רגע לפני שהריאיון איתו מתחיל, אקי אבני מציע במסרון לבנו הבכור, ליאם, להצטרף אליו לבילוי לילי. "שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי לחברים שלי אחרי שנסיים כאן", הוא מסביר לי.
לא נשמע כמו הצעה מפתה כל כך בשביל נער בן 18.
"זהו, הוא אמר לי 'לא'. אבל הוא אמר, 'אם אני אשנה את דעתי אני אסמס לך'. מה, את לא חושבת שהוא ירצה לבוא איתי?".
נראה שלא. אבל הוא ענה לך בנימוס.
"די, נו. אבל יש לנו ראש טוב ביחד. אני ממאן להכיר בזה שהוא גדל. לפני שבועיים היינו בדובאי, חבר שלו היה בצד השני של העיר, וליאם אמר שהוא נוסע לפגוש אותו. אמרתי לאשתי, 'ברור שילך, הכל בטוח, זו דובאי, לא ייגעו בו', ואז שלחתי אותו באובר וישבתי צמוד לטלפון עד שהוא הגיע. הוא בטח יצחק עליי כשיקרא את זה".
למחרת בערב, אבני ממשיך, חזר הסיפור על עצמו. "אותו נוהל, הוא אומר שהוא הולך לפגוש את החבר ושהם הולכים לאיזה מועדון. אמרתי לו, 'מה אתה אומר, גם אני אבוא, נבלה ביחד'. אשתי אומרת לי, 'מה יש לך, הוא לא רוצה לבלות איתך במועדון'. אמרתי לה, 'אבל הוא מתגייס עוד מעט, בארץ הוא לא יבלה איתי, אני אבוא, אני לא אפריע, אני אקנה להם משקאות'. אשתי ממש ניסתה להבהיר לי שהוא לא מעוניין, עד שבסוף הוא כתב לי, 'תשמע, אבא, אולי יבואו כמה בנות, בסדר?'". 
דפיקות הלב של אבא
השנה היא 1994. המקום: אולפני הרצליה. כותבת שורות אלו היא בת 14 שנסעה באוטובוס מירושלים לשמש קהל בתוכנית השידוכים "סטוץ". מנהל האולפן חיפש בקהל שני משתתפים שיפנו שאלות למתמודדים, ומכולם בחר בי. עד היום אני זוכרת איך מנחה התוכנית, אקי פאקינג אבני הכוכב הנוצץ והבלתי מושג, ניגש אליי ואמר לי שאני ילדה יפה, ואני איבדתי את נשימתי.
כמעט 30 שנה עברו ואנחנו מתיישבים לשיחה בעידן אחר, שבו כוכבים בסדר הגודל של אבני עונים למעריצים בהודעות פרטיות באינסטגרם. הדבר היחיד שנותר נוצץ, ברוב המקרים, הוא האגו שעוטף אותם; ואבני, כך מתברר די מהר, נותר חף מהתסמין הדוחה הזה. טרם הריאיון צלצל אליי, התעניין בשלומי ואז שאל בנימוס: "זה בסדר מבחינתך שניפגש אחרי שמונה בערב? אני אשמח לבלות מעט עם הבנות שלי, ואם יתאפשר גם להשכיב אותן לישון".
משהו בשאלה הזאת הצית את הלחיים שלי, כמו שקרה אז ב-1994. כל הורה שיש לו ילדים יספר לכם שהשעתיים האלה, בין שש בערב לשמונה בערב, הן המסויטות ביותר ביממה. מקלחות, ארוחת ערב והרדמות שפוגשות עייפות יתר, בכי וקריזות. רוב ההורים היו קופצים על ההזדמנות להתחמק מהריטואל הזה, אבל אבני מבקש להיות שם.
"מה, זה בסיסי", הוא מופתע שהפתיע, "הילדים שלי הם כל העולם בשבילי. אני יכול להשתמש בקלישאות כמו 'מכור', 'הרוס', 'עפר לרגליהם', אבל האמת היא שאין מילה במילון העברי שיכולה לתאר מה זה הילדים שלי בשבילי. כולם יגידו לך את זה, כי כולנו אוהבים את הילדים שלנו, אבל אני לא יודע אם כולנו מצליחים להרגיש את זה ככה".
זה לא קשה לך לפעמים?
"ילדים זה גם דבר מאתגר, כשהם תינוקות הם מוציאים אותך מאזור הנוחות שלך במקומות הכי כואבים, אתה רוצה לישון אבל צריך לקום ולתפקד. אתה לומד שאם יש בכי זו קריאה ואתה צריך להיענות לה, 'אני כאן, הנה, תשמע, אלה דפיקות הלב של אבא'. זה חיבור בשורש, בנשמה, בגוף".
כבר 18 שנה שאבני נושא בגאווה את התואר אבא. בנו הבכור, ליאם, נולד כשהתגורר בלוס אנג'לס עם אשתו הראשונה, סנדי בר. לפני שמונה שנים נולדה בתו אמיליה ושנה אחר כך הגיעה גם גרייס, שתיהן מאשתו השנייה, ניקול מילר. לחבילה הזאת מקובל לקרוא היום "משפחה מורכבת", אבל אבני מצליח איכשהו להפוך את העסק לפשוט.
"אשתי קיבלה אותי עם ילד, ובעיניי זה אצילי. ליאם היה בן 8 כשהכרנו, עם אבא ואמא שמאוד נושאים אותו על כפיים, ושיש ביניהם חיבור חזק מתוך בחירה פשוטה ולא אמיצה: יש לנו ילד ביחד, כל מה שיש באמצע בינינו זה רצון שהנשמה שלו תהיה שמחה ושפויה", מפרט אבני. "ואז יש עוד משפחה וילדים, וצריך להדביק את זה. אני בפוזיציה יותר נוחה משל אשתי: מצד אחד, היא מכבדת את איך שאני מחנך את ליאם. מצד שני, אני בטוח שיש מלא דברים שמעצבנים אותה באיך שאני מחנך אותו. אבל היא לא ממש יכולה להתערב, זה מאוד עדין. הצורך שלי הוא שזה יידבק באופן שבו אני תופס את זה, וזה לא בהכרח באופן שבו היא תופסת את זה. זה טנגו, ואנחנו רוקדים את הדבר הזה".
נראה שזה מצליח לך.
"יש לי פרטנרית לדבר הזה, ניקול. גם אמא של ליאם, סנדי, היא פרטנרית. ליאם כבר גבר, הוא מתגייס באוגוסט. יש לו יחידת דיור, יש לו את החיים שלו. בכל פעם שהוא נכנס הביתה לאכול נשמתי נעתקת מאושר".
יש לי תשוקה מפגרת למקצוע שלי
מעל 30 שנה שהוא מנהל קריירה ענפה של הנחיה ומשחק בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון. הוא נולד ברחובות, ומי שדחף אותו לעולמות המשחק היה דווקא סבא שלו. "יעקב בן ארויה, סבא שלי, היה שחקן, אינטלקטואל, מצטט מחזות ומוזיקאי מחונן", מספר אבני. "בגיל 12 התקבלתי לפסטיבל כישרונות צעירים. היו לנו שלוש הופעות ביום ביד אליהו, 10,000 איש כל הופעה. סבא שלי היה מסיע אותי לחזרות, וכל הדרך הוא היה מרביץ בי תורה של משחק. אחר כך הגעתי לבית הנוער של רחובות, היינו עושים מחזות, תפאורות. אלה היו הנעורים שלי".
אחרי הצבא עבד בצוות בידור באילת וקודם למנהל הבידור של המלון. "דידי הררי, אמיר כהן ואהרן קפלן, להקת פנצ'ר, היו מופיעים אצלנו. אחרי שנה וחצי החלטתי לעזוב, התקשרתי לדידי ואמרתי לו שאני רוצה לעבור לתל אביב ומחפש עבודה. הוא אמר לי, 'תשמע, רוצים לתת לי רצועת שידור ברשת ג', אולי תעשה שם דמויות'. אחרי כמה חודשים פנו אליי מהטלוויזיה החינוכית והציעו לי להגיש את התוכנית 'תוסס'".
במקביל ל"תוסס" הגיעו לימודי המשחק, ואבני הצעיר עלה על הגל. הוא הנחה את השעשועונים "סטוץ" ו"פחות או יותר", שיחק בסרטים ובתיאטרון וגילם את המפקד עידו בסדרה "טירונות". בתחילת שנות ה-2000 נישא לסנדי בר, והשניים נסעו לנסות את מזלם בלוס אנג'לס. זאת כנראה לא הייתה התקופה הכי טובה בחיים של אבני. "בואי לא נכנס ל'אנו באנו'", הוא מפציר, אבל בסוף משתכנע לדבר גם על הפרק הזה. "נסעתי ללוס אנג'לס כי רציתי לגדול. זכיתי במשך ארבע שנים בתואר שחקן השנה על 'טירונות', זכיתי באוסקר הישראלי על התפקיד שלי בסרט 'ההסדר', ורציתי להתקדם ולעבוד עם האנשים הכי גדולים בעולם, מה שקרה בסופו של דבר".
איך היה שם?
"למדתי משחק אצל הגדולים ביותר, הכרתי את התעשייה ואת היכולות שלי כשחקן בשפה אחרת. אבל בעיקר היה לנו כיף לגדל את ליאם בבועה שקטה. פה לא יכולנו לשבת בבית קפה באותם ימים".
ב-2010 חזרו אבני ובר לישראל, פרודים. "הסוכן שלי שאל אותי שתי שאלות: כמה מהר אתה צריך לעבוד, ומה אתה רוצה לעשות. אמרתי לו שלא צריך למהר, ושאני רוצה לחזור לאמא אדמה, לתיאטרון, לא לשעשועונים", הוא מספר. במשך שש השנים הבאות עלה מדי ערב על הבמה עם המחזמר "קברט" וההצגות "לילה לא שקט", "חיזור גורלי", "אוויטה" ועוד. הוא אומנם פרח בתיאטרון, אבל התרחק מעט מהתודעה הציבורית. ואז הגיעה "יש לה את זה", דרמה חדשה בכיכובה של ניב סולטן, ואבני חזר למסך הקטן בתרועה גדולה בתפקיד רפאל, הסטייליסט ההומו. זה היה תפקיד קטן לכאורה, אבל הוא הטיס אותו בחזרה ללב המיינסטרים הישראלי.
"אני הייתי פה כל הזמן", מדייק אבני, "אבל היו איזה שבע שנים שלא קיבלתי תפקיד משמעותי בטלוויזיה. באודישן ל'יש לה את זה' הייתי כל כך גרוע, שלא האמנתי כשהסוכנת שלי התקשרה ואמרה שהם רוצים אותי. נדלקתי על זה ממש".
הסדרה הפכה להצלחה מסחררת. אומנם היא לא זכתה לעונה שנייה, אבל דמותו של רפאל זכתה לסדרת ספין אוף, "מקיף מילאנו", שרצה בטלוויזיה החינוכית כבר ארבע עונות. "רפאל הוא בעצם החבר הכי טוב של אשתי", אומר אבני, "החלום שלה זה ללכת איתו לקניות". התפקיד הזה בהחלט היה שונה בנוף התפקידים שגילם עד היום, שהיו תמיד מצ'ואיסטיים משהו, ואבני מאושר שהחליט ללכת על זה. "בתשע השנים שלא הייתי בארץ נוצר לי חור גדול בחיים המקצועיים, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני רואה חברים בגילי שלא יצאו מהארץ ולא החליפו דיסקט, והם משועממים. באים להחתים כרטיס, עושים עוד תפקיד. אני רעב כמו ילד שנרשם למכינה של יורם לוינשטיין. מתוך חוסר הלגיטימציה שהרגשתי כשחזרתי לארץ נוצר לי רעב מטורף. יש לי תשוקה מפגרת למקצוע שלי, אני הכי עף בעולם".
איך היא לא יודעת מי אני
שנתיים לאחר שחזר לארץ פגש אבני את מילר. היא הייתה עולה חדשה מליברפול שלא ראתה אף אחד ממטר, והוא התאהב. "פגשתי אותה ביום הולדת של חבר", מספר אבני. "ראיתי בחורה עצמאית, מאוד חריפה וחדה, היה בה משהו חזק ויציב וזה הדליק אותי. היא אמרה לי שהיא לא יודעת מי אני. זה מאוד קסם לי בהתחלה, למרות שאמרתי, 'רגע, היא הייתה פה מגיל 12 ועד 18, אלה השנים של 'סטוץ', איך היא לא יודעת מי אני?'. עד היום היא מתעקשת שהיא לא ידעה מי אני, ואני עד היום אומר לה, 'בסדר'".
איך הפכתם לזוג?
"היא שאלה אותי מה אני עושה, ואמרתי לה שאני שחקן. היא שאלה, 'מה עשית לאחרונה, אולי משהו שראיתי?', אמרתי לה, 'קברט'. היא אמרה, 'מעניין, ראיתי את זה פעמיים, לא ראיתי אותך', ואני פאקינג בתפקיד הראשי. אמרתי לעצמי שאני חייב לפצח את הדבר הזה".
אבני ביקש מהחבר המשותף את הטלפון של מילר, אבל הוא סירב למסור לו אותו. "הוא אמר לי 'עזוב, זה לא בשבילך, היא מחפשת משהו רציני'. אמרתי לו שאני רציני, והוא בכל זאת סירב. למחרת התקשרתי עוד פעם, והוא שוב אמר לא. למחרת צלצלתי שוב והזמנתי אותו למסיבה של חבר שלי. אמרתי לו, 'תביא את החברה שלך', אבל ביום המסיבה חמאס זרקו טילים מעזה והמסיבה התבטלה. אז החבר כבר נתן לי את הטלפון שלה. אולי הכל בעצם בזכות חמאס".
אבני ומילר התחתנו כשהיא הייתה בהיריון. הוא רצה חתונה קטנה, אבל היא רצתה את כל הסיפור. "אמרתי לה, 'בואי נתחתן בחצר, נזמין רק את המשפחות שלנו'", הוא מחייך, "היא אמרה לי, 'אקי, זה לא ילך, אני מתחתנת רק פעם אחת, אל תתערב'".
ובסוף?
"הייתה חתונה מטורפת ונהניתי מאוד. אני מסתכל על התמונות היום ואני מואר כמו מגדלור, והייתי סחי. אני הכי סחי בארץ, אני לא שותה כלום. אני מתמסטל מהעבודה שלי".
החיבור למשפחה הבריטית הולם גם את חייו המקצועיים של אבני, שבעונה החדשה של "מלכת היופי של ירושלים" (yes) מגלם קצין אנגלי, כולל המבטא המסוקס. "אני כבר מחכה לראות את התגובות של חמי", הוא צוחק, "זו הסיבה שלקחתי את התפקיד הזה. אתגר אותי ללמוד את קוד ההתנהגות. הכלי שלי כשחקן זו השפה, העברית נמצאת בשורש של הנשמה שלי. כשאני אומר, למשל, 'ירוק', יש לי עולם שלם של זיכרונות, של סאבטקסט. בעברית אני משחק מהלב, באנגלית אני משחק מהראש. זה אתגר ומאוד נהניתי ממנו".
מה שיכול היה להיות לי
לצד ההרפתקה הבריטית עובד אבני בימים אלה גם על חידוש המחזמר "מרי לו", מבית התיאטרון הארצי. "לא עשיתי תיאטרון בשנים האחרונות כי קצת התעייפתי מהנסיעות, והחלטתי להשקיע את עצמי בהפקות ובבימוי. לשם אני מכוון את השליש השלישי של החיים שלי", אומר אבני, "כשצביקה פיק נפטר מיד התקשרתי לסוכנת שלי ואמרתי לה שזה מעניין אותי. אני שמח להגיד שכל הכרטיסים סולד אאוט".
במשך שלוש עונות חושדים בך שאתה "הזמר במסכה". האם הפעם אופירה צודקת, ואתה הוא "היתוש"?
"לצערי כל הזמן חושדים בי. אני החשוד המיידי".
איך אתה מצליח להישאר רלוונטי כל כך הרבה שנים?
"אני לא יודע. ברוך השם. אני מלא תודה על זה".
ברוך השם?
"אני מתפלל כל יום. אני מחובר לחוכמה היהודית, לא להלכות. התפילה שלי בכל בוקר היא להתחבר לאנרגיה טובה, לאנשים טובים, לילדים שלי, לאשתי, לפגוש בדרך דברים טובים".
לחיים יש כל מיני צבעים, יש בהם גם משברים.
"אני לא מתעכב על מה שאין לי או מה שיכול היה להיות לי. אני בן 55, ומי שיש לו משבר בגיל הזה, עצוב לי עליו. אנחנו פה לקדנציה אחת, לא צריך לבזבז את החיים על משברים. יש לי שלוש נשים בבית, מחלקת הדרמה פה עובדת שעות נוספות, היא בתפוסה מלאה, אין מקום לעוד אחד".
דילגת גם על משבר גיל ה-50 הקלאסי?
"בשנה האחרונה הגיל יותר מעסיק אותי. פתאום אני מרגיש קצת אחרת מבחינה פיזית. הגיל קצת קפץ עליי, אני לא כתמול שלשום. יש קצת יתר קמטים, הגוף משתנה, למרות שאני ספורטאי. אני מבין שאני נכנס לז'אנר חדש של תפקידים, ושם יש משבר, כי יש תפקידים שאני כבר לא יכול לעשות. נגיד, הגיבור הרומנטי – הוא בן 30–40, ואני כבר לא שם. אבל יש תפקידים אחרים".
למשל?
"הבנתי שכדי לעשות דברים שמעניינים אותי, אני צריך ליצור לעצמי. בקרוב יוצא סרט שאני ביימתי והפקתי. החלום הוא בית תוכן משלי".
בדרך לשם אבני מתענג על כל רגע, ולא מתבייש להגשים חלומות גם ברמת ועד ההורים. "אני הוועד", הוא אומר בגאווה, חיוך ענק נפרש על פניו. "ביקשו מההורים בבית הספר של הבנות לתרום לכיתה שעה להעשרה, ואני עשיתי קורס שלם. החלטתי להפיק איתם סרט מההתחלה ועד הסוף. בחרנו נושא, כתבנו, צילמנו ביחד. זה לקח ארבעה חודשים, ובסוף יצא סרט. זה היה מופלא. עזבי את הכל, מה יותר חשוב מזה?".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור, שיער: קרן אדרי | הפקה: אור-אל רבינוביץ