נכנסתי לניתוח בתחושה שאני מאוהבת. מאוהבת בבורא עולם, מאוהבת במנתחים

בבוקר אחד לפני שנתיים וחצי ראתה גאלה קוגן דבר שלא ראתה מעולם קודם לכן. "עשיתי הליכה בים, והתחלתי לראות דברים שבהתחלה לא הלחיצו אותי, כי יש לי עניינים עם תקשור לפעמים. ראיתי ניצוצות ואז נוצות, ואז עקבות, כל אחת באורך של 5–6 מטר. ראיתי משהו עצום, כמו אור שמש בוהק, ונבהלתי. מצד אחד היה ברור לי שזה לא אמיתי, אבל אני גם יודעת שלא עישנתי ולא עשיתי כלום, אז מה זה? ואני מסונוורת, כואב לי להסתכל, ובפרונט אני רואה דמות, כמו מלאך שקורא לי לבוא אחריו. לא נבהלתי מהמלאך, נבהלתי מזה שבפעם הראשונה חוויתי חיזיון כל כך מוחשי. בלילה של אותו יום היה לי התקף פרכוסים".

בבוקר הרופאים כבר אבחנו גידול סרטני בגודל של כדור טניס באונה הימנית במוח של קוגן, וניתוח להסרתו נקבע ליום הבא. "לא הייתה לי שום הבנה מה קורה, לא הבנתי שזה יהיה עד כדי כך קיצוני. הדבר היחיד שהספקתי לעשות לפני הניתוח זה לארגן הפרשת חלה עם החברות שסמכתי עליהן ושהייתי רוצה שיתפללו עבורי, ונכנסתי לניתוח. זה קרה נורא נורא מהר".

"אחרי הניתוח התפתחה לי דלקת קרום המוח שפירקה לי את הצורה. נכנסתי לאשפוז מאוד אלים, ואז התחילו גם כל ההקרנות. 40 הקרנות, כל יום. זו תחושה נוראית, זה כמו הסיוט הכי מטורף שאפשר לחשוב עליו שפשוט לא מתעוררים ממנו, ואני כל הזמן אומרת להם, 'די, תעשו כבר קאט', והרופאים כל הזמן מסבירים לי מה יש לי ואני לא מסוגלת בכלל לקלוט. נשאר לי רק להחזיק את התדר".

היא מחייכת, מוחה דמעה וממשיכה. "במהלך ההקרנות, בלי הכנה מוקדמת, השיער נשר בבת אחת. תוך שעתיים כל החלק הקדמי של הראש נשר, ואם עד לאותו רגע החזקתי את זה איכשהו, זה כבר היה שלב שלא יכולתי לשאת את עצמי. גם עכשיו, אחרי כמעט 3 שנים, כמה כואב לי לדבר על זה, כמה נעלבתי, מזה שהייתי צריכה לעבור את החרא הזה. אבל באמת מנחם אותי שהנשמה שלי בחרה בזה".

ליטרלי התפוצץ לי המוח

קוגן (40) פרצה כשחקנית לפני יותר מ-20 שנה, ושיחקה בין היתר בסדרות "דני הוליווד", "תעשה לי ילד" ו"הבורר", בסרטים, בקליפים ובפרסומות. היא גם מרצה, מאמנת ומטפלת, שמאמינה בלב שלם שאפילו החוויות הכי כואבות של חייה הגיעו לא במקרה. "אני מרגישה שהנשמה שלי בחרה מסלול חבוט כל כך, כדי שאוכל לאגור ארגז כלים שיאפשר לי לעזור להרבה אנשים. באתי מילדות מורכבת, סבלתי מהפרעות אכילה לאורך מרבית גיל הנעורים שלי, ואז, ברוך השם, הגיע סרטן וקינח את הכל. תודה לאל, אני מרגישה שאני חזקה ואיתנה ועדיין עוברת את האבולוציה. אני עוד לא בגרסה הכי מושלמת שלי, אני גם מבינה שאין גרסה מושלמת, נורא מתבאסת מאיך שאני נראית לעומת איך שנראיתי בעבר, מאוד קשה לי. מאוד".

"כשהחלמתי, לקח לי מלא זמן לקבל ביטחון אפילו לרדת לזרוק זבל, הרגשתי מאוד מאוד רע עם המראה שלי, הפרצוף שלי נראה שבור. הבן אדם הראשון שראה אותי אחרי הניתוח היה אחות בבית הרפואה שהייתה רוסייה ואהבה אותי עוד מלפני זה. כשיצאתי היא הסתכלה עליי, צעקה, 'מה עשו לך?' והתפרקה בבכי מול הפרצוף שלי. לקח לי זמן בכלל להתנהל בצורה נורמטיבית, מה שאת רואה היום זו עבודה מאוד אינטנסיבית. זה שבר אותי". 

זה לא רק אובדן היופי, זה לא לזהות את עצמך במראה. זה אובדן זהות.
"בהחלט. לא הייתי ילדה, הייתי כבר בת 37, הייתה לי כבר זהות, אישיות, היה לי נוח יחסית עם איך שאני נראית. תמיד הייתה לי ביקורת עצמית מאוד גבוהה, אבל זה פתאום בן לילה, בום, אין חיים, ויש לזה גם השלכות, אני לא לבד, אני נשואה עם ילדים, וההרגשה היא שהכל נגמר". 

את מקבלת הערות מהסביבה?
"אנשים שואלים, 'נו, חזרת לעצמך?', וזה מה זה מעצבן. התחלתי לענות בהקפדה, 'לא! לא חזרתי ואני גם לא יודעת אם אני אחזור'. הסיטואציה הזאת מאוד הרחיבה אותי ברמה האישית, הנפשית, הפסיכולוגית, התודעתית. ליטרלי, התפוצץ לי המוח. ואני לומדת להיות עם הוורסיה הזאת כרגע".

קוגן התחילה להעמיק בלימודי רוח ויהדות כבר בגיל 17, כשנחשפה לשיטת הטיפול האנרגטי EMF. "זו טכניקה שעברתי דרכה חניכה מאוד חזקה, ופתאום נגלו אליי כל מיני כוחות שקיימים בי, וזה היה קצת גדול עליי להכיל את כל האורות האלה". 

מה זה אומר, אורות?
"העולם שאנחנו חיים בו ורואים אותו הוא מאוד מצומצם. אנחנו בכלל לא מודעים לרוב הדברים שקיימים ביקום, ויש מדי פעם נקודות שאתה נחשף בהן לאור של אמת כוללת, והקבלה אומרת שאין אורות בלי כלים. יש אור אינסוף, שזה הבורא. אם אתה רוצה לקבל את האור כמו שצריך, אתה צריך לבנות כלי מתאים, להיות בשל לקבל את האינפורמציה, לדעת איך להשתמש בכוחות האלה. כשמקבלים אורות גבוהים ללא כלים נכונים, אז הכלי מתפרץ".

אז מתי בחייך התחלת להכין את הכלי?
"לפני כמעט 20 שנה פגשתי את רבקי, חב"דניקית, אישה נדירה שאמרה לי, 'תדליקי נרות שבת'. באותה תקופה הייתי ברמנית, עובדת הארדקור, בטח שישי-שבת, מתלבשת ממש מעט אם בכלל. אמרתי לה, 'מה אני אדליק נרות, מה זה קשור אליי? אני עובדת בשבת, אין לי פרצוף להדליק נר'. היא שאלה, 'את חייבת לעבוד בשבת?', עניתי שכן, אני צריכה לממן לימודים ובית. היא אמרה לי, 'אז תדליקי נרות ולכי לעבוד'. ועשיתי את זה, הדלקתי נרות ובכיתי איזה שעתיים רצופות. הרגשתי עטופה באהבה אינסופית, ושם נפתח לי משהו בלב, ואז התחלתי לשמוע שיעורים, לקרוא ספרים, והבנתי שיש לי אפיק שלם ללמוד דרך היהדות והחסידות, ובהמשך גם לשיטת הו'אופונונו מהוואי".

את החלמת, בעצם?
"היום אני נקייה מגידול, אבל הפוסט-טראומה של זה לא עוזבת, לעולם, והמצב המדיני לא מקל על זה. הפוסט-טראומה של המדינה הציפה אצלי את הפוסט-טראומה הפרטית שלי. אני יודעת מה זה להרגיש אנוסה בתוך סיטואציה שקרתה כהרף עין, וכביכול אין לי שום ברירה אלא למות. זה נורא מפחיד, חוסר האונים הזה הוא מאוד קשה. הדבר שאני מרגישה שאנחנו צריכים לעשות בכל פעילות קולקטיבית זה ליצור תדר, ויברציה כמה שיותר חזקה, ולשלח אותה לכל החטופים. ואנחנו בתוך הדרמות שלנו, וכל אחד עם עצמו, והפילוג הזה זה הקושי. המחויבות היא קולקטיבית, ויש גלי התעוררות עצומים".

איפה את רואה התעוררות?
"הכל מחייב שינוי, מהבסיס. הכל צריך להתעורר, הממשל, האופן שבו הדברים מתנהלים בחינוך, ברפואה. האמת היא אחת, האור הוא אחד, כל דבר מעבר לזה הוא רק אינטרפרטציה. אנחנו שוכחים מי אנחנו, ואירועים טראומטיים נועדו לא פעם לפוצץ לנו את הבועה, לזעזע אותנו ולגרום לנו להיזכר בתכלית של מי שאנחנו. אני חושבת שזה אחד הטריגרים הכי גדולים בתקופה הזאת, אני מרגישה שזה יותר גרוע מהסרטן וממה שחוויתי, כי זה סרטן במדינה לכל דבר, וצריך לדעת איך עובדים עם הדבר הזה ואיך מרפאים את זה. סרטן לא רוצה להיעלם, הוא רוצה להתפשט, להתרבות, וצריך להיות מאוד חכמים כדי להתגבר על המחלה הכל כך קשה הזאת, להתחיל לרפא את עצמנו". 

אשליה של שליטה

קוגן נשואה ליזם גל קליימן, והם גרים עם שני בניהם בתל אביב. היא נולדה באוקראינה ועלתה לארץ בגיל 6, ואולי דווקא זו הסיבה לתחושת השייכות המובהקת שלה לישראל. "אין לי שום רצון לעזוב" היא אומרת, "לדעת שהילדים שלי לא יגדלו על ערכים של ארץ ישראל? אין מצב. מבחינתי זה בכלל לא שיקול קיים, המדינה הזאת היא בדם שלי. ההורים שלי עברו לפה מתוך אידאל והתחמקו מאנטישמיות, אני חוויתי את זה על בשרי, אני זוכרת כמה שונאים אותנו באירופה. יש לי זיכרון שזרקו על אמא שלי בקבוק זכוכית וירקו עליה וצעקו 'יהודייה מסריחה', הייתי בת 4 וזה היה מפחיד, אני ממש זוכרת את זה. אחר כך, כשהגענו לארץ, צעקו לה 'רוסייה מסריחה' וזה התאזן".

איך את חווית את העלייה?
"אני הגעתי כקיסם, עטופה בכל המלתחה שלי, היו צריכים לחסוך מטען אז ארזו עליי את כל בגדי הקיץ, עליהם את בגדי האביב ועליהם את בגדי החורף. הייתי כזאת קטנה ונראיתי כמו דוב עצום, מתגלגלת במטוס, ולי זה היה מדהים. מאוד התרגשתי להגיע לפה, ולי אישית הייתה התאקלמות מאוד נעימה".

את בית הוריה עזבה בגיל 15, לטובת דירה עם בן הזוג בזמנו, וברקע התפתחו אצלה הפרעות אכילה. "זו הפרעה נפשית לכל דבר. זה מגיע כשלאדם אין יכולת להכיל את המציאות כפי שהיא במלואה, אז הוא יוצר מנגנון שנותן איזו אשליה של שליטה, אחיזה כפייתית במשהו מדומיין. במשך שנים ניסיתי להסתיר את זה, ואני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי לצאת מזה רק כשסיפרתי לבעלי. היכולת של בעלי לאהוב אותי ללא תנאי בכל מצב הצילה וממשיכה להציל אותי, אף פעם לא קיבלתי אהבה ללא תנאי מבן אדם, הוא יודע לאהוב אותי כמו שבחיים לא אהבו אותי. וכשסיפרתי לו הוא לא כעס עליי, לא שפט אותי, לא ביקר אותי, הוא חיבק אותי בתוך זה. זה לווה כמובן בשנים של ריפוי ועבודה פנימית בכל דרך שהכרתי, כי הבנתי שזה לא טוב, שזה לא בריא". 

זה גם חלק מהמקצוע שלך? הרדיפה אחרי המראה הנכון?
"הילדים שלי רואים בלופים סדרות שהשתתפתי בהן, ואני זוכרת שאז הייתי מתבאסת על איך שהייתי נראית, הייתי קשה עם עצמי. עכשיו אני אומרת, 'איזו טפשת, למה לא להעריך?'. השאיפה להגיע לשלמות כביכול, זה בעצם לחיות בגיהינום, כל הזמן לחפש אישור חיצוני. זה לא קיים". 

מבחוץ קיבלת פידבקים חיוביים, השתתפת בסדרות מצליחות, הדמות של "רותי מהדיוטי" הייתה הצלחה מסחררת.
"מבחוץ כן, אבל מבפנים את לא מבינה איזו הלקאה עצמית. ואת יודעת, אני מטפלת בנשים, אני מעריצה נשים. אני מכירה המון שחקניות, חלקן יפהפיות וחלקן פחות נאות, אבל על אף אחת אני לא אכעס ואגיד, 'איזו שחקנית מכוערת היא, איך אני כועסת עליה'. אלה דברים שמתעוררים רק בשיקוף העצמי האישי שלי".

ואחרי כל העבודה העצמית, פתאום סרטן וניתוח ושוב אובדן שליטה.
"כן, אחרי הניתוח הרגשתי כמו נרקומן שמחזירים אותו לחדר עם מלא הרואין. בניתוח פוצצו אותי בסטרואידים, אז כשהתעוררתי הייתי בהתקפי רעב פסיכיים, לא הייתה לי שום שליטה. היה לי תיאבון של פיל, אלה היה מחזות מאוד בולימיים, ולא יכולתי להקיא. אמרתי, אין מצב שאחרי מה שהגוף שלי עושה בשבילי, אני אפגע בו עוד. פשוט חיבקתי את עצמי ומצאתי את עצמי בוכה שעות". 

זו סגירת מעגל מרגשת שמעידה על החלמה, לא?
"להגיד לך שזה עובר ברגע בגלל שעשיתי את זה? לא. אבל זה תהליך".

מה דרוש עכשיו?
"ברוך השם אני בשנה שלישית של מעקב והכל נקי והכל טוב, אבל ממשיכה לטפל בעצמי, יש לי טיפול נפשי רגשי, דיקור, אני מתאמנת, תזונה מוקפדת, מקפידה הרבה יותר על נוזלים וירוקים ומשתדלת להיות בהכרה ובמודעות לכל מה שקורה סביבי, יש לי המון רגעים של הכרת הטוב. על ההורים שלי, על הילדים שלי, על בעלי".

מה כל זה עשה לזוגיות? לאינטימיות הזוגית?
"אחרי הניתוח התעוררתי כמו ימאי רעב וחרמן. כל מה שרציתי היה רק דברים גשמיים, תאוות מאוד בהמיות, וזה מאוד קשה. אבל תודה לאל, זה גם מאוד חיבר אותנו, גל מלך ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. בכלל, גל הוא בן הזוג הראשון שראה אותי, הייתי פעם מאוד קריזיונרית, ועם גל זה לא שינה כמה הייתי משתגעת, צורחת, הוא לא היה מגיב לי. הוא ריכך אותי בזכות האהבה שקיימת בו, כי כשאין לך פייט, אז אין לך צורך להיות אגרסיבית. זו הייתה שאלה מאוד עמוקה שהתהלכתי איתה, האם אני ראויה להיות אהובה. וכשחליתי, לא רק שהוא לא עזב אותי לרגע, הוא גם לא עזב את הילדים לשנייה, והוא היה על העסק ועל ההורים שלי שהיו בהיסטריה מטורפת, וכשחזרתי הבנתי שהדבר הכי קרוב לאור שחוויתי בעולם הזה זה החיבור שלי עם גל. ואין בחירה יותר נעלה מבן זוג שהוא חבר, מישהו להישען עליו כשאת באמת במצוקה, שייתן את הלב שלו בשבילך. זה הזכיר לי כמה אני בת מזל, כמה זכיתי. לצערי ראיתי אנשים שבני הזוג שלהם עזבו אותם כשהם חלו".

ובבית, לילדים?
"בנינו איזשהו דדליין עם הילדים, שכשאמא תבריא אנחנו עושים טיול גדול לתאילנד ושם חוגגים את הבריאות, וככה עשינו, וזה היה מאוד מרגש".

איך שומרים עליהם?
"חשוב לי שהם יידעו שהם יכולים להרגיש הכל, שיש מקום לרגשות שלהם ושהם יכולים לשתף, אז אני משתדלת לתת להם את הכלים הכי יעילים לעבודה עצמית, טיפול פסיכולוגי, אימונים".

עם התאוות הקמאיות שהתעוררת איתן מהניתוח, עלה גם רצון לעוד ילד?
"מה שהכי רציתי בעולם ישר אחרי הניתוח זה להיכנס להיריון, אבל אסור לי עכשיו, אז אנחנו ממש בסדר עם הבחירה שלנו כרגע, ונראה בהמשך מה יהיה. בגלל זה יש לי את פלא הכלב שלי, סיפרתי לך עליו?".

לא, אבל בבקשה תספרי.
"אחרי הניתוח הייתי בצורך מטורף להיות סקין טו סקין, כמו אחרי לידה, ואין תינוק וגל, יש גבול עד כמה הוא זמין להיות בדבקה אליי כל היום. רציתי כלב, אבל לא יכולתי לבקש גם כלב בנוסף לכל מה שגל מטפל בו. יום אחרי זה ירדתי לשדרה ואני רואה מישהי הולכת עם יצור קטנטנן בלונדיני מהמם, ואני אפילו לא ניגשת אליה, ובאותו הרגע גל מחנה את הרכב עם הילדים, והיא ניגשת ואומרת לו שהיא מחפשת לכלב בית, כי הם עושים רילוקיישן והיא מחפשת לו משפחה טובה, גל עלה הביתה עם הכלב, וקראתי לו פלא. הוא היה איתי סקין טו סקין, הכי קרוב לתינוק, לריח של תינוק. זה הציל אותי". 

אין מה לעשות, אני שונה ממה שהייתי

האהבה של קוגן לכלבים מגיעה גם אל המסך בעונה החדשה של סדרת הילדים "בית הכלבים" בערוץ ניקלודיאון (yes), שבה היא מגלמת את קלאודיה. הסדרה חוזרת למסך אחרי הפסקה של שש שנים, עקב דרישת הקהל לעונה חדשה. "אני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, את לא מבינה כמה הודעות אני מקבלת מאנשים שזה עוזר להם בריפוי הנפש. עכשיו קיבלתי הודעה ממפונים שעשו מרתון ונקרעו מצחוק. אני מאוד אוהבת את קלאודיה, היא גדולה מהחיים, מאוד מרימה, קיבלתי אותה כשהייתי קצת בדיכאון אחרי לידה והיא עזרה לי להתרומם ואני אוהבת אותה מאוד, אבל ללא ספק המקום הזה של ההשוואתיות בין העונות הקודמות לעכשיו הוא מאתגר עבורי".

זה בא לידי ביטוי גם במשחק?
"בעונות קודמות היו הרבה מאוד אלתורים שלי, ואימפרוביזציה מגיעה כשיש את הווייב, כשיש את הנכונות להרגיש את זה. והפעם היה לי יותר קשה פיזית ונפשית לאלתר ולהביא עוד דברים משלי, וגם הפער של איך נראיתי לעומת איך שאני הולכת להיראות, אבל דברים קורים, ואין מה לעשות, אני שונה ממה שהייתי".

הייתה לך מחשבה אם לעשות את זה בגלל השוני החיצוני?
"לא, אני רציתי לעשות את זה, ידעתי שזה חשוב לי, מתוך זה שאני בת מזל שאני בחיים ושיש לי אפשרות לעשות. נהניתי לעשות את זה מאוד, עם כל האתגרים, זה חישל אותי, וזה גם חלק מההחלמה. תוך כדי ניסיון אתה מבין מה מתאים לך, וזה גם עוזר לי כי אני בהפוגה מעצמי, אני בדמות, ובדמות שהיא מאוד שונה ממני".

זה קצת משרת את הסטיגמה שבמסגרתה לא סומכים על שחקניות יפות וצעירות להחזיק דמויות עם סיפור כואב. קצת כמו "את לא נינה" מתוך "חזרות".
"דפקו לי את הראש עם מלא עניינים של למה לא קיבלתי תפקידים, אני חושבת שזה אף פעם לא היה בקטע של 'את יפה מדי', לא חושבת שהייתי יפה מדי. אנחנו רק צריכים ללמוד לאהוב את עצמנו, כי אין שום סיבה בעולם שלא נאהב. צריך לדעת קודם כל לאהוב את עצמך, כי אחרת באמת לא תוכל לאהוב אף אחד אחר. אם אנחנו רוצים להבריא את עצמנו ואת הדור הבא, אנחנו צריכים ללמוד אהבה עצמית אמיתית, לא אהבת אגו, אלא אהבה עצמית של ריפוי. בעזרת השם".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: ערן פאל | שיער: רז ארביב | הפקה: טל פוליטי