גל תורן יושב בחצר האחורית של הבית הצנוע שלו בנאות אפקה. הוא חותך פירות, מוזג שתי כוסיות ויסקי ומציע אלתוש, "אתה סובל מיתושים? יש פה מלא יתושים". כאן הוא העביר את כל חודשי הסגר: נח, שמע מוזיקה, עשה מדורות, חבט בשק איגרוף גדול המתנדנד מעץ. עכשיו הוא חוזר בהדרגה לחיים הנורמליים: הוא השלים את צילומי הסדרה "הטבח" בה הוא משתתף, לצד גורי אלפי ורותם סלע, בתפקיד של שף מגלומן; ומחר (שישי) הלהקה הוותיקה שלו, מרסדס בנד, תהיה מהראשונות לחנוך את הפתיחה המחודשת של "הבארבי". אבל משהו אצלו קצת השתנה.
"הולכת להיות פה עכשיו מגיפה שנייה, של בלבול. אנשים נסגרו בבתים ופתאום חשבו ממה הם משיגים את ההנאה שלהם, וכמה כבר עולה להם להנות, ומאיזה שטויות הם יכולים להנות?"
כולם פתאום עשו חלות.
"ועכשיו שחוזרים, אתה עוצר ושואל את עצמך – לשלם 150 שקל על זה שמישהו יכין לי סטייק? וואט דה פאק? זה משבר אמונה בשיטה".
זה מצחיק, כי אם היו שואלים אותך לפני שנה, אם היו שואלים אותי לפני שנה – האם אתה מאמין בשיטה? היינו בטח אומרים, לא, מה פתאום, אני לא מאמין בזה, זה לא עובד עליי.
"אבל אנחנו לגמרי עבדים לשיטה. וזו פשוט דוגמה מאוד חזקה לשאלות שאנחנו מתמודדים איתן כל הזמן: למה? עד מתי? באיזה מחיר? מה יוצא לי מזה? אנחנו חיה כזאת שפחות מתוכנתת להיות ויותר מתוכנתת לעשות. אבל בסוף משבר האמונה הזה יחלוף גם הוא. אתה יודע, זה עצוב, אנחנו כמו דגים בחכה: ככל שאנחנו נאבקים יותר אנחנו רק מחמירים את המצב. אולי צריך פשוט למצוא את התנוחה שבה כואב פחות".
אולי הכי יפה בעיר
המתח בין הנפש שרוצה ריגושים לגוף שממש רוצה ספה נוחה להתרסק עליה הוא נושא שעולה שוב ושוב בכתיבה של תורן למרסדס בנד (ב-2009 זה היה "האלכוהול הפך למים / הבחורות הלכו לישון / השקט בא מתוך הבית"; וב-2019 "בעולם כזה צריך ללמוד להזדקן / על הקצה הזה ממשיך לנגן"), ועכשיו גם בתפקיד האחרון שלו בטלוויזיה. במותחן הפסיכולוגי "לאבד את אליס" של סיגל אבין ("טלנובלה בע"מ"), בו הוא משחק לצד איילת זורר וליהי קורנובסקי, הוא נמצא שוב בעמדה דומה.
תורן מגלם את דיוויד, שחקן מצליח שתקוע בבית יפה אי שם באזור בנימינה, שמחפש ריגושים אבל מתקשה להודות בזה. בינתיים הוא מנסה להוציא את אשתו, אליס (זורר), תסריטאית מצליחה לשעבר שנרקבת לאיטה בתעשיית הפרסום, מהשיממון הטובעני שבו היא שוקעת – עד שלחייהם מתפרצת סופי (קורנובסקי), תסריטאית צעירה ומבטיחה עם קווי אופי סוציופתיים מובהקים, בת גאה לשושלת טלוויזיונית-קולנועית ארוכה של דמויות מז'אנר "היא כל כך יפה, איך היא יכולה להיות סטוקרית?". העלילה, כמובן, תופסת תפניות אפלות ואלימות, אבל המפלצת האמיתית בה היא השגרה.
"לאבד את אליס" (ימי חמישי, 22:15, ב-HOT3 וב-HOT VOD) היא קודם כל סדרה של שלוש נשים – אבין, זורר וקורנובסקי. תורן, בדמותו של דיוויד, מסתובב בה לא אחת בלבוש מינימלי ובשינוי מראה קיצוני – רזה, מסותת, עם ריבועים בבטן. המצלמה של אבין נהנית לחפצן אותו בקטנה, בחיוך, בקריצה מודעת לעצמה, לצופים ובעיקר לצופות. מלבד זאת הוא שונה מאוד מזורר הדיכאונית והרצינית. זחוח, קצת נאיבי, לרגעים היסטרי. בקיצור, ככל שמתבהר ש"לאבד את אליס" היא סדרת אימה, כך נעשה יותר ברור שכתוב לו "טרף" על המצח, ביותר ממובן אחד.
אתה מתחיל את הסדרה הזאת בתחתונים.
"כן, בתחתונים וב...", והוא רוצה להגיד "ריבועים בבטן" אבל פתאום, לראשונה, עובר עליו הבזק קל של מבוכה.
לא בדיוק התדמית שהייתה לך עד עכשיו.
"כשפנו אליי עם 'לאבד את אליס', וקראתי את התסריט, היה לי ברור שאני לא יכול להביא את עצמי, הרגיל".
אז זה היה לגמרי עבור הסדרה, זה לא שבדיוק ההפקה תפסה אותך באיזה משבר?
"חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד לי את זה. ואז מישהו בא ואמר את זה. אני חושב שזה אתגר שמעסיק כל אחד באיזשהו מקום, אז הלכתי על זה. באגרסיביות, בשלושה חודשים. עכשיו כבר חזרתי לסורי, גם בגלל שאחרי זה הייתי צריך לעשות את 'הטבח', ושם כבר הייתי צריך להשמין קצת".
התבאסת?
"ידעתי את זה לפני אבל כן, זה הרגיש כאילו אני שופך נוזל יקר על הרצפה. מצד שני, יש משהו מאוד מטלטל בלהפסיק לאכול. זו לא כמו גמילה רגילה מסמים או מאלכוהול או מכל דבר אחר. הדבר שאוכל ממלא אצלך זה מלא התמכרויות, זה לא רק סוג אחד של התמכרות להתמודד איתה, וזה בא עם דיכאון, ועם כל מיני כאלה".
ממש רעבת?
"לא, לא ממש רעבתי. אבל הייתי עצוב. התאמנתי כמו משוגע, הייתה לי מאמנת מטורפת, נתלי בראון".
ומהאימונים סבלת גם כן או דווקא נהנית?
"סבלתי מהכל, אבל זה היה בעיקר בגלל הטיימליין. זה לא נורמלי לעשות דבר כזה בשלושה חודשים. האימונים, התפריט, הכל היה פשוט פסיכוטי. יכולת לראות את המשקל פשוט נוזל ממני".
ואיך זה השפיע עליך רגשית?
"דבר שמאוד לא אהבתי היה שפתאום התחלתי להסתכל במראה מלא. אני חושב שגיליתי שבקצה של הדבר הזה לא מחכה יותר מדי, חוץ מתחושת הסיפוק מלהצליח. בלי הצילומים לא הייתי מגיע למקום הזה אף פעם. מה שבאמת הפתיע אותי זו המשיכה הפיזית שהדבר הזה מייצר. אני מכיר את זה שנמשכים אליי. את זה לא הכרתי. את הדבר שרוצים ממש, בגלל הנתונים, אתה יודע", במקום לחפש את המילים הוא מטה את הראש קדימה, מעווה את הפנים ונותן ביס באוויר. מחווה קלאסית של מותחן אירוטי. נראה שההכנות לצילומים הביאו כמה חודשים של נחת ושלום בית בנאות אפקה. "פתאום רוצים לגעת בך, זה היה מאוד מעניין. אבל זה משהו שלתחזק אותו עולה בכל כך הרבה מאמצים, ומה זה בסופו של דבר? גופה. עור עם שיערות". ועדיין, למרות שכולנו בסך הכל אסירים של כלא גשמי, הדבר הזה הותיר בו תיאבון מסוים. "בחיים הפרטיים זה פחות מעניין, למרות שהשאיפה להיראות טוב נשארה. יש כל מיני מחשבות. תמיד היו לי פוסטרים של סטאלון כשהייתי קטן. צומחת עכשיו תעשייה של גיבורי אקשן ישראלים. למה לא אני?".
המלחמה בבורגנות נמצאת בכל אחד ואחד
ובאמת, למה לא הוא? גל תורן כבר בן 44. את קריירת המשחק שלו הוא התחיל לפני 12 שנה ב"תעשה לי ילד", בה גילם סולן אבוד של להקת רוק, שהיה פחות או יותר בן דמותו. בהמשך שיכלל אותה לכדי גילום שלל דושבאגים טלוויזיוניים, שהמוצלח וכנראה גם האהוב מביניהם היה רוני, נגד נפוח ובלתי נסבל בשתי העונות הראשונות של "האחיות המוצלחות שלי". אבל השורשים של הדמויות האלה נמצאים בפרסונה שטיפח בשנים הראשונות של מרסדס בנד, כשאימץ על הבמה דמות של סולן רוק טווסי ומוגזם, מה שהשתלב טוב עם להיטי אגו-רוק כמו "בואי ונביא לך ת'פאנק". "מי שראה אותי אז על הבמה, חשב, 'זה הוא'. זו הייתה פרסונה שהייתה חלק בלתי נפרד ממני".
בחיים גם?
"בחיים פחות, אבל בהוויה, כן. זה נתן לי המון מאוד חופש, זה שיחרר אצלי הרבה דברים, ובסופו של דבר זה איפשר לי לשבת בבית ולהיות איש רגיל ואז ללכת לבמה, ומאוחר יותר לסט, ולעשות כאילו... בלאגן".
זה כבר בשלב שבו נהיית איש משפחה על כל המשתמע מכך וחיפשת פורקן? או בשלב יותר מוקדם?
"כשהציעו לי את 'תעשה לי ילד' אז בדיוק היינו בהריון עם הבת הגדולה שלי (לתורן וזוגתו, הבמאית קרן חכמה יש שלוש בנות, אילי, ניאה וראני). קראתי את התסריט והמחשבה הראשונה הייתה, די, מספיק. המחשבה השנייה הייתה, ברוב טיפשותי, זו המתנה הכי גדולה שאתה יכול לתת בתור הורה: ללכת עוד יותר על החלום שלך ולא להיות הזה שוויתר בשביל הילדים אלא להיות זה שמימש. בחיים האישיים שלי בחרתי נתיב שקיוויתי שיהיו בו כמה שפחות מהמורות ותאונות, ובמקביל חיפשתי דרך שתאפשר לי להיות גם הארדקור. ככה גם הצלחתי לייצר לעצמי פינה שבה אני יכול להיות רגוע מבחינה נפשית וגם זה איפשר לי קריירה יותר בטוחה".
קריירת משחק אולי לא נראית כמו הבחירה הכי בטוחה שאדם יכול לעשות בחיים, אבל צריך לקחת בחשבון שהאפשרות השניה שלו הייתה קריירה כמוזיקאי. "קשה להוציא ללהקה בישראל אלבום, במיוחד לאור זה שאתה מחלק את עצמך בין מלא דברים. אני מאמין שבעשייה רגילה, אם אתה לא צריך במקביל להחזיק עסק למוזיקה, לטלוויזיה, ולגדל את הילדות, וללכת לשחק איפה שרק קוראים לך, וללכת להביא תקציבים לכל מיני דברים - אתה יכול להוציא אלבום פעם בשנה במקום כל ארבע שנים".
פרקי הזמן הארוכים שחלפו בין אלבום לאלבום גם מייצרים את התחושה שתורן השתנה מאוד בין אלבום לאלבום, כשבעצם היה שם תהליך כתיבה ארוך והדרגתי. "היום באמת יש לי צורך יותר גדול שהדברים יגעו יותר עמוק. בשביל שאני אוציא עכשיו משהו שהוא דאחקה הוא צריך להיות ממש, ממש מדויק. פעם הייתי יכול לשחרר דברים שלא לגמרי חשבנו עליהם עוד הסוף או חשבנו עליהם יותר מדי והדאחקה כבר הסתבכה". וזה מגיע מאדם שהפזמון ללהיט הראשון שלו היה "משנכנס אדר, אמא שלך זונה".
בחלק מהשירים של מרסדס בנד יש לפעמים תפיסה של הבורגנות כאיזה סיוט. בכלל, זה נושא נפוץ במוזיקה ישראלית. שלומי שבן שלא רוצה לנסוע לאיקאה. וכמובן שזה גם מאוד מרכזי ב"אליס".
"ב'אליס' המלחמה בבורגנות נמצאת בכל אחד ואחד, והרצון להגשמה עצמית מביאה כל אחד מהר למקום מאוד נמוך. זה להכניס קופסה הביתה, ואומרים לך – אם לא תפתח אותה הכל יהיה בסדר. אף אחד לא מסוגל שלא לפתוח את הקופסה הזאת, וזה מתפוצץ".
ויש גם את השאלה הזאת של האם בכלל עדיין אפשר לחיות בימינו בערכים הישנים של או אמנות או של הרוקנ'רול. בסדרה אליס הפכה לבמאית פרסומות וזה מוצג כמשבר, כמשהו מבאס, ובתור צופה אתה יושב ואומר – טוב, היא מביימת פרסומות, מה כל כך נורא בזה? ואתה עשית פרסומות, ופורטיס עשה פרסומות.
"בוא נפריד רגע בין זה שאליס עושה פרסומות, ודרך אגב זה גם מה שאשתי עושה בין היתר, לבין זה שבתור טאלנט אתה מדי פעם עושה השלמת הכנסה עם פרסומת. זה שונה מהבחינה שבסופו של דבר יש לך או אין לך יצירה שיש לה מבחינתך ערך אישי. זה שאני, ברמת המסחור, החלטתי לעשות פרסומת כזו או אחרת – זה היה עניין שבסופו של דבר תופס כמה ימי צילום מהחיים שלי".
תורן מרמז ל"נהייתי בנק" (על משקל "הנני כאן") פרסומת לאפליקציה של בנק לאומי שעשה לפני כשנתיים, שם גילם אב עייף (ממש בלי ריבועים) שכל בני המשפחה שלו סוחטים ממנו עוד ועוד כסף. הפרסומת זכתה בתואר "קליטה וזכירה" בקרב אנשי הפרסום אבל ב"הארץ" נקטלה בשעתו כצינית וחומרנית, אם כי לא ברור בדיוק למה הם ציפו מפרסומת לאפליקציה של בנק. "'נהייתי בנק, איבדתי שליטה" מתלונן האב בפרסומת של לאומי, כאילו זאת גזרה משמיים", כתבה אז עינת קדם, אפילו שגם ב-2018 כבר לא היה מגניב לצקצק על זה.
"אני חושב שהסדרה מדברת על זה", הוא ממשיך. "הפרסום זו עבודה שלא נופלת בשום דבר מאמנות ברמת הקריאייטיביות, אבל היא לא שלך. זה לא כמו אמן שמחליט לרגע למכור את עצמו או לא למכור את עצמו, זה כבר עניין של תדמית ולא של עשייה".
אז נחזור לעשייה. בטריילרים "אליס" הוצגה כסוג של דרמה ביתית שנראית כאילו היא עוסקת בעיקר בנישואים פתוחים. כל הצד המותחני-אימתי-פנטזיוני שלה, שחזק מאוד כבר מהסצינה הראשונה, כאילו נקבר.
"בדיוק היום הייתה לי שיחה עם סיגל (אבין) על זה. בארץ לא עשו דברים כאלה, בז'אנרים האלה. גם איילת, גם אני, גם ליהי ושי (אביבי) אנשים שרגילים לעשות דרמה ריאליסטית, להביא את עצמנו. וזה משהו שלא היה לו מקום שם. סיגל ישבה עלינו עד שהגענו למצב שפשוט לא היינו בטוחים כבר איפה אנחנו. והיו סצינות קשוחות, שאמרתי לעצמי – זין, אני לא הולך לעשות את זה. אני לא יודע לעשות את זה. ביום הראשון של הצילומים כל אחד מאיתנו הביא משהו כל כך חזק שזה כמעט ניצח את הסדרה. כולנו אנשים מאוד כריזמטיים. איילת, שהיא כריזמטית לא רק על המסך, היא גם ככה על הסט, ואז אתה בא ועושה את מה שאתה יודע לעשות מול המצלמה. ואחרי יום אחד סיגל חזרה ואמרה: לא, זאת לא הסדרה. היו כל מיני דברים שלא רצינו כי הם לא היו 'ריל לייף'. אבל אנחנו לא ב'ריל לייף'. ואם היית רואה את זה באנגלית היית מקבל את זה בקלות. אבל דברים כמו שקורים בסדרה אתה אומר, זה לא יכול לקרות לישראלים. בגלל זה בהתחלה היה לי נורא קשה, זה באמת פאקד אפ מה שהולך שם".
תורן מסרב לחשוף מה כל כך "פאקד אפ" שם מחשש ספוילרים, אבל כן יש הבדל אחד בין הסדרה הזאת לקודמות שהוא עשה שהוא כן מוכן לדבר עליו. "זו סדרה שהיה משהו מאוד חזק בזה שכל הצ'יפים בה היו נשים: המפיקה, הבימאית, שתי הדמויות המרכזיות – אני הגבר היחיד שם".
ואתה קצת כדור פינג פונג ביניהן.
"כשגרתי בירושלים אז היו אומרים שנקודת התצפית הכי יפה בעיר היא הגג של הילטון כי זה המקום היחיד שאתה לא רואה ממנו את הילטון. ככה זה, מנקודת המבט שלי, חוץ ממני יש רק בנות, וזאת אווירה אחרת לגמרי ממה שאני מכיר, זה היה מאוד מעניין לראות איך מתנהלת מפלצת – וכל סדרה היא מפלצת – נשית. זה אומר שיש שימת לב מאוד גדולה ללוק ולהלבשה ודברים שגברים יכולים לבטל ולהגיד 'פשוט זרקו עליה משהו', פתאום כאן זה נהיה אישיו הרבה יותר גדול, וזה ניכר בסוף. אז אתה מקבל משהו שלבוש וצבוע ונראה הרבה יותר טוב. וגם השחקניות, כשאין איזה במאי גבר שיגיד 'די לקשקש', יגיעו למקומות יותר עמוקים עם הדמויות שלהן, כי נתנו לדבר הזה פשוט להיות ולנשום ואף אחד לא עצר אותו".
צילום: פיני סילוק | סטיילינג: חומי פולק | איפור: שמעון שושן | ע' צלם: שרון אטיאס