחיקה הותירו לנו פרוטות.
כל דת גדולה, תיאוריה חברתית מקיפה או אידיאולוגיה פוליטית אנושית בכלל, טרחה להתייחס בפירוט לתחום אחד: תעסוקה.
ביהדות, למשל, נתח מקראי גדול עוסק בדיני שכיר יום, עבד עברי וכמובן, יום המנוחה. בסוציאליזם מדובר על השתחררות משיעבוד לבעלי האמצעים והתאגדות ובקפיטליזם על מיקסום רווחים, יזמות והזדמנות שווה.
כל זה לא במקרה. במידה רבה התעסוקה שלנו היא גם הבסיס הקיומי, המאפשר לנו פת לחם ואי הסתמכות על צדקה ונדיבותם של אחרים, אבל היא גם זו שמעניקה לחיינו, פעמים רבות, משמעות, תוכן וזהות. מדובר בעסק רציני ביותר.
אז מה לעשות? לעשות! עד שיגיעו נבחרי הציבור שיחוללו רפורמה מקיפה בשוק התעסוקה, נצטרך לחולל מאבק ציבורי סביב הדרישה להעסקה ישירה לא נצלנית, סביב העלאת שכר המינימום, סביב צמצום שעות העבודה ואיזון עם חיי המשפחה, סביב תנאי הפנסיה, ההשתלמויות והחופשות, סביב ההתאגדות שלנו. מאבקים שכאלו מתחוללים כעת ומקבלים מיקוד בדרישה לחקיקת חוק ההעסקה הישירה, והעלאת שכר המינימום ל- 30 שקלים לשעה.
הפתגם האפריקאי אומר: רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד. בואו נלך ביחד לעתיד טוב יותר. כי אין לנו ארץ אחרת.