לזכור את האיש, לא את החרצוף

זו עת להספד וכבוד המת. אבל זו גם הזדמנות לערער על המובן מאליו. והמובן מאליו החילוני הוא ללעוג לזקן עם גלימת הראשון לציון. לצעוק "עיזה עיוורת" ולהרגיש נאורים להפליא. כפי שאמר ראש ממשלתנו, כולנו לבושים בג'ינס ומאזינים למוזיקה מערבית..

אז "אחרי מות קדושים אמור" ובימים הקרובים תהיה לנו הזדמנות ללמוד ולדבר על ההכשר שנתן ליהודי אתיופיה, מה שאיפשר התגייסות מדינתית לטובת סיוע לעלייתם ארצה. נלמד על מבצע התרת העגונות שלקח על עצמו לבדו, כרב ראשי ספרדי טרי, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. ניזכר על הפסק המעדיף חיים על שטחים ומנקה אותם מן "הקדושה" של חסידי הרב קוק (בעיקר הבן). ועוד ועוד.

זו תהיה גם הזדמנות להבין את העיקרון ההלכתי שנשא את דגל "כוחא דהיתרא עדיף", מבקר כל מי שמבקש להחמיר ומחפש כל דרך להקל ולאפשר חיים לקהילתו.

לפני כארבעים שנים העביר הרב עובדיה שיעור שבועי בדרך לוד, שכונת התקווה. במשך שנים הוא הגיע, כרב העיר ואחר כך רב ראשי, ולימד תורה לבעלי הבתים שנדחקו לשכונות דרום העיר. אני יכול לדמיין כיצד מדי שבוע קומתו של סבי, שלא החסיר שיעור, גבהה בכל שיעור. הדמות שהציצה אלי מהמסגרת בבית בשכונת התקווה החזירה את עטרת נפשו ליושנה, ובסופו של עניין דחקה במשפחתי לצרף להערצה התורנית גם פתק פוליטי.

פרק חדש בפוליטיקה החרדית-מזרחית מתחיל. ללא ספק. כל הרוצה להשפיע באמת על החברה הישראלית, ראוי שילמד לעומק את הפרק המיוחד שיצר הרב עובדיה יוסף ז"ל.