המעשייה החסידית הידועה מספרת על יהודי עני שחי בבית קטן שהגיע לרבי וזעק, מדם ליבו, על מקום המחייה הצר. הרב ביקש ממנו להכניס את העיזים הביתה, שיחיו וישנו בין כתליו. לאחר כשבוע, כשהיהודי פנה אליו בתחנונים לעשות משהו, הרבי פסק שיש להוציא את העיזים. ברגע שהוצאו העיזים רווח ליהודי, ונדמה היה לו שהבית התרחב.
התרגיל הפסיכולוגי הזה עובד גם עלינו, כציבור. בשל הצורך האנושי לקנה מידה ברור, אנחנו נתפסים לנושאים נקודתיים, לעיתים טפלים, ומזניחים את התמונה הרחבה, המופשטת/ גדולה/ מורכבת מדי. אבל בסופו של יום, דווקא שם נחתכים הגורלות.
מחאת הקוטג' היא מחאה מרגשת. בלי ציניות. הציבור הישראלי מתקומם על אבסורד עליית המחירים של מוצרי החלב, ובראשם הקוטג'. איך אומרים? "העם נקעה רגלו". אני מעריך כל מי שיוזם ומשתתף במחאה כזו, אבל עלינו לחשוב מה הלאה.
התסריט הצפוי במקרה זה, ראו מקרה הדלק, הוא שתיקה מצד מקבלי ההחלטות בהמתנה לגוויעת המחאה. אם לא תגווע המחאה, יפוזרו הצהרות על "חוסר הנחת" של השרים ובחינה של אפשרות להתערבות. במקביל, יפוזרו נתונים המצביעים על כך שמדובר בנושא גלובלי וקשה להתערבות ממשלתית, מן הצד המשפטי והכלכלי. ואילו אם המחאה תימשך, תכונס מסיבת עיתונאים דרמטית, בה יצהיר ראש הממשלה, מעל גביע קוטג', על סבסוד עשרים אגורות ממחירי הקוטג', ובא לציון גואל וחמת העם שככה.
לא מספיק להוציא את העיזים
למה זה עובד בכל פעם? כי אנחנו נוטים לשכוח את התמונה הרחבה. הקוטג' חשוב ונחוץ, כמו הבנזין, כדי לייצר את האש. אבל האש צריכה להיות מופנית אל יסודות השיטה הכלכלית הישראלית, זו ששוברת שיאים עולמיים בפערים חברתיים, זו שמגנה על שכר הבכירים חסר התקדים, זו השוברת התאגדויות ומכרסמת בזכויות העובדים, זו שאינה מספקת את המינימום האנושי של קורת גג, מזון, תעסוקה וחינוך נאותים לכל הישראלים. בשיח הסביבתי, תיקון ביוב הגולש לרחובות הוא אקט של כיבוי שריפות, לעומת הטיפול בפסולת במפעלי התעשייה עצמם, ב"מעלה הזרם". הקוטג' הוא "מורד הזרם" של הבעיה הכלכלית.
נוח מאוד לרשתות השיווק, שהעלו את מחירי המזון בעשרות אחוזים בשנה האחרונה, שאנו הצרכנים נטפלים לקוטג'. לכן, לא פלא שהן הזדרזו והציעו מבצעים דרמטיים במחירי מוצרי החלב. אנחנו מתמקדים במקרר מוצרי החלב ושוכחים את שאר המדפים.
באחד המאבקים הגלובליים האפקטיביים ביותר שהיו אי פעם, המאבק לשחרור הודו, הוביל מהטמה גנדי עשרות אלפי הודים אל הים, על מנת לכרות מלח לשימוש ביתי, בתגובה למס מלח שהטילו הבריטים. המס היה טעות, והתגובה של הבריטים להפרת החוק האווילי הייתה פעולה בכוח, מעצרים המוניים ואף הרג של עשרות הודים שביקשו להשתמש במשאבי הטבע שלהם עצמם. המלח היה רק הניצוץ שליבה את האש, אך השחרור מעולו של הכיבוש הבריטי היה המטרה.
לפעמים הקוטג' הוא רק תירוץ. המטרה צריכה להיות שינוי הכלכלה הישראלית, לכלכלה הפועלת לטובת המעמד הנמוך והבינוני ולא לטובת צמיחה בעסקיהן של כעשרים משפחות הסילון. בואו לא נסתפק בכך שהעיזים יוצאו מהבית המשותף של כולנו, ונדחוף גם כמה קירות, על מנת שירווח לנו.