בשעות הראשונות של השבת השחורה ישבה מבזקנית החדשות עדי זריפי בביתה כאחד האדם, צפתה בקולגות שלה במערכת חדשות 12 משדרים מלחמה והמתינה שיקראו לה להתייצב. "המערכת הייתה במצב חירום. הבנתי שזה טיבם של הדברים ברגעים האלה: בהתחלה שולחים לחזית את הקצינים הבכירים, ואז צריך גם מישהו שייסע לאילת ומישהו שיעשה לילות או בקרים מוקדמים, ופשוט חיכיתי שיצטרכו אותי".
היא צדקה – מהר מאוד היו צריכים אותה, וזריפי (33), שעד לפני שלושה חודשים הייתה מגישה את מבזקי החדשות הקצרים ומדי פעם מופיעה גם בהגשת פינות באולפן החדשות, קפצה למים העמוקים ונכנסה לסידור העבודה, נושאת על כתפיה גם משדרי לילה רצופים של חמש שעות. "בהתחלה שידרו 24/7, וברגע שיש הרבה שעות אולפן, יש פריווילגיה לעבוד הרבה", היא אומרת.
בשידור ממושך כזה צריך להפגין בקיאות, לשלוף מהר שאלות למרואיינים.
"זה באמת לא משהו שעשיתי לפני המלחמה, אבל מי שרוצה להגיש חדשות צריך לדעת לעשות את הדברים האלה, ואתה לא יודע שאתה יודע עד שאתה לא מנסה".
איך הייתה התוכנית הראשונה?
"היה ממש בסדר, זה הרגיש טבעי. בשנה הראשונה שלי בחברת החדשות הייתי לחוצה, כי הבנתי שאני יושבת באחד האולפנים הנחשבים והנצפים במדינה, וזה לא מובן מאליו וצריך להיות ראויים לזה. אני טובה בלחץ, גם את עבודות הסמינר תמיד הגשתי בדקה ה-90. זה משהו שמשותף לחיות השידור, הלחץ והאתגר עושים לי טוב".
והיום את כבר פחות לחוצה?
"זה הפך ליותר קל, אני פחות רועדת. אני פשוט מתכוננת הרבה, אני מגיעה מוכנה לכל תרחיש עד כמה שאני יכולה, ואז יש לי ביטחון שעשיתי את המקסימום ואתמודד עם זה. ברור שיש לי ביקורת עצמית ושזה רחוק מלהיות מושלם, אבל אני מרגישה נינוחה. עבור המערכת זו אחריות לתת לי לשאול שאלה או להגיד מילה באולפן, אז בסופו של דבר, אני יודעת שמישהו נתן בי אמון".
תודה על המחמאה
ואז, עם שעות המסך שקפצו, קרה לה מה שקרה גם לאורי איזק, תמיר סטיינמן, אלמז מנגיסטו ואחרים לפניהם – וזריפי הפכה בבת אחת למוכרת. תספורת הקארה המאפיינת אותה משכה את תשומת הלב של הפאשניסטות, והמבזקנית ששודרגה באחת למגישה התחילה לקבל יותר ויותר יחס מהצופים, הקדשות של סרטונים בטיקטוק ותהודה כללית בציבור.
הפריצה שלך קרתה בעקבות משבר. איך את מרגישה עם זה?
"באופן אבסורדי, בזמן מלחמה אנשי החדשות גוררים עניין. ואז לדני קושמרו יש 600 מיליארד האשטאגים בטיקטוק, ודני זה דבר נהדר בכל תקופה בשנה. אז כן, יש דיסוננס, כי המדינה שלך במצב קשה אבל מהבחינה המקצועית אתה פורח". 
אפשר לשמוח בקידום בעת מלחמה?
"כן. גם להגיש מבזק זה מוערך, אבל הכישורים שלנו נדרשים יותר בעתות משבר. אם את עושה את העבודה שלך טוב אז בטח, את אומרת לעצמך, 'עשיתי ריאיון טוב, הפאנל היה טוב'. אני מרגישה טוב לדעת שמעריכים את העבודה שלי, וזו באמת זכות".
הסטייל שלך, הלבוש והתספורת משכו תשומת לב.
"זה מדיום ויזואלי, אפשר להבין את זה. הייתי מעדיפה שיתייחסו לתוכן ולדברים עצמם, אבל גם זה חלק מהטריטוריה, ואם אוהבים גם את הדבר הזה, אז זה כיף ומאוד מחמיא".
את יודעת, יהיו המבקרים שיגידו שקיבלת את התפקיד בזכות היופי החיצוני.
"קודם כל אם חושבים את זה עליי, אז תודה על המחמאה, אבל לשמחתי, ומההיכרות שלי עם המערכת, זה לא עובד ככה. אתה לוקח את אחד המשאבים הכי יקרים ונדירים – לעמוד באולפן חדשות – וזמן האוויר הזה הוא לא שלי ולא של המנהלים שלי, הוא של הצופים, ולכן שמים שם מישהו שיהיה מסוגל להחזיק את זה ולהיות ראוי לזה בתוכן שהוא מביא. נראות חיצונית זה דבר אחר לגמרי, זה קיים בטלוויזיה, נכון, אבל כולנו עוברים קסם שהופך אותנו בסופו של התהליך לשדירים".
אנשים חושבים שמגישים בסך הכל קוראים טקסט שנכתב להם. את יכולה לספר קצת על העבודה כמגישת חדשות?
"בתור מגישה את עוברת על הטקסטים שלך, מתייעצת עם העורכים והתחקירנים ומנסחת יחד איתם שאלות למרואיינים. צריך תמיד להיות מעודכן. ניר דבורי תמיד מקפיד להזכיר לי שאני צריכה ידע, כי אחרת אני לא אדע לשאול את השאלות הנכונות. זה גם החלק הכיפי בעבודה, לקרוא, לדעת ולשאול את השאלה הקצת יותר מעניינת".
חיבוקים מהטופ של הטופ
זריפי עובדת בחדשות 12 כבר שבע שנים. היא למדה לתואר ראשון ביחסים בין-לאומיים, ואחרי שנחשפה לתכנים של הסברה ולאופן הסיקור של ישראל בעולם המשיכה לתואר שני בתקשורת פוליטית. אל המערכת בנווה אילן הגיעה דרך מודעת דרושים. "חשבתי בכלל שאהיה יועצת תקשורת", היא מודה. "כדי להתחיל להתברג בתחום היה צריך ניסיון של כמה שנים בגוף תקשורת, אז חיפשתי עבודה. התחלתי כעורכת רשתות חברתיות, תחום שלא נחשב ממש לעיתונות, למרות שזו כן עיתונות מסוג מסוים, עדיין צריך לשמור על הסטנדרטים והערכים העיתונאיים. זו לא הייתה המשרה הבכירה ביותר בעולם החדשות, אבל תמיד התייחסו אליי יפה".
אחרי תקופה בחברה ניגשה לאודישנים להגשת מבזקים. "זה לא צלח, עדיין לא הייתי בשלה. מי שהתקבל באותו אודישן היה אורי איזק המדהים והמצוין, שנמצא עכשיו במילואים ואנחנו מתגעגעים אליו ומחכים שיחזור". אומנם זריפי לא התחילה להגיש מבזקים, אבל היא כן השתלבה יותר בהופעות על המסך, בהגשת פינות של חדשות חוץ ואיכות הסביבה. "לכל ידיעה קטנה ושולית לכאורה התייחסתי כאילו זו ידיעה מדינית, וזו הייתה הטירונות שלי. בהתרעה של חמש דקות יכולתי ללמוד את הנושא ולדבר עליו".
זריפי מונתה לכתבת מדע וסביבה באתר N12, עד שהגיעה ההזדמנות הבאה שלה להיבחן להגשת מבזקים, והפעם התפקיד כבר היה שלה. "ברגע שהציעו לי את ההזדמנות הבנתי שכנראה הוכחתי משהו. זה היה כיף ולמדתי מזה, והיום אני אומרת תודה שנתנו לי את הזמן ללמוד, להתפתח ולהגיע באמת למקום יותר מוכן ונכון".
היום את מנהלת פאנל שהרבה מהאורחים שלו ותיקים ממך. את חוששת מזה?
"זה בא עם הרבה אחריות. יש עיתונאים שעברו הרבה מלחמות ויש להם ותק של 20 שנה, ויפה לראות שכל אחד מביא את הרעיונות ואת המומחיות שלו, ובסוף התוצר הוא של כולם. זה גדול ממני, וכבוד להיות חלק מזה. התמזל מזלי לעבוד עם אנשים מדהימים שנותנים עצות באופן יזום, תומכים ומפרגנים, וגם תוך כדי, כשאתה רואה אותם עובדים, זה הכי מלמד שיכול להיות". 
איזו עצה טובה קיבלת, למשל?
"ניב רסקין אמר לי, 'את שם כי את יכולה לעשות את זה, אז תעשי את זה בביטחון'. תמיד טוב שמישהו נותן לך עוד איזו מילת חיזוק".
איך כולם כל כך מפרגנים, אם בסופו של דבר אתם גם מתחרים על סקופים ועל מקורות?
"זה מדהים וזה יישמע כמעט לא מציאותי, אבל קיבלתי פרגונים וחיבוקים מכל המגישים מהטופ של הטופ. לא משנה כמה הם מנוסים, הם עוצרים ומסתכלים על החבר'ה החדשים. כשאנשים בטוחים במקום ובמעמד שלהם, וכשגם הם היו במקום שלך בתחילת הדרך, הם יכולים לפרגן".
גם בפילאטיס אני מעונבת
היא גדלה בירושלים, בה היא גרה עד היום בשכנות להוריה, ולאחרונה התחילה גם להגיש תוכנית ברדיו ירושלים. אף שלא רואים תיעוד לכך ברשתות, זריפי בזוגיות – אבל מעבר לציון העובדה הזו היא מסרבת לשתף בכל פרט מחייה האישיים.
התעניינת באקטואליה כבר בתור ילדה?
"אבא שלי לא התלהב לעשות לנו כבלים, אז בתור ילדה ראיתי חדשות בעיקר. התוכנית שהכי אהבתי הייתה 'סדר עולמי' עם ערד ניר. עד היום כשאני באה ואומרת, 'היי ערד, מה שלומך', אני עוצרת וחושבת לעצמי, 'או-קיי, וואו'".
מי זו עדי הלא מעונבת, בשעות הפנאי?
"גם בפילאטיס אני מעונבת. סתם, לא באמת, אבל יש בי את החלק הרציני גם בחיי היום-יום. אני מניחה שיש זליגה מהמקצוע לחיים, או הפוך".
בשלושת החודשים האחרונים, כאמור, היא עובדת בצו השעה – והעבודה האינטנסיבית גם שומרת עליה במובן מסוים.
את מרגישה שהעבודה משמשת עבורך גם מנגנון הגנה של הרחקה או ניתוק מהאירועים הקשים של התקופה האחרונה?
"בימים הראשונים נחשפתי לסרטונים שלא שודרו, והיה רגע שאמרתי לעצמי שכדאי למנן ולהיחשף פחות לדברים האלה. יש רגעים שצריך לעצור ולתת לעצמך לבכות, להוציא, להביע, לשתף, אי אפשר לסקר דברים כאלה ולא להיות מחובר. הייתי באילת שלושה ימים וראיינתי מפונים, זה היה מאוד כאוטי והיו שם אין-ספור רגעים אנושיים. אחד הקטעים היה עם תושב אופקים שהיו בו המון זעם והלם והוא הוציא את זה ממש בזעקה, מדם לבו. הוא סיים להתראיין וניסיתי לנחם אותו, אבל לא באמת יכולתי, אז פשוט אמרתי 'אני לא יודעת מה להגיד לך' ופרצתי בבכי".
איך העיתונאית שבך הרגישה?
"ממש לא אהבתי את הקטע הזה. באיזה קטע אני עכשיו בוכה? חשבתי שזה לא הגיוני, הם אלו שנמצאים במשבר. אני צריכה להיות מקצוענית ולעשות את העבודה שלי, שכמובן עשיתי, אבל באמת לא יכולתי להחזיק, זה היה כל כך מתסכל".
איך הוא הגיב?
"הוא היה מקסים, חיבק וניחם אותי".
את לוקחת איתך את העבודה הביתה? כשאת שוכבת לישון?
"כשאני הולכת לישון אני בעיקר חושבת מה קורה מחר. הייתה לי פעם משמרת לילה כשנשארתי לישון בנווה אילן..."
רגע, מאחורי אנשי החדשות המעונבים מסתובבים בעצם בנווה אילן אנשים בפיג'מות?
"לא, לא. יש חדר מנוחה מיועד, אבל לא נכנסתי אליו אפילו, אני ישנה על הספה בבגדים שלי ובאיפור, מוכנה להקפצה במידת הצורך. ואז בדיוק פרסמו את התחקיר של הניו יורק טיימס, ואחרי שאת קוראת את זה את רק רוצה לצעוק".
איך את שומרת על הנפש שלך?
"אני ממשיכה מהעבודה לדברים שאני אוהבת לעשות, כמו ספורט. אני משתדלת להתנתק ולראות איזה סרט, להיפגש עם חברים, וגם להרשות לעצמי באמת להתפרק ולדבר על זה עם האנשים מסביב, עם מי שעובד איתך, עם הקרובים אלייך".
נתניהו עומד בפני אחד האתגרים הכי גדולים שעמדו בהם
אומנם העיתונאים הופכים לכוכבים בתקופות מעין אלה, אבל הם עשויים למצוא את עצמם לעתים גם תחת מתקפה.
איך את מרגישה עם הביקורת על ערוץ 12, שהוא "ערוץ תעמולה"?
"זה בדיוק ההפך ממה שמנחילים לנו בתור עיתונאים. כל הזמן אומרים לנו להסתכל על התמונה הרחבה, לא להישאר מקובעים, להקשיב לביקורת. תמיד לשאול את עצמנו, 'האם יש משהו בביקורת הזאת?'".
איך את שומרת על אובייקטיביות?
"התפקיד שלי הוא לא להביע את דעתי ולא להזריק אותה לתוך הדיון יותר מדי. פוליטיקה היא לא דבר חלק וקל, אבל חייבים לפתור דברים בכבוד. אתה יכול שלא להסכים עם הצד השני ואתה יכול להתעצבן, אבל אתה תמיד חייב לכבד את מי שנמצא בצד השני, זה אח שלך. ברגע שתדע לכבד אותו, אתה תדע גם להיות יריב הגון וטוב, ולא לפגוע בו".
כשראיינת את חבר הכנסת צבי סוכות, אף על פי שהוא התחמק מהשאלה שלך – את נשארת שלווה ועיקשת להשגת התשובה. איך שומרים על איפוק כזה?
"אולי הייתי אפילו יותר מדי שלווה. אני כן מרוצה מזה שבסוף אני זוכרת מה התפקיד שלי, אני מהאסכולה שמאמינה שלא צריך לדעת מה הדעה הפוליטית של מגישים ואנשי תקשורת".
אז לא לשאול אותך מה דעתך?
"לא, לא", היא צוחקת. "זה מה שמגן על העבודה, וגם עליך. זה הכי טוב לצופה. הרי מה זה משנה לחבר הכנסת סוכות מה הדעה שלי? הוא נבחר ציבור שמתראיין אצלי. הוא לא צריך לקבל יחס מיוחד, לא לטוב ולא לרע, הוא צריך לקבל את השאלות שמעניינות את הציבור, שקריטיות למילוי התפקיד שלו. שואלים אותנו לפעמים, 'למה אתם לא מראים את הדברים הטובים? למה רק את הבעייתיים?'. זה לא תפקידה של התקשורת. האחריות שלי היא לא לבוא ולתת טפיחה על השכם למשרד להגנת הסביבה או למשרד הביטחון, התפקיד שלנו הוא לחשוב מה חשוב לציבור, גם כשזה לא פופולרי בהכרח, ולהגיד לנבחרי הציבור שהם צריכים לספק תשובות".
View this post on Instagram
מה תגידי לראש הממשלה, שלא מגיע להתראיין ולספק תשובות?
"לא פעם ולא פעמיים שמעתי שמזמינים אותו אלינו לריאיון בשידור, אז אני אחזור על הקריאה הזו בשמם של הקולגות שלי. אני חושבת שחשוב לציבור שראש הממשלה יתראיין, בטח בזמנים כאלה, זה חשוב למוסד שנקרא דמוקרטיה. אנחנו נשמח תמיד לראיין כל ראש ממשלה, וכמובן את בנימין נתניהו. הוא טוב מאוד בראיונות ובתקשורת ואני תוהה למה הוא לא מנצל את זה יותר. נקווה שזה יקרה בקרוב".
אולי הוא איבד קצת מהקסם התקשורתי?
"לא הייתי אומרת. המחדל נורא ואנשים יצטרכו לתת הסברים, גם הוא אמר את זה. אני חושבת שהוא ראש ממשלה שעומד בפני אחד האתגרים הכי גדולים שעמדו בהם מנהיגים בעולם, ובטח שבארץ, אני בטוחה שלא פשוט להיות בעמדה הזו – ובמובן הזה, מבלי להיכנס לפוליטיקה, אנחנו רוצים שהוא יצליח להנהיג אותנו, יצליח להוציא אותנו מזה. עם כל הרצון לשיח ולקבלת תשובות, אפשר גם להבין למה עכשיו זה לא בדיוק הזמן שאפשר לשבת לריאיון, ובטח שבזמן מלחמה אתה מוגבל במה שאתה יכול לחשוף, בטח בהקשר של החטופים".
לא יהיה שום חיקוי ב"ארץ נהדרת"
זריפי מודה שהיא לא חושבת רחוק קדימה מבחינה מקצועית, אלא מעדיפה להתמקד בכאן ועכשיו. "אני לא יודעת אם זה מקדם או מעכב אותי", היא אומרת. "ברור שאני רוצה להתקדם ולהצליח, אבל אני יודעת שזה לא בהכרח תלוי בי. מה שכן תלוי בי זה מה שאני עושה עכשיו, אז אני תמיד רוצה להיות הכי טובה. אני צופה בשידורים שלי שוב ושוב, בודקת מה אמרתי ואיך אמרתי, אם זה היה ארוך או קצר מדי".
התגובות המפרגנות ברשתות מייעדות לך להיות ״יונית לוי הבאה״.
"וואו, תודה על המחמאה הענקית, אין לי מילים בכלל, אבל לא, אני בכלל לא חושבת לכיוון הזה. יונית כאן להישאר. אני יודעת שיש דרך, בלי קשר בכלל לאיזה תפקיד. צריך באמת להיות ראוי ולהרוויח את זה, ואני עדיין מרוכזת בעכשיו ובשיפור שלי".
הקארה שלך הוא חתיכת סימן היכר. כשקיצרת אותו, חשבת שזה יעורר תשומת לב?
"זה היה ממש סתם, כמו כל בן אדם שהולך לספר ומסתפר. אני תמיד עם קארה, פשוט לפעמים קצר יותר, ואז זה גורם לתשומת לב מסוימת. אני לא חושבת שזה קשור לתספורת, אלא יותר לעמדה הזו, של כל בוקר להגיש חדשות. זה גורם לאנשים לשים לב".
ברור לך שב"ארץ נהדרת" יהיה קל מאוד לחקות אותך עם הקארה.
"לא, לא, לא יהיה שום חיקוי, ממש לא, אנחנו ממש פועלים שזה לא יקרה, יש דברים שלא צריך בחיים".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: רפאל איתי ברון | הפקה: טל פוליטי