בגיל 38, כשכל משפחתו בישראל והוא בברצלונה, יונתן רונן איבד את אהבת חייו. האישה שהייתה עבורו בית במדינה הזרה, שאותה אהב ואיתה הקים משפחה, נפטרה מסרטן אלים שמחק בשיטתיות חלקים מזהותה ולבסוף גבה את חייה. אחרי 14 שנות זוגיות, רונן נותר לגדל לבד את בתו הקטנה, אז עוד לא בת ארבע, ולדאוג לשתי בנותיה הגדולות של אשתו מהנישואים הקודמים.
אחת ההחלטות הראשונות שקיבל אחרי האובדן הייתה לבלות כמה שיותר עם זמן בתו, לנסות למלא את החלל שהותירה אשתו. "יכולתי להרשות לעצמי לעשות את החיים לקלים יותר", הוא אומר, "לשכור מטפלת ולהיות אבא שמגיע רק בערב כדי לעשות פוצי-מוצי, אבל לא רציתי שהילדה שלי תגדל בידיים של אחרים. שנינו כל הזמן ביחד. ארוחות, מקלחות, חוגים. אתה לומד להיות הרבה לבד. אתה והבת שלך".
בתום שנת האבל הראשונה, אולי מתוך ניסיון להחזיר את השליטה לידיו, רונן קיבל ההחלטה נוספת שעתידה, אולי, לשנות את חייו; להשתתף בתוכנית ריאלטי. ולא תוכנית שבה מבשלים או מנסים למכור רעיונות לכרישים, אלא מסע טלוויזיוני שבו הוא אמור למצוא בת זוג חדשה. "אולי זה יישמע מוזר, אבל שנה אחרי המוות של סוניה זה היה לי כמו טיפול תרפויטי. זה המרד שלי, עד כמה שאני יכול למרוד עם ילדה בת חמש בבית. אולי אם הייתי לבד, הייתי עושה איזשהו טיול מסביב לעולם, אבל במסגרת מה שיכולתי לעשות – התוכנית הזאת התאימה לי".
הפעם האחרונה שבה הכנתי לאשתי קפה
יונתן וסוניה הכירו כשעבדו יחד בחברת הקוסמטיקה שלו. הוא המנכ"ל הנינוח עם המבטא הזר, היא ילידת המקום, מנהלת החשבונות, גרושה ואם לשתי בנות. הם התאהבו, נישאו וכעבור כעשר שנים נולדה בתם המשותפת, לאיה. ואז התמונה האידילית התנפצה. חודשים לפני יום ההולדת הראשון של הילדה, הזוג מתבשר שהסרטן, שסוניה כבר הביסה פעם אחת בחייה, שב ותקף את גופה, והפעם בצורה הרבה יותר אגרסיבית.
"היא השתעלה הרבה", מספר רונן על הדרך שבה גילו את התפשטות המחלה. "ועל הבדיקה הראשונה הבנו שזה גרוע מאוד. אנחנו נכנסים ישר לגוגל, מתחילים לקרוא ומבינים שנדפקנו. בעיקר שנאנו את החדשות הרעות כל הזמן. את הציפייה והאופטימיות לפני הבדיקות והאכזבה שמגיעה אחריהן. במשך שלוש שנים רצנו לכל טיפול אפשרי, כולל הומאופתיה. כל החיים הסתובבו סביב זה. הייתי הולך להביא צמח אלוורה שהיינו טוחנים לאיזה משקה כי סיפרו שפעם מישהו הבריא ככה. זה היה מגעיל אז היינו שותים את זה יחד, מרימים צ'ייסרים".
איך החודשים הקשים האלה משפיעים על הזוגיות?
"זו סיטואציה אכזרית, שבה ממאהב אתה הופך למטפל והרבה דברים הולכים לאיבוד – התשוקה נעלמת ואתה מפסיק להביא מטענים מבחוץ כדי לא להכביד, כבר לא משתף במה שקורה בחיים שלך. סוניה הייתה אומרת לי, 'איפה אתה, אתה לא איתי', והיה בזה משהו. אתה מתנתק מאהבת חייך כי אתה מתחיל לעבוד בזה, הכל הופך למאוד טכני. כל מה שאתה רוצה זה לא להפריע, לא להביא את הקשיים מהעבודה ומהחיים האישיים שלך, והיום אני מבין שזה דווקא הרחיק בינינו. התייחסתי אליה כמו אל חולה וכל מה שהיא רצתה זה את בעלה".
מתי הבנת את זה?
"רק עכשיו אני מתחיל להיזכר באהבה הגדולה שהייתה לנו. השנים האחרונות קצת טשטשו את הרגש הזה, ועכשיו אני מסתכל על תמונות שלנו ושלה עם שיער. כשאתה הולך אחורה אתה מבין שהבחורה שנפרדת ממנה זו לא אותה הבחורה שחיית איתה במשך רוב השנים, כי הרי בראש כל הזמן נשאר הזיכרון הטרי ביותר".
אפשר לנהל שגרה בזמנים כאלה?
"גיליתי שזה מדהים למה המוח שלך יכול להתרגל. מצד אחד מתפרק לי הבית ומצד שני העסק ממריא ואני קם בבוקר, שם את הילדה בגן, לוקח את סוניה לבדיקות, יוצא לטלפונים, חוזר ושומע באד ניוז מהרופא, מנחם אותה, יוצא שוב לענייני עבודה ומחזיר את הילדה הביתה. כמו מכונה. היינו אופטימיים כל הזמן, אחרת אתה גמור. הבית היה שמח והרגשתי בצורה מוזרה שאני נבנה מהתקופה הזאת. הרגשתי בתקופה ההיא שאנשים פשוט לא יכולים מולי, כמו איזה סופרמן".
מפתיע. זה נותן לך כוח.
"כן, מרוב שאנשים כל כך תלויים בך אתה לא יכול להרשות לעצמך ליפול. דברים יומיומיים הפכו לשום דבר בשבילי, לא נחתי במשך שלוש שנים והגוף שלי הרשה לעצמו להיות חולה רק כשמישהו מהמשפחה היה מגיע לעזור לנו".
מתי אתם מתחילים להיפרד?
"כשהגרורות הסרטניות הגיעו לראש. היא תפקדה עד השבועיים האחרונים ואז יום אחד חזרתי מהעבודה ופתאום היא התחילה לדבר לא ברור. הזמנו אמבולנס והיא מעט חזרה לעצמה בבית החולים, אבל הרופאים כבר הבהירו לי שהפעם באמת מתחילה הספירה לאחור. אני זוכר את זה טוב, ישבנו בסיאסטה, היא שכבה במיטה ואז התרוממה ואמרה שהיא מבינה שזהו".
החזרה לרגע שבו סוניה עצמה את עיניה מצליחה לעורר אצלו גם חיוך קטן. "באחד הימים האחרונים שלה היא ביקשה ממני כוס קפה, מחלב בלי לקטוז, כאילו זו עוד כוס קפה רגילה, וחשבתי שזו אולי הפעם האחרונה שאני מכין לה קפה. זה זמן שבו כבר לא התעסקנו באם יהיה בסדר או לא, פשוט נתנו לרגשות לדבר. הסתכלנו בעיניים והיא אמרה לי שאני צריך למצוא אישה אחרת. ההורים שלה בכו בחדר השני, ואני כמו איזה מנותק ביקשתי לספר משהו מצחיק. הזכרתי לסוניה סיפור מהעבר שלנו וגרמתי לה לצחוק עד שכאבה לה הבטן, זה אחד מהדברים שאני הכי גאה בו. שם הבנתי שבפרידה לא חייבים להחזיק את היד ולהגיד שלום, אלא יכול להיות גם רגע כזה של ניתוק, של כיף. רק שלא יהיה שקט, מזה הכי פחדתי".
"נשים מצפות ממני להיות עצוב"
יונתן רונן גדל בקיבוץ גינוסר שבצפון, לאבא בן הקיבוץ, ואמא שהגיעה משוודיה לתקופת התנדבות, ואחרי הגירושים שבה לשם ("אם אני אומר לה שאני חוזר לארץ היא חוזרת איתי. היא מאוד מחוברת לישראל"). בנם של האנשים שהכירו לדבריו "על איזו עגלת בבנות", יוצא כעת בתכנית "כמה רחוק" (פרק הבכורה ביום שלישי 22.5 בקשת 12) למסע לא שגרתי, פומבי, שבסופו אולי יתאהב מחדש בבת זוג ישראלית שתעבור לגור בברצלונה. "לבחור לעצמי בת זוג בתוכנית ריאליטי? זה בכלל לא אני. הייתי נשוי 14 שנים, לא יצאתי לדייט או התחלתי עם בחורה הרבה מאוד זמן. למרות שפעם הייתי טוב בזה".
אתה מוכן לזה, לתוכנית? לאהבה?
"הייתי מוכן לזוגיות חדשה בערך שנה אחרי המוות של סוניה, בעיקר כדי להרחיב את התא המשפחתי של לאיה, הילדה שלי. לא היה איזה טריגר שגרם לי לרצות שוב זוגיות, החשק התעורר כשראיתי זוגות אחרים, חברים או סתם אנשים מהרחוב".
איך נשים מגיבות לתואר "אלמן"?
"כשאני פוגש נשים אני יכול להרגיש שזה לא בדיוק מה שהן ציפו לשמוע ושהן מצפות ממני להיות עצוב. ואין מה לעשות, גם אם זה לא הופך את האינטרקציה שלנו לכבדה יותר או מתפרש כפצצה שבחדר, זה לא בדיוק הנושא המושלם לדייטים ראשונים. אבל אני גם לא ממש מרגיש שהן מרחמות עליי. לפחות מקווה שלא".
מותה של סוניה הוא לא האובדן היחיד בחייו. אבא של יונתן נפטר לפני 18 שנה, אחרי שהגידול שהוסר מבטנו חזר. מאביו, הוא אומר, קיבל חינוך לערכים: "היה לו תפקיד בכיר במועצת הכותנה, ולפעמים הייתי יושב איתו בישיבות. אני זוכר שהוא היה מנהל את כל האנשים, אבל מול אלה ששירתו אותו, נניח מחלק הסנדביצ'ים או המנקה, הפרצוף שלו היה נהיה אדום. זה היה מביך אותו, והיום בדיוק הדברים האלה הם שמביכים אותי".
איך אתה זוכר את החיים בקיבוץ?
"הייתי עושה הרבה שטויות. כשהייתי מאוד צעיר היינו סוגרים איזו מדרכה ועוצרים אנשים, גובים עוגיות תמורת הזכות לחצות את הכביש. היו כאלה שהיו משתפים פעולה, אחרים היו תולים אותנו על העצים. כשהתבגרנו, איתגרנו את עצמנו במשימות מסובכות יותר – נגיד, להיכנס לחדר האוכל של בית האירוח בקיבוץ רק עם תחתונים. כשהיו תופסים אותנו, אבא שלי תמיד היה מחלץ אותנו. מול גורמי הסמכות הוא היה כועס עלינו ואז לבד הוא היה מסביר שאם לא גנבנו, לא הרסנו ולא פגענו באף אחד – לא קרה שום דבר. הוא ידע לשים את הקו בין הנכון ללא נכון, בין המוסרי לאסור".
איך קיבלת את הבשורה על מותו?
"הייתי בטיול באוסטרליה כשהתגלה לי שהגידול שלו חזר. אבא שלי כל הזמן ביקש ממני להישאר שם, למצוא דירה, שהכל שטויות ושאין סיבה שאבוא לישראל בשביל זה. הוא לא נתן למשפחה לספר לי מה עובר אליו. לא חשבתי שזה כל כך דרמטי, במיוחד בגלל שהוא דאג לצייר לי תמונה אחרת לגמרי. בסוף קיבלתי שיחת טלפון מקרוב משפחה ועליתי על מטוס לישראל".
יש לך הסבר לזה? למה הוא הסתיר את המחלה ממך?
"אחרי המוות שלו הבנתי שהוא לא רצה להראות לי את הצד החלש שלו. הייתה בינינו תמיד איזושהי סוג של התמודדות שהלכה והתקשחה עם השנים. הקשר בינינו היה פחות טוב לקראת הסוף, והיום אני מרגיש אידיוט על זה שלא נפרדתי ממנו כמו שצריך. את כל הדברים שרציתי להגיד לו כבר לא ממש יכולתי כי הוא היה בקומה. מה שאני כן יודע זה שירדה לו דמעה כשאמרתי לו שאני אוהב אותו. לאורך השנים היה בינינו מתח מטומטם, אבל החוויה הזאת גם חידדה אצלי איזושהי מודעות שגרמה לי להתנהל אחרת לגמרי כשהסיטואציה הנוראית הזאת חזרה על עצמה עם אשתי".
"אני לא רואה את עצמי מתפרנס ככה בישראל"
הוא היה אדם גלובלי. אחרי שחזר רונן מטיול אחרי צבא לאוסטרליה ולניו זילנד ("הרבה נופים יפים, אבל כמה נופים אפשר לראות"), נסע לעשות את זה באמריקה, ולבסוף התמקם בספרד. היום הוא מתגורר עם הילדה בקאסטדלפלס, פרבר שמוכר לספרדים כמקום שבו מתגוררים חלק גדול משחקני קבוצת הכדורגל של ברצלונה ("כן, אני רואה את מסי ברמזור כמעט כל בוקר").
למרות המרחק, בשנים וקילומטרים, רונן לא מתחבר למושגים כמו "ירידה מהארץ" או "עזיבה". הם נשמעים לו מוזר, כאילו אין להם שום קשר לסיפור שלו. "לא עזבתי בידיעה שאני עוזב ובטח לא עזבתי מכעס או מייאוש, לא טרקתי דלת. זה לא אני. דבר כזה בכלל לא היה בתוכנית. אצל אחותי בבית עדיין שמורים הדברים שלי מלפני 15 שנה, אפילו סכו"ם וכלי מטבח. כל החדר שלי שם".
תחזור לישראל?
"אחרי כל כך הרבה שנים אתה מתחיל לשים דברים על המאזניים. מצד אחד, יש לי פה הכל. אני לא רואה את עצמי מתפרנס ככה בישראל ופה אני מצליח להתבלט מעל המקומיים. הם לא חושבים על עבודה כמו שאני חושב ואפשר להגיד שהם קצת עצלנים. הדברים פה קלים, הכל פשוט והאנשים נינוחים. התרגלתי לאווירה ולאופי של האנשים, זה פשוט נותן לך תחושת שלווה".
אז אתה מרגיש פה בבית.
"במובן מסוים אני מרגיש פה על אי. אני תמיד אומר – אין לי הרבה חתונות וגם אין הרבה הלוויות. לא יצרתי כאן חברויות והחברים הכי טובים שלי הם אלה מהארץ. כשאני רואה בוואטסאפ שהם קובעים ומדברים קצת נצבט לי הלב. זה בסופו של דבר מה שחסר לי, החבר'ה, ההווי".
למה אין לך את זה פה?
"פחות מבינים כאן את החספוס שלנו, את הציניות. רוב האנשים שאני פוגש פשוט משעממים אותי. הם מתנהלים שונה, יכולים לנהל שיחת חולין שלמה על מזג האוויר, ואני לא מסוגל לעמוד בזה אפילו שנייה. לא הצלחתי להגיע אליהם עד הסוף, וגם לא ניסיתי מספיק עם השנים גם איבדתי אחיזה במה שקורה בארץ. מצד שני, מה האלטרנטיבה – דירת שני חדרים בכפר סבא? אני באי שלי, לא ממש נטוע בקרקע, אולי קצת מרחף מעליה".