דווקא בתקופה הכי עמוסה להורים צעירים, השחקנית רומי אבולעפיה (38) הגיעה לארץ לשבוע, בדיוק בחופשת פורים. אף שהיא ובן זוגה מגדלים את בנם בחו"ל, הוא הולך לגן ישראלי ועסוק בחגיגת התחפושות בדיוק כמו בארץ. "בשנה שעברה השקעתי בתחפושת והוא לא שם עליה, אז השנה כבר קניתי. אני לא שם כשהוא הולך למסיבה, אז דאגתי לו לתחפושת וקיבלתי שבוע של לצאת מהקופסה של להיות אמא, לחזור קצת להיות אני מפעם, וזו פריבילגיה".
ההזדמנות נוצרה כשאבולעפיה הגיעה לארץ לכבוד העונה השלישית של הסדרה המצליחה "כפולים" שתעלה בקשת 12 ביום שלישי. "אני ממש שמחה על ההצטרפות שלי לכפולים", היא מספרת, "לכל עונה יש קו עלילה אחר, ורק מיקי לאון נשאר בכל העונות. העונה הזאת יוצאת בצמידות לרימייק שנעשה ב-Apple TV+, וחיכו לה המון זמן".
אני יודעת שזו סדרת מתח שעוד לא עלתה, אבל בכל זאת – מה את כבר יכולה לספר על הדמות שלך?
"אני משחקת שתי דמויות, דפנה ואחותה התאומה תמר. יש חשד שדפנה – שהיא מנהלת HR בחברת טכנולוגיה, שהיה לה כנס בקפריסין – היא אחת המעורבות בפיגוע קשה שהיה נגד ישראל. דפנה ועוד שתי נשים חשודות בפיגוע. תמר נשארת מאחור וצריכה להתמודד עם כל החרא הזה, ולאסוף את השברים בבית ומול בן הזוג, שמגלם אותו יוסי מרשק".
זה חלום של שחקנית לשחק תאומות?
"כן, זה כמו החלום לשחק חשפנית. מה שנקרא, סימנתי וי".
את קריירת המשחק שלה אבולעפיה התחילה כבר בילדות. החל מסוף שנות ה-90 היא התבגרה מול עיני הצופים בדרמה "שבתות וחגים". היא הייתה ה"איט גירל" של התקופה, עם המבט המזוהה ועם חיוך שובב ורעננות שכבשו את הקהל הישראלי. בעשור האחרון היא חיה בלונדון יחד עם בן זוגה. ביחד הם מגדלים את בנם רפאל ומצפים בימים אלה לבת; אבולעפיה נמצאת בחודש השישי להריונה. לצד הפרויקטים שהיא מצלמת כאן ומעבר לים, היא עובדת גם מאחורי הקלעים כעורכת וידאו.
זה נשמע הכי רחוק מהגלאם, לשבת בחדר העריכה לבד ולדאוג לסצנות של אחרים.
"נכון, וזה בדיוק האיזון שאני צריכה. יש בי צד שמאוד רוצה שליטה, ולקחת אחריות על התוצר שלי. זו היכולת לסדר מחדש את הדבר המאוד פראי הזה, שהוא משחק. אני התחלתי לשחק בגיל נורא נורא צעיר, ובהתחלה זו לא הייתה בחירה בקריירה שאני עשיתי. בהמשך, אחרי שנים, כן עשיתי את הבחירה הזו. אבל לפני כן בחרתי להיות מאחורי המצלמה, והיום זה שאני עושה את שניהם ממש מציל אותי מבחינה מקצועית".
לא בחרת להיות שחקנית?
"הייתי ילדה, את לא בוחרת מקצוע כשאת בת 12. נעשיתי שחקנית שלא מבחירה, זה כמו ששולחים אותך לחוג, והחוג שלי פשוט הפך למקצוע. לא היו לי המוכנות, הבגרות. היו המון שנים שמאוד כעסתי על הסיפור הזה".
למה כעסת?
"אני חושבת שהרגשתי שאין לי שליטה ושזה יותר מדי, מהר מדי, מוקדם מדי. לא סתם יש חוקים ורגולציות לגבי ילדים עובדים, ילדים לא צריכים לעבוד, ילדים לא צריכים להיות בסביבה הזאת. צריך להבין למה אתה עושה את מה שאתה עושה, בין שקריאייטיבית-רוחנית ובין שכלכלית, וכילד אתה לא מבין. הכעיס אותי שהייתי בסיטואציה שלא היו לי כלים להבין אותה. הכעס נבע מאיזשהו רצון לגונן על הילדה הזאת".
נשמע שקצת היית בובה על חוט.
"לגמרי. הדימוי הזה לגמרי מתאים. ומאוד קשה לי להיות בובה".
השלמת עם אותה נערה?
"במבט של אדם מבוגר אני מבינה שאני בת מזל כי אני יכולה להסתכל על הניואנסים בילדות שלי. עזבתי בגיל 20 ללונדון, בגיל 24 חזרתי לישראל ואז כבר בחרתי במקצוע. אז מאוד נלחמתי על התפקיד ב'אלנבי', זה היה רגע שאמרתי, עכשיו את בוחרת. זה היה מיליון אודישנים, אבל אז הבנתי שאני רוצה את זה, חייבים לרצות את זה. גם היום, רגע לפני שאני ניגשת לאודישן, אני בודקת אם אני רוצה את זה".
אני לא בטוחה שאני מפורסמת
מאז שהיא בחרה במשחק, היא גם בוחרת בקפידה את תפקידיה. מלבד התפקיד הכפול והטרי, בשנים האחרונות שיחקה בסדרות כמו "איש חשוב מאוד", "הרמון" ו"הטבח". "אני מאוד אקטיבית בעשייה פה, אבל זה פשוט מאחורי הקלעים, כי אני לא פה פיזית. אני לא בהשקות ולא באינסטגרם, אז אני לא בחוץ בתור סלבריטי, אבל אני עובדת וזה מה שחשוב לי. וכמו כולם, אני נלחמת על תפקידים. 'כפולים' היה אודישן ששלחתי מלונדון, מאוד שמחתי להצטרף לסדרה שהיא ממש מותג".
אז למשחק התגעגעת, אבל לחשיפה שבאה ביחד איתו, קצת פחות?
"רמת הפרסום שלי היום היא ממש מדויקת לי. אני גם אוהבת אותה, אחרת לא הייתי ממשיכה לעסוק במה שאני עוסקת בו. אני בכלל לא בטוחה שאני מפורסמת. ואני גם לא גרה פה".
הבחירה לחיות בחו"ל קשורה לחשיפה שזכית לה בגיל צעיר?
"כן, מאוד קשורה, רציתי לחוות עוד סוגים של חיים, וזה דבר שקשה לעשות איפה שכולם מכירים אותך. שם אני יכולה להיות כל מיני סוגים של רומי, אני יכולה להתלבש איך שאני רוצה, אני יכולה לא לשים זין, לצאת עם סמרטוטים, אין שום עין בוחנת. החופש הזה הוא פרייסלס".
היום זה חלום של כל כך הרבה ילדים, ואת, לא רוצה להיות מפורסמת?
"אני לא רוצה להיות משועבדת לתדמית שלי, לא רוצה להיות משועבדת ללהיראות טוב, קשה לי לעבוד בזה. להיות מפורסמת, בטח היום כשזה פול-טיים ג'וב, אותי זה לא מעניין".
מה שנקרא, יש לך 7,000 עוקבים באינסטגרם, במשחק הזה את לא משתתפת.
"אני לא יכולה שזו תהיה העבודה שלי. אני לא בזה לזה, להפך, אני מעריצה אנשים שיודעים לעשות את זה. אבל אני לא מסוגלת לעבוד בלהיות מפורסמת. לחשוף את עצמך באופן יזום, זה משהו שמאוד מאוד לא תואם את האישיות שלי. אני לא אשים את עצמי בחוץ כל הזמן, אין לי את הכישרון לעשות את זה. אני אומרת את זה גם בצער, כי יש לי המון קולגות וחברות שמתפרנסות מזה. זו גם בחירה, וגם חולשה מסוימת".
את חושבת שיש תפקידים שאת לא מקבלת בגלל שאת לא במשחק הזה?
"חד-משמעית כן, בגלל זה אני חווה את זה גם כחיסרון גדול כאדם עובד בעולם של היום. אם אני לא יודעת לתקשר לעולם את מה שאני עושה, את זה שאני קיימת, אז אני לא קיימת. וכן, זה עולה לי בתפקידים".
לאחרונה התחוללה בארץ סערת ליהוק משפיענים וכוכבי רשת על פני שחקנים בוגרי בתי ספר. מה דעתך על זה?
"העולם השתנה. זו דרך שבה מתגלים כישרונות חדשים, ואין שום הצדקה לחסום את זה, אי אפשר להיות שמרנים ולא לקבל את השינויים שקורים. עם כמה שלפעמים זה פוגע בי מקצועית, אני מבינה את השיקולים. למזלי יש דברים אחרים שאני עושה, ובזכותם אני לא מסתכלת ואומרת 'היי, למה ההיא עושה עכשיו פרסומת או קמפיין ואני לא'. זה לא שאני יושבת רגל על רגל בספה".
הגעגועים הביתה זה משהו עמוק
את המעבר ללונדון עשתה אבולעפיה אחרי שבן זוגה, בן גלעדי, קיבל הצעת עבודה כמפיק סרטים הוליוודי. בעשור שחלף הם הקימו משפחה והתפתחו מקצועית ואישית – ואז הגיעה מגפה עולמית. "הקורונה הייתה תקופה מאוד קשה לקולנוע, ויש לה אימפקט בלתי הפיך על התעשייה הזאת. את הטלוויזיה זה נורא האיץ, ובקולנוע זה מאוד פגע. בשנה הראשונה נתקענו פה, באתי לצלם את 'הטבח', ואז הפסיקו את הצילומים ולא היה למה לחזור, אז פשוט היינו פה חצי שנה. החיים שלנו היו מאוד תזזיתיים בשנה האחרונה, זה היה שילוב של עבודה עם קורונה ועם המון תנאים משתנים. עכשיו אנחנו אמורים לחתום חוזה על בית אחר, לעבור שכונה בלונדון. זה כמו לעבור עיר בישראל, זה גדול".
יש מחשבות לחזור לפה?
"יש כל הזמן ודווקא לא ברגעים הקשוחים, דווקא ברגעים שטוב. וטוב לנו, אנחנו אוהבים זה את זה ורוצים לחיות ביחד. דווקא כשטוב רוצים לחלוק את זה יותר, בטח בגילים הצעירים של הילדים".
כמה אתם רואים את המשפחה?
"אנחנו באים לפה הרבה, הם באים לשם, עובדים בזה. להיות מהגר זה לא דבר קל, הגעגועים הביתה זה משהו עמוק".
סבתא של רפאל, אמא של בן, היא לא אחרת מחנה לסלאו. איך היא בתור חמות?
"חנה היא בן אדם מאוד מיוחד. אחד הדברים שהופכים אותה לאישה יוצאת דופן, מעבר לכישרון ולמסירות שלה ולמי שהיא בעולם הזה, זה שהיא אישה שעברה כל כך הרבה וחזרה בענק. גם מקצועית וגם כלכלית, והיא עובדת יותר קשה ממני ומבן זוגי ביחד. היא כזה כוכב מנצנץ בשמיים, והיא לא עסוקה בלהגיד לנו איך לחיות ואיך לגדל את הילד שלנו. חנה היא חנה ואני זו אני, וכל אחת מאיתנו היא אדם בפני עצמו, יש איזון נורא בריא".
ואיך היא בתור סבתא?
"היא סבתא מתוקה, היא כל כך אוהבת את רפאל והיא מתרגשת לקראת הילדה, ואנחנו גם מדברות הרבה כאישה לאישה, לא רק כי היא אמא של בן. יש לנו שיחות, עליה, על החוויות שלה, על החיים שלה כאישה בעולם, על העבודה שלה. יש לנו גם שיח כזה".
אתן גם יכולות להבין זו את זו, כשתי שחקניות.
"בהחלט, היא אפילו שיחקה את אמא שלי בסרט ישראלי-גרמני והיה ממש טוב לעבוד ביחד. אני וחנה כל כך שונות, אנחנו זנים אחרים של בני אדם ואני אוהבת את זה. אני אוהבת אנשים אקסצנטריים, בניגוד לקוליות האדישה, הלא מתלהבת, אפילו מורידה, שמייחסים לי. וזה נכון, יש בי איזה משהו כזה. אני בצד, מסתכלת על העולם. אבל דווקא החברים שלי והאנשים שאני מקיפה את עצמי בהם, אני צריכה שיהיו נועזים ומפתיעים ומחוץ לקופסה כדי שיהיה לי מעניין. ונראה שזה ככה גם עם חנה".
אני הקודמת מתה
לפני ארבע שנים אבולעפיה וגלעדי הביאו לעולם את בנם הבכור. "אני קצת מאוהבת בבן שלי", היא אומרת. "הוא שילוב בין בחור שהייתי רוצה להיות איתו לבין הילד שהייתי רוצה להיות. תמיד רציתי להיות בן. זה הכי קלישאתי ומטומטם, אבל הוא הסיבה. הוא הסיבה לשמוח. יש עוד דברים שחשובים, יש עוד סוגים של דלק, אבל זה הכוח שלי".
את לא נראית לי מהנשים שרק חלמו על הרגע שבו יהפכו לאמא. אני טועה?
"לא, זה לא היה החלום הגדול. רציתי להיות אמא, רציתי משפחה, אבל לא באמת ידעתי מה זה, לא היה לי מושג איך לטפל בתינוק. כל השנה הראשונה עם רפאל הייתי חרדתית בטירוף, כל המעבר לאימהות היה נוראי. פתאום החיים משתנים. הטייטל נחמד, נורא רציתי לשמוח בו, אבל הייתה גם בדידות איומה והייתי משוגעת והורמונלית. לגבי הזוגיות, כל מה שהחזיק אותי זה המשפט 'בשנה הראשונה תנסו לא להתגרש'. זאת באמת הייתה זוועה, סוג של טריפ רע. קצת כאילו לקחת סם וזה עשה לך לא טוב".
מה היה אחרי הלידה שעשה לך כל כך לא טוב?
"פיזית, הלידה זו חוויה שהייתה בסך הכל שלילית עבורי, השבר הזה של הגוף. זאת מין לידה מחדש שלך, שיש בה גם מוות לאני הקודם".
לרוב מתעסקים בכמה קילוגרמים עלית בהריון ואם חזרת ל"גוף שלך" מלפני ההריון, ואולי שוכחים שזה לא מסתכם רק במספר על המשקל.
"זה בכלל לא הגוף. זה פשוט, 'אני הקודמת' מתה, אני פה אבל אחרת. עכשיו אני צריכה להבין מי זאת האישה הזאת. תוך כדי זה את צריכה לטפל בתינוק ואת לא ישנה, אז היה הרבה כעס ופרידה ממשהו, עד שאת מוצאת את ה'אני החדשה', וכשאת מוצאת אותה את מגיעה למנוחה ולנחלה. עכשיו כבר הגעתי לשם, גם כי רפאל כבר יותר בן אדם ופחות תינוק".
את מתארת חוויה שאני בטוחה שהרבה נשים מזדהות איתה ולא ממהרות לשתף.
"אלה שאלות מאוד גדולות. בסופו של דבר את דואגת ליצור הזה, ואת לא יודעת – הוא חי? יש בזה המון פחד, אבל הייתה שם כמובן גם המון אהבה, והנקתי המון זמן. מה שהרגשתי לא התבטא בלשכב במיטה ולהיות בדיכאון. הייתי מאוד נוכחת, אבל הייתי מאוד היסטרית ומאוד אובר, לקח לי רגע להבין וואט דה פאק. אבל עכשיו זה נורא נעים", היא מחייכת ומצביעה על הבטן. "בן ואני צוחקים לפעמים, אפשר שהיא ישר תהיה בת 3?".
איך המחשבה על להביא בת לעולם?
"זה יותר מדאיג שיש לי בת, זה יותר מורכב. זה לא נובע מזה שאני בתור אישה חוויתי חוויות שליליות, היה לי מזל שלא נפגעתי כאישה בכל מיני צורות. זה בא מזה שאני חושבת שנשים נושאות על עצמן יותר בחיים. וזה לא כדי להוריד גברים. קודם כל יש העניין הביולוגי, נשיאת האנושות על גבך. זה נטל, פיזי ורוחני. ואז תוסיפי על זה את הנטל החברתי, את המחירים, אני חושבת שעל נשים יש משקולת מאוד גדולה".
אמרת שבבן שלך את מאוהבת. מה את חושבת שיקרה עם הבת שלך?
"ביחסי אמהות-בנות יש מקום של השתקפות והזדהות. כאמא את חושבת שאת יודעת דברים עליה כי את בת, אז את משליכה עליה. אבל זו לא את, היא אחרת. הגבולות עם הבן שלי הם יותר ברורים. אני אמא שלו, אני אוהבת אותו, אני אתן לו הכל, אבל הוא הוא ואני אני. עם בת הגבולות לא כאלה ברורים. אז אני קצת חוששת מזה, אני נכנסת למערכת יחסים אחרת, עם חוקים אחרים".
החשש נובע ממערכת היחסים שלך עם אמא שלך?
"בטח. כל החיים התנגדתי לסימביוזה הזאת. רציתי שהיא תהיה אמא שלי, שהיא לא תרצה להיות הסוכנת שלי, שהיא לא תהיה שותפה קריאייטיבית שלי. בהתחלה, בהרבה מובנים היא הייתה הסוכנת שלי, כי הייתי ילדה. אז מישהו היה צריך לנהל את העניינים. היא הייתה מגיעה איתי לסטים, היא הייתה שם, כל הדבר הזה קרה בעקבותיה. בעקבות זה מגיע העניין שלי עם בעיית ההפרדה. את האמא ואני הילדה, אנחנו לא שותפות. והיום, מצד אחד אני משתדלת שלא ללכת בעקבותיה בעניין הזה, ומצד שני הקמתי בית שיש בו סימביוזה מאוד דומה. בית עבורי זה לא רק מקום פיזי, זה מקום שיוצרים בו דברים".
היום את ובן עובדים ביחד גם על סדרה.
"אנחנו מפתחים מותחן בילוש. זה סיפוק גדול והנאה גדולה כשאתה יוצר עם הבן אדם שאתה אוהב".
וחוץ מלכתוב סדרה בינלאומית, מה עם לשחק מעבר לים? את כבר חצי צעד בתוך החלום הזה.
"יש איזושהי מחשבה מצד אנשים שאם את בחו"ל אז עברת כדי לשחק, ואם את לא משחקת אז 'אה, ברור שהיא מנסה ולא מצליחה'. זה לא מעסיק אותי כל כך. אני כמובן לא אסרב כשתהיה הצעה טובה, אבל אני לא שמה את זה בפרונט של העיסוקים שלי. שיחקתי השנה בסדרה גרמנית אבל נפרדתי מסוכנויות שהיו לי, באופן מובהק לא רציתי להיכנס לקונספט של ה'רדיפה אחרי', זה מוריד אותי. בתחום הזה ספציפית אני לא רוצה לרדוף. יש לי דברים אחרים שאני הולכת רחוק עם התשוקה שלי להצליח בהם, אבל משחק בחו"ל הוא לא אחד מהם".
ומה בנוגע לבן?
"עברנו בעקבות העבודה של בן, ועכשיו סוף סוף רואים תוצאות. הוא הפיק את הסרט 'פיג' עם ניקולס קייג', שהיה מועמד להמון פרסים וגם זכה ב'אינדפנדנט ספיריט' לתסריט הטוב ביותר. עכשיו הוא עובד על סרט חדש עם ג'סי אייזנברג ואדריאן ברודי. אני מאוד גאה בבן ורואה איך הוא רק הולך לגדול. ולהצליח בזה זה לא מובן מאליו, זה נורא מרגש".
כמה אומרים לך 'נו מה הבעיה, שיסדר לך תפקיד'?
"אמרתי לו 'נו, תסדר לי תפקיד', הוא אמר לי 'אבל אין לך אינסטגרם, ממי'".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: אדם משאלי | שיער: גיא סמואל | הפקה: רותם פנחס