מאז אני עסוק בקלסטרופוביה של המסר האחד שאומר: בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. הפעם האחרונה והמרה מכולן הייתה בשואה. השואה חייבה את הקמת מדינת ישראל. חייבה את הלחימה עליה ומות חיילי הצבא. זה מובנה של עצמאותנו המדינית. לכל הקורבנות הללו אנחנו חייבים ולמענם ("במותם ציוו") אנחנו חוגגים.
אני יודע שכל אחת ואחד מאיתנו מסתכן בסקילה כאשר הוא בוחן את המובן מאליו ובכל זאת, דווקא מנקודת מבט יהודית וציונית, אני חושב שאנחנו יורים לעצמנו באצבע הקטנה של הרגל כאשר בונים את הסיפור הלאומי שלנו כמו קוראלס, שסוגר את הפר בדרך ללא מוצא, לשחיטה. בנייה כזו הופכת את האמצעי והמטרה.
תת ההכרה נפתחת כמו מניפה
אגב, בניית הנרטיב צמוד הימים לא היה מובן מאליו היסטורית כלל וכלל. יום השואה "האמיתי" בחברה הדתית (עד היום) הוא עשרה בטבת. החיבור החינוכי היהודי מנסה לחבר את מאורעות החורבן ולסדר את השואה בפאזל של "חורבנות הבית" ולא עצמאות ישראל (שנראית בעיניים יהודיות זמנית משהו, ובכל מקרה חלק מרצף של חמשת אלפים שנה ולא מאה שנות ציונות). כשהייתי ילד בחינוך הדתי, עדויות הניצולים היו מגיעות בעשרה בטבת ולא ביום הידוע לנו, בכ"ז בניסן. למעשה, יום השואה ה"חילוני" נקבע בשנת 1951, כאשר צוין עשור למרד גטו ורשה. גם הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, אושר רק לאחר ויכוח פוליטי נוקב, על חודם של קולות בודדים.
הזיכרון הוא דבר חשוב ביותר. העם היהודי נסמך על הזיכרון. אותי לימדו ב"חדר" תמיד את הסיפור על נפוליאון ותשעה באב והשורה התחתונה שלו ש"עם שזוכר כך את חורבנו כבר אלפיים שנה, ודאי יזכה גם לתקומה". ויחד עם זאת, כפי שכתבה יונה וולך, על תת ההכרה להיפתח כמו מניפה ולאפשר הבנה רחבה של הסיפור ויכולת לחיות את ההווה והעתיד שלו. שהרי המסר היהודי המהדהד הוא "ובחרת בחיים". המסר הוא "וחי בהם".
יום העצמאות ה-66 יכול להוות הזדמנות לחיות, בדרך היהודית העתיקה, באמצעות שאילת שאלות ובניית משמעות מתחדשת ומתוקנת לחיינו כאן. אילו יובילו אולי, טיפה ועוד טיפה, לבניית יסוד איתן יותר, לטובת 66 השנים הבאות עלינו לטובה. חג עצמאות שמח!