יותר מאי-פעם, זה היה השבוע שבו לוסי איוב (29) השתלטה על המסך. היא בהפסקות הפרסומות, היא מנחה שעשועון טריוויה, והחל מהשבוע היא גם נושאת על כתפיה את תחרות הכישרונות הגדולה בעולם. "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) חזרה השבוע לחיינו, נוצצת וססגונית מתמיד, ועם שמות מהשורה הראשונה, ובהם עדי אשכנזי, יעל בר זוהר, עדן פינס, רותם כהן, יובל סגל ונוספים, ורייטינג ששבר שיאים. לראיון איוב מגיעה בלי נוצות ופאייטים; אנחנו משוחחות דרך הזום כשהיא בפיג'מת מיקי מאוס, מתאוששת מהקורונה, שהגיעה גם אליה.
"אני מופתעת לטובה מכל ריקוד שאני רואה", היא מספרת על החוויה. "היה בהם משהו חבוי, הם לא סתם הגיעו לתוכנית. הילד שבהם רצה לרקוד, ומדהים לראות אותם יוצאים מאזור הנוחות שלהם ונכנסים בכל הכוח לתחרות הזאת. את רואה את ההתרגשות שלהם בעיניים וכמה הם משקיעים, וזה פשוט מעורר השראה, להסתובב במסדרונות מאחורי הקלעים ולראות אנשים עושים חימום ומתיחות. לרגע אפשר לחשוב שהגעת לג'וליארד או לבית ספר למחול".
בפרק הפתיחה, יעל בר זוהר סיפרה שהמשפחה שלה חשבה שהיא הולכת להנחות את התוכנית ולא להשתתף. גם לך היה איזה רגע של בלבול כשההצעה הגיעה?
"לא, היה לי ברור שמדובר בהנחיה, וטוב שכך, אני לא ארחיב על יכולות הריקוד הלא קיימות שלי".
בראיון עבר ל"את" דווקא סיפרת שהריאליטי היחידי שהיית מוכנה להשתתף בו כמתחרה הוא "רוקדים עם כוכבים". חשבתי שאולי היה בך שמץ של תקווה.
"כן? אמרתי את זה? טוב, מתאים לי להגיד את זה, כי זה מחנה אימונים, זו חוויה שאם הייתי בצד השני שלה הייתי נהנית מעצם הדבר של ללמוד משהו חדש מאפס. להיכנס ללו"ז עבודה, להתאמן חמש פעמים בשבוע. זה כמו שבאוניברסיטה הכי פרחתי בתקופות מבחנים. כשיש לי מטרה להגיע אליה ולו"ז ואנשי מקצוע שמקיפים אותי, אז אני לא רואה בעיניים, השמיים הם הגבול".
אז אולי בכל זאת נראה גם אותך פוצחת בריקוד פסודובלה או צ'ה צ'ה?
"אני לא פוסלת. חלק מהסיבה שהייתי רוצה להשתתף היא הכושר המטורף שהם נכנסו אליו; אנשים שם בכושר שיא, את רואה את השרירים שלהם מתנפחים משבוע לשבוע. והאווירה שם מדהימה, וזה שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו. לקחו 16 כוכבים, אנשים סופר-מוכשרים בתחומם, האנשים הכי עסוקים בארץ – והוציאו אותם מאזור הנוחות שלהם. את הולכת להיות מופתעת מהרבה כוכבים".
אז את מקנאה בכושר? את מתאמנת?
"אני מנסה, אני בן אדם מאוד משקיען ודווקא אחד הדברים שאני לא מצליחה להתמיד בהם זה לעשות כושר. הכי הרבה שהצלחתי היה שלושה חודשים ברצף".
זה באמת מגיע לי
לוסי איוב התחילה את דרכה המקצועית לפני שש שנים במחלקת הדיגיטל של "כאן". הפריצה החד-משמעית שלה הגיעה כשכבשה בחן ובנונשלנטיות את הבמה הגדולה בעולם, והנחתה את האירוויזיון שהתקיים בארץ במאי 2019, לצידם של ארז טל, אסי עזר ובר רפאלי. איוב הייתה זו שקצרה את מרב המחמאות וזכתה לביקורות מחמיאות כמו "המנצחת האמיתית של האירוויזיון", "ההפתעה של חצי הגמר" ו"הדבר הכי טוב שיצא מהאירוויזיון". כולם חיכו לצעד הבא שלה במתח, לראות אותה קוטפת את פירות התהילה. אבל היא עשתה את זה בקצב שלה.
"ההייפ היה בעיקר חיצוני, ברגע שנגמר האירוויזיון טסתי לחמישה ימים לנוח וחזרתי ישר לתקופת מבחנים, כי הייתי עדיין סטודנטית בשנה ב' וזה הנחית אותי מהר מאוד לקרקע. היתרון של לדבר על זה עכשיו, כשעברו יותר משנתיים, זה שיש איזו חוכמה שבדיעבד. אני כן חושבת שהייתי קצת זהירה מדי. מאוד מאוד פחדתי ממה שההצלחה יכולה להביא איתה, ועם כל ההתרגשות היה איזה משהו שבלם אותי. כן קיבלתי הרבה הצעות והרגשתי מאוד מחוזרת, ואני בהחלט מאוד מרוצה מהמקום שהגעתי אליו עכשיו. אבל אם יש חיסרון באיך שאני מתנהלת, זאת באמת זהירות היתר הזאת".
נשמע כאילו את לוקה בתסמונת המתחזה. שאולי יש איזה חשש ששיחק לך המזל, שמישהו יגלה שאת לא באמת טובה.
"כן, זה מדויק. זה משהו שכל החיים מלווה אותי, בכל פעם שאני מתקבלת למשהו או מגיעה לאיזה הישג, אני עסוקה בלהוכיח לעצמי שזה באמת מגיע לי".
בשיר שלך שפרץ עבורך את הדרך, "יש לי וידוי", כתבת "אני אפילו מודה שלא פעם מצאתי ככה עבודה [...] כי מה יותר טוב לתדמית מהעסקת איזו דוברת ערבית". יש חשש שההצלחה נובעת מאפליה מתקנת?
"זה לא משהו שלא עבר לי בראש. הספק הזה ניקר בי בהרבה שלבים בחיים שלי, היה לי קול בראש שאמר 'אולי קיבלו אותך כי את חצי חצי וזה מיוחד'. אבל היום אני יודעת להגיד בביטחון מלא שקיבלו אותי בגלל מי שאני ובגלל הכישורים שלי. אני חושבת שגם אירוויזיון וגם פריים טיים בקשת הם הוכחה מספיק טובה שאף אחד לא עושה לי טובה. אף אחד לא ייקח את הסיכון הזה רק כדי לצאת טוב, בסוף יש הרבה שמונח פה על הכף".
את מרגישה אחריות, מנחה אישה ערבייה ראשונה בפריים טיים?
"סנונית אחת לא מבשרת את בוא האביב, זה לא מספיק. זה צריך לקרות עוד, יותר ויותר".
מה אני רוצה עכשיו
איוב נולדה בחיפה לאב ערבי-נוצרי ולאם יהודייה שהתנצרה. סבתה ניצולת שואה. היא גדלה בחיפה והתחנכה בחינוך נוצרי קתולי, בבית דיברו ערבית ועברית וחגגו את כל החגים. "שאלתי את ההורים – אז מה אנחנו? אם אמא ככה ואבא ככה, אז מה אני? והיה טבעי ומובן וברור שאנחנו גם זה וגם זה, ותמיד חגגנו את כל החגים. בתור ילדה זה היה ממש מגניב, חוגגים גם פסח ופסחא וראש השנה וחנוכה וכריסמס, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להתבייש או להסתיר. הרגשתי שזה מייחד אותי ושכיף לי".
ואיך הגעת לתחום התקשורת?
"עמוק בפנים ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כתבתי מגיל מאוד מאוד צעיר, רציתי לעשות משהו שקשור לזה. כשהגיעו המיונים לצה"ל חשבתי שאתגייס לדובר צה"ל או לגלי צה"ל ואחרי המיונים קיבלתי מכתב שהיה בו משפט אחד: 'נמצאת לא מתאימה לתפקידי דוברות'. אני זוכרת ששאלתי את עצמי למה בכלל בזבזו על זה נייר ומעטפה".
אאוץ'.
"כן, אבל בדיעבד אני שמחה על איך שזה יצא. ככה הייתה לי הזדמנות לחקור לבד מי אני ומה אני רוצה לעשות".
בכל זאת התגייסת. יש שיגידו שזה לא מובן מאליו.
"קיבלתי צו גיוס. בארץ, רק מי שאמא שלו ערבייה לא מקבל צו גיוס, הפטור הוא ספציפי לערבים. אצלי כשהוצאתי את התדפיס, תחת 'לאום' לא היה כתוב לי כלום. אין לי לאום לפי המדינה, כיף".
מבחינתך יש לך לאום?
"זו שאלה מורכבת. בגדול אני לא בן אדם דתי בשום צורה, אמנם חגגנו את כל החגים והייתי כל השנים בקשר עם המשפחה היהודית שלי, אבל החלק העיקרי היה בבית הספר, את לומדת את רוב שירי החג, אז האוריינטציה שלי היא נוצרית. לאום זה משהו שהוא מורכב יותר ממה שכתוב על הנייר, זו השתייכות תרבותית, אלמנטים של הזדהות, ואני מרגישה שאני גם וגם. אנשים מאוד רוצים שתגדירי את עצמך ושתיכנסי לאיזושהי מסגרת. אנשים מאוד אוהבים הגדרות באופן כללי. והיום ההגדרות הן קצת יותר פלואידיות".
למרות שחיידק הכתיבה בער בה מילדות, היא התכוונה ללכת בדרך שיועדה לה. בתיכון למדה פיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב ומאוחר יותר כבר נרשמה ללימודי הנדסה בטכניון, עד שנקלעה למאורע שטלטל את חייה. זה קרה ב-2015, כשטיילה אחרי שחרורה מהצבא בנפאל, בזמן רעידת האדמה הגדולה שגבתה כ-10 אלף הרוגים ועוד 20 אלף פצועים.
"סגרתי חודש בנפאל", היא משחזרת, "בדיוק סיימתי טרק והגענו לאיזה אגם יפה, ואז משום מקום האדמה התחילה לרעוד. היינו במקום שהוא יחסית רחוק מהמוקד, לא היינו מודעים לנזק שהיה בקטמנדו, אבל הרגשנו את זה, לא היה ספק שזו רעידת אדמה, וגם לא היה ספק שהיא ממש חזקה. ברגע שזה קרה הרגשתי שאני צריכה לצאת משם כמה שיותר מהר, גם הגיעו שמועות שאין מים ואין חשמל בבירה ומי שלא מצליח לצאת עלול להיתקע, אז מצאתי את הדרך הכי מהירה לצאת, ואחרי ארבעה ימים כבר הייתי במטוס לתאילנד. לא רציתי לחזור לארץ, לא רציתי לסיים את הטיול הזה בכזו חוויה בטעם רע, טיילתי עוד חודשיים בסין ובווייטנאם".
וכשחזרת לארץ, איך זה השפיע עלייך?
"רק בהמשך הבנתי את המשמעות של זה, כמה הרוגים וכמה פצועים היו שם. זה שינה הרבה דברים בתפיסה שלי. בשנתיים הראשונות זה הביא איתו חרדות אמיתיות, של פשוט לפחד למות. זה משהו שקצת קשה לי להסביר למי שלא חווה אותו. זה פחד ממשי, אמיתי, שיכול פתאום באמצע היום להגיע. פחד למות, כמו שזה נשמע. וזה היה ככה און אנד אוף איזה שנתיים, ועכשיו זה פחות ופחות".
שינית את המסלול שלך אחרי האירוע הזה.
"כשחזרתי הייתי כבר בשלב שוויתרתי על לימודי ההנדסה, ונרשמתי לפכ"ם, הבנתי שאני רוצה לעבוד בתקשורת, שאני רוצה להיות עיתונאית, אז חשבתי מה אני אלמד שיעזור לי להיות הכי טובה בזה. הבנתי שאין זמן לעשות תואר בהנדסה ורק אז לעשות את מה שאני רוצה. אז אני צריכה להבין עכשיו מה אני רוצה. כאן ועכשיו".
נראה לי שככה מתפתחים
לצד אותה הבנה, היא גילתה את עולם הספוקן וורד, קטעי שירה מדוברת. היא כתבה את הקטע "יש לי וידוי", שמספר על זה שלמרות שהיא "לא נראית", היא ערבייה. בכל פעם שהיא פוגשת אנשים היא צריכה להתוודות, ולקבל על עצמה את כל הדעות הקדומות של בני שיחתה. "מה? את בכלל לא נראית כמוהם", "אה, את נוצרייה? אז זה בסדר".
"זו גזענות לכל דבר", היא פוסקת. "הייתי מאוד צעירה, וזה התפוצץ בבום, זה היה מסעיר. היה בזה גם משהו מבהיל, כשעליתי לבמה היו שם אולי 70 איש וזה הרגיש הכי אינטימי, ואז כשזה עלה והתפוצץ – זה הגיע ליותר מרבע מיליון צפיות. וככל שהמעגלים מתרחבים, גם תגובות הנאצה לא מאחרות להגיע, וזה יכול מאוד לערער כשאת קוראת ערימות של תגובות נאצה עלייך, אבל עם הזמן למדתי לנקות את זה. על מופעי הספוקן וורד הראשונים היו המון תגובות קשות מאוד. אבל בסוף זה לא משנה, אף תגובה לא תמנע ממני להגיד את מה שאני חושבת".
איוב, כך התברר, הייתה במקום הנכון בזמן הנכון. את אותו הקטע ראו בתאגיד השידור "כאן", ומהר מאוד הגיע הטלפון מהם. "תכלס, הטלפון מהתאגיד הגיע לפני שהתחלתי את הלימודים, והתנאי שלי היה שאני אוכל להמשיך ללמוד. זה מצחיק, פנו אליי עם החלום שלי, אבל עדיין היה לי חשוב לעשות את התואר והצבתי להם תנאים".
איך היה לצלול ישר לעשייה, להגשמת החלום?
"הדיגיטל בתחילת ימיו היה פלטפורמה מאוד טובה להתנסות ולחוות ולטעות. זו פלטפורמה הרבה יותר סלחנית מטלוויזיה, ובמובן הזה אני ממש שמחה שהתחלתי שם. הייתה לי הזדמנות להבין מי אני ומה אני מביאה למסך, בתהליך למידה שהיה מאוד בריא. לכל מקצוע יש חבלי לידה ועקומת למידה משלו, רק שפה הלמידה נעשית מול קהל. ואם את צריכה לטעות כדי ללמוד מהטעויות שלך, אין לך ברירה אלא לטעות מול הקהל. זה הקושי, אבל זה גם הקסם ומה שגורם לאנשים להשתפר בקצב הרבה יותר מהיר".
קצב מסחרר אפילו. מהדיגיטל הגעת היישר להנחיה של האירוויזיון.
"מאז שהתחלתי את המקצוע הזה אני כל איזושהי תקופה קופצת למים עמוקים יותר ויותר ויוצאת מאזור הנוחות שלי ועושה משהו שנדמה לי בהתחלה שהוא מעבר למידות שלי. אבל נראה לי שככה מתפתחים".
היית המנחה החדשה, הלא מוכרת, הצעירה, המתחילה, לצד שלושה שועלי תקשורת והנחיה ותיקים.
"את אומרת את זה כאילו זה חיסרון, זה דווקא נתן לי הרבה מאוד ביטחון. הרגיע אותי שהם עם רזומה כל כך גדול, הרגשתי שאין ממני ציפיות מאוד גבוהות ושאני יכולה רק להפתיע לטובה, אין לי לאן ליפול. זה מבחינתי היה מחנה אימונים לכל דבר, עשיתי שיעורים עם מורה לאנגלית, התאמנתי בטירוף, ולמדתי את הטקסטים בעל פה, לא רק את שלי, גם את של כל השאר – על כל צרה שלא תבוא".
ואיך היה בשידור החי?
"במשדר הראשון כשנכנסנו לבמה דפק לי הלב כמו משוגע, וברגע שהתחלנו לדבר נפל הפרומפטר. אם מסתכלים ממש ממש טוב רואים את הבהלה הזאת עוברת לנו בעיניים, 100 מיליון צופים, אבל ברגע שזה התחיל, זה התחיל. והיה בזה קסם. מה שבסוף אישש לי את זה שאני נמצאת במסלול הנכון זה שברגע שנדלקת המצלמה הכל כבה, וזה קרה באירוויזיון וזה ממשיך לקרות מאז. ברגע שיש אקשן, אין עולם בחוץ".
הדבר הבא
בתקופת הקורונה הספיקה איוב להנחות את תוכנית האירוח הסאטירית "הלילה עם לוסי וגורי" ולקטוף את פרס האקדמיה לתוכנית הבידור הטובה ביותר. "הקורונה הביאה הרבה חרדות וגעגועים למשפחה ודאגה להורים ואיזשהו מחנק. הייתי בתקופה הזאת הרבה מאוד בבית, ואז התוכנית עם גורי הייתה כמו אוויר לנשימה. הוא הפך לחבר ממש טוב וכבר עבדנו על עוד פרויקט משותף שייצא בהמשך. זו הייתה תוכנית שהייתה נכונה לזמן שלה, ואז החיים נמשכו ודברים אחרים הגיעו".
ממש הגיעו, קיבלת את הקמפיין ל-MAX לצד שחר חסון, הוזמנת להנחות את "המרדף", ואז להחזיק לבד את אחת מהתוכניות הכי גדולות בפריים טיים.
"בטריוויה זה עוד יותר נדיר, זה מועדון אקסקלוסיבי וסגור לגברים בלבד. היו כמה הבלחות של פנינה דבורין וחנה לסלאו ב'החוליה החלשה', אבל אני בהחלט חושבת שהגיע הזמן. בחדשות הם השכילו להגיע לזה לפני כן, כל המגישות הגדולות הן נשים. בפריים טיים, בעולם הבידור, לקח רגע זמן אולי בגלל התפיסה הזאת שנשים הן פחות מצחיקות, פחות קלילות. הרבה יותר קל לראות אישה מגישת חדשות רצינית וייצוגית מאשר לדעת לבדר ולעשות את זה בצורה אינטליגנטית ואלגנטית, אבל הנה זה קורה ואני ממש שמחה על זה. אני לא פורצת דרך בדבר הזה, אבל אני כן חושבת שזו איזושהי מגמה שהליהוק שלי הוא חלק ממנה".
לצד ההנחיה המדוברת, לוהקת גם לעונה הרביעית של הסדרה המצליחה והבינלאומית "פאודה".
"התקבלתי לתפקיד קטן בעונה 3, אבל בגלל אילוצים כאלה ואחרים לא יכולתי לעשות את זה והתבאסתי נורא. ואז קיבלתי את האודישן לתפקיד הזה, שבכלל לא ידעתי מה סדר הגודל שלו. זה ממש מזל, כי אם הייתי עושה את עונה 3, לא הייתי יכולה להשתתף עכשיו".
את מדגימה היטב את המשפט "כל עכבה לטובה". איך היה על הסט? זה כמו להיכנס לחבורת מילואימניקים מאוחדת?
"זה לא היה נטול חששות, אבל כשהגעתי לסט קיבלו אותי למשפחה וזה היה מרגש וכיף. הרגשתי מוקפת אנשים מוכשרים שבאים לעשות את העבודה הכי טובה שיש. היה לי מדהים לעבוד עם ליאור רז ועם עומרי גבעון הבמאי. זה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם, זו עבודה קשה בטירוף. לא יודעת איך זה ייצא ומה אני אחשוב כשאני אראה את זה, ואני המבקרת הכי קשוחה של עצמי".
מי שידע בוודאות שהתפקיד הזה שייך לה, וגם האמין מהרגע הראשון שהנחיית האירוויזיון תפורה למידותיה, היה בן זוגה בשש השנים האחרונות, ובעלה בחצי השנה האחרונה, איתי בר, מהנדס מכונות בתחום השבבים. "כשנטע ברזילי זכתה, באותו לילה, הוא כבר אמר לי 'איזה כיף שאת הולכת להנחות את האירוויזיון בשנה הבאה'. יש לאיתי קטע שבכל פעם שהוא מאמין בי שאני אעשה משהו, הוא אומר לי 'מי יעשה את זה אם לא את?'. הוא אמר את זה גם על התפקיד בפאודה, הוא קרא את הטקסטים ואמר 'טוב נו, מי יעשה את זה אם לא את. זה תפור עלייך'. ספציפית עם התפקיד של פאודה גם אני הייתי ככה – מי עוד יכול לעשות את זה חוץ ממני?".
יש לך בן זוג תומך, מפרגן ומאמין.
"ועם אינטואיציות אש. כל החלטה בקריירה קיבלנו ביחד, הוא פשוט מבין את העולם מאוד מאוד טוב, ואני כל כך סומכת על האינטואיציות שלו, יותר מאשר על שלי. הוא הרפתקן בנפש. הוא מפיח בי רוח של עשייה, של מוטיבציה לחשוב כל הזמן מה הדבר הבא".
איתי הוא בן-דוד של חברתה הטובה של לוסי, והשניים נפגשו באותו טיול מכונן למזרח. רק כששניהם חזרו לארץ הם התחילו לצאת. "וזהו, מאז אנחנו ביחד". באוגוסט האחרון הם נישאו, בחתונה מסוקרת של בין הסגרים. "אנחנו אנשים די פרטיים, איתי ואני, אבל עם הזמן הבנו שזה חלק מהחיים שבחרנו והכל בסדר, זה היה בעיקר מוזר למשפחות. אמא שלי קוראת בעיתון על החתונה של הבת שלה".
היא קוראת על החתונה, ואני מניחה שעל הדרך קוראת גם טוקבקים מרושעים.
"תמיד יש תגובות, אבל יש בעיקר ויכוחים – כמה כשרה החתונה הזאת? 'רגע, לא היה שם רב, אבל מצד שני הייתה חופה'. הטקס שארגנו היה טקס שכתבנו ביחד מאפס, וחבר טוב חיתן אותנו. ניסינו לשלב את המסורת שאנחנו אוהבים משני הצדדים, גם מהטקס היהודי וגם מהטקס הנוצרי. בתגובות תהו אם זו חתונה יהודית כשרה, ואמרו: רגע, אמא שלה היא יהודייה אבל היא בעצם התנצרה, אבל אין דבר כזה המרת דת ביהדות, אז אולי בעצם היא כן יהודייה למרות שהיא הוטבלה בנצרות. הוא יהודי. מי שחיתן אותם הוא אמנם לא רב אבל הוא יהודי. ואז מתחילים להתעסק: רגע, אז מה הילדים שלהם יהיו?".
אנשים מאוד מוטרדים.
"האובר-התעסקות הזאת בכמה אני יהודייה או ערבייה או נוצרייה, זה נראה פחות תוקפני ואלים מהתגובות שהתרגלנו לשמוע, אבל זה פשוט לא עניינכם. למה זה חשוב לכם יותר ממה שזה חשוב לי? איתי ואני חיים בכזה שלום עם זה, המשפחות שלנו כל כך אוהבות זו את זו, להורים שלי יש שלושה חתנים וכל אחד מדת אחרת. אם מבחינתנו זה כזה נון-אישיו, אז אני לא יודעת למה אנשים מבזבזים על זה את הזמן".
ובכל זאת, איזה מקום השיח הזה תופס אצלכם בבית?
"זה משהו שאנחנו מתעסקים בו, אבל לא מהמקום הזה של למדוד את יהדותו או ערביותו או נוצריותו של אדם. החיים במדינה הזאת הם מורכבים לכל אחד, פוליטיקת הזהויות היא מורכבת. זה משהו שחייב להיות על השולחן אבל מהמקום הכי רגיש ואוהב אדם, ומהמקום שרוצה להבין את הדקויות והרגישויות. אנחנו לא במלחמה או בתחרות, אנחנו חושבים איך לנו יהיה הכי טוב לגדל את הילדים שלנו".
זו שאלה על אילו ערכים לגדל?
"הבסיס ברור לגמרי לשנינו. זה יישמע כמו קלישאה, אבל אלה ערכים ששנינו גדלנו עליהם בבתים שלנו. חינכו אותנו על אותם ערכים: אהבת אדם, קבלת השונה, בחירה חופשית".
את חושבת שנצליח להתקדם אל עבר עולם שבו רוב האנשים מתחנכים כמו שאת התחנכת ותחנכי את ילדייך?
"אני רוצה להאמין שכן. אי אפשר להמשיך בלי תקווה".
אמרת שגדלתם על אותם ערכים, המשפחות קיבלו את הזוגיות בידיים פתוחות?
"אצלנו זה בהחלט נאה דורש ונאה מקיים. ומבחינת המשפחה של איתי, אף פעם לא היה אישיו סביב זה, אני ממש מרגישה חלק מהמשפחה עוד לפני שהתחתנו, הוא גם בן-דוד של חברה שלי, ככה שהכרתי את ההורים שלו עוד לפני שהכרתי אותו. הם הכי המשפחה שלי, אני יודעת שהיום יש לי שתי משפחות. אני מכירה משפחות וחברים שפחות קיבלו, אבל אנחנו הקפנו את עצמנו באנשים שאוהבים ומקבלים אותנו. וזה מה שחשוב".
את חושבת שמתישהו יהיה ראיון שלא יעסקו בו בזהות שלך?
"אני חושבת שאלו שאלות חשובות, אני יכולה להבין למה מדברים על זה ולמה שואלים על זה, וחשוב לדבר על זה כי זה עדיין לא עניין של יומיום. אני מקווה שיום אחד בעולם אידיאלי זה יהיה נון-אישיו. בינתיים צריך להמשיך לדבר על זה, עד שזה יהפוך לדבר רגיל".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: סיון חימי | איפור: תהילה גוטליב | שיער: אלמוג כהן | ע' סטיילינג: עמית גואטה | הפקה: רותם פנחס