לבתאל משיאן (32) יש את כל מה שצריך כדי להיות שחקנית מצליחה. היא יפה מאוד, מוכשרת מאוד, ויש בה את הרכיב הסודי - אותה תכונה חמקמקה ונדירה בקרב טאלנטים - סבלנות. היא אמנם סיימה לימודי משחק ב"בית צבי" כבר לפני עשור ושיחקה בסדרות כמו "אליפים" ו"האחיות המוצלחות שלי", אפילו הגיעה לטלוויזיה הגרמנית בתפקיד די גדול, אבל כאן ברחוב נשארה די אנונימית.
עכשיו היא נוחתת בלב המיינסטרים, ב"היורשת" (קשת 12). "אני זוכרת שראיתי את התפקיד של ספיר, אמרגנית צעירה ומשולחת רסן, וידעתי שהתפקיד הזה שלי", היא משחזרת. "רציתי להבין מה זה אומר, התחברתי לתפקיד הזה ממש מההתחלה". הסדרה מספרת את סיפורה של זמרת צעירה ומוכשרת (סלמאן) שהופכת לכוכבת ענקית בזכות הסוכנת שלה. במציאות, מי שגונבת את תפקיד הסינדרלה היא דווקא משיאן. עכשיו היא מנסה להבין מה קורה לחיים שלה, ולמה כולם מתכוונים כשאומרים לה שהיא עומדת להתפוצץ. "הסוכנים, החברות, כולם אומרים לי את זה", היא מספרת, נרגשת מהמעמד הזר לה. "למה הם מתכוונים? מה עומד לקרות לי? מה זה מתפוצצת?". היא שואלת, באמת, מנסה להבין איך ייתכן שמספר העוקבים שלה באינסטגרם שילש את עצמו בתוך שבוע.
"אחד התפקידים הראשונים שלי אחרי הלימודים היה בסדרה 'אליפים', של בחורה בשם ספיר שצריכה לפרנס את המשפחה שלה ובורחת מהפנימייה, אז ספיר החדשה היא ממש סגירת מעגל. הפעם ספיר היא זו שמגלה את הכישרון החדש ורוצה להפוך אותו לכוכבת". אפשר לנחש שהבריף שנחת בסוכנות שלה דרש שחקנית צעירה בעלת חזות מזרחית. משיאן ענתה על הגדרת החיפוש הראשונית: "אבא שלי נולד באיראן, אמא שלי נולדה בארץ אבל כל הים התיכון מאוגד בתוכי", היא אומרת בגאווה. "אני מאוד אוהבת את המזרחיות שלי, אבל זה לא משהו שהייתי מודעת אליו בכלל עד שעברתי לגור בתל אביב, גדלתי באשקלון ושם מעולם לא הרגשתי קיפוח. רק כאן בתל אביב הבנתי שיש עוד שבטים בעם ישראל. וזה בסדר, לא כולם נראים אותו דבר. יש המון תפקידים שאני יכולה לגלם. אבל המצלמה לא משקרת, אני לא יכולה פתאום לשחק אישה גרמנייה, אין לי ציפיות להיות בלונדינית פתאום. יש כל כך הרבה דברים בתוך המזרחיות הזאת ואני גאה בה".
דווקא עולמות התוכן של הסדרה, ובמיוחד המוזיקה שתופסת בה מקום מרכזי, היו זרים למשיאן, שיצאה לתחקיר מעמיק. "התחלתי לשמוע המון מוזיקה מזרחית. לא ידעתי עד כמה היא רחבה, כמה זמרות מדהימות יש לנו. מוזיקה מזרחית זה שם כולל לכל כך הרבה דברים. עיקר העבודה שלי היה להכיר את הז'אנר ואת הנפשות הפועלות בו, אחר כך הייתי צריכה להבין איך אני נכנסת לתפקיד הזה, להיות ערסית משולחת רסן. הדבר שהכי היה לי קשה זה דווקא השינוי החיצוני, לשבת שעות לאיפור בכל יום צילום".
בפרק השני של "היורשת", טופז בדש הזמרת הצעירה מופיעה בפני גברים, ואלו מביעים את הערכתם באמצעות הדבקת שטרות על פניה ודחיפת דולרים לתוך החזייה שלה. קל לראות בסצנה הזאת פיחות מעמד ופגיעה בנשים, יש בה הטרדה מינית של ממש. אבל בסדרה, שבמידה רבה נשענת על אירועים שהתרחשו באמת, הכסף הזה נתן לזמרות הצעירות עצמאות כלכלית ויכולת לעשות את מה שהן רוצות ולא את מה שמצופה מהן. "אלו נשים סופר חזקות", מסבירה משיאן, "זו סדרה סופר פמיניסטית, שמהללת נשים. שימי לב איך אפילו בסצנה הזאת של השטרות טופז מחלצת את עצמה, אך אחד לא מציל אותה. כל הסדרה הזאת היא חדשנית וחתרנית, תראי כמה תפקידים נשיים יש בה, לא ראינו דבר כזה עד היום, בטח לא בערוץ מסחרי".
לא מדבר אליי
היא נולדה ברמת השרון וגדלה באשקלון. הוריה התגרשו כשהייתה בת 12, יש לה שתי אחיות גדולות מהנישואים הראשונים של אביה, ועוד שתי אחיות קטנות מהנישואים של הוריה. "חוויתי מה זה להיות בכורה לאמא שלי, וגם מה זה להיות קטנה לאבא עם יותר ניסיון. הרבה בזכותו הקשר של כולנו מדהים עד היום, הוא ממש עבד בזה". היא הבינה שמקומה על הבמה כבר בגיל 6, נשרה מהתיכון בכיתה י', במקום שירות צבאי עשתה שירות לאומי עם נוער במצוקה ומיד אחריו התקבלה ל"בית צבי".
למרות התפקידים שעשתה בארץ ובחו"ל זה למעשה הראיון הראשון שלה, והיא מתרגשת מאוד, בהתאם. היא מגיעה אליו באיחור לא צפוי, הטעות הראשונה בספר, ואז עושה את הטעות השנייה ומצהירה שהיא לא מתכוונת לדבר סרה באף אחד ובשום דבר. ניסיתי להבין למה היא מתכוונת בדיוק, ואולי גם מה עומד מאחורי עדת "לשון הרע לא מדבר אלי". משיאן מסבירה: "אני רוצה להפיץ טוב, להראות שיש דרך אחרת. אנחנו לא חייבים לדבר אחד כלפי השני בצורה לא נעימה. אנחנו נמצאים בסוג של מבחן תמידי וכל הזמן צריכים לשאול את עצמנו 'האם אני לוקחת את זה למקום של קללות ועצבים, או שאני עוצרת את זה'. זה לא שאני מושלמת, אני רחוקה מזה. אבל אני מאמינה שהמילים שלנו והמעשים שלנו יוצרים מציאות משותפת לכל עם ישראל".
כך למשל, כשנתקעה בדרך לראיון שלנו בפקקים של אמצע יום חם ביוני, כשכל הנהגים מקללים וצופרים מסביב, היא נשארה בזון שלה. "זו עבודה", היא מסבירה, "אני אומרת לעצמי 'אל תתעצבני, תשלחי הודעה שאת מאחרת, תשמחי על מה שיש, הכל זה לטובה'. האופציה השנייה היא להיכנס לאמוק, אבל זה לא ישנה את המציאות, זה לא יזרז את ההגעה שלי". לאורך כל הראיון משיאן חוזרת ומודה להוא שנמצא למעלה, "מודה להשם", אם להיצמד ממש למילים שלה. "יש לנו מערכת יחסים טובה ממש, אני מבקשת ממנו את כל מה שאני צריכה, הוא מקור הכוח והאהבה שלי. גדלתי בבית קבלי, אבל שמירת מצוות לא הייתה בכלל. חבל, זה דבר מדהים בעיני מצוות זה מלשון ציוות, להצטוות לאנרגיה גדולה יותר".
מערכת היחסים שלה עם הקב"ה עלתה על שרטון כשאביה נפטר כשהייתה בת 21. "הוא היה חולה ב-COPD (מחלת ריאות חסימתית כרונית), שהיא אחד מגורמי התמותה הקשוחים בעולם, אם אתה מעשן מעל גיל 40 הסיכוי שלא תחלה בזה נמוך. אבא שלי דווקא הפסיק לעשן בגיל 40 ופתאום איבדתי אותו. אחרי שהוא חלה היו לי המון חרדות, החוויה של חיים ומוות הייתה מאוד נוכחת בחיים שלי, הוא גסס בצורה איטית וכואבת כמעט 12 שנים. זאת ארעיות תמידית, האם הוא ישרוד, האם אני אשרוד אחרי שאבא שלי ימות? אלו מחשבות שמאוד ליוו אותי. כשהוא נפטר נכנסתי למשבר, לדיכאון מאוד קשה. לקח כמה שנים לקבל את זה, לברוא לעצמי משהו אחר, סיבה אחרת לחיות בשבילה, להבין שאני לא יכולה להיות תלויה בקשר איתו, כי הכל בר חלוף, יש רק דבר אחד שהוא לא".
והוא?
"מי שנמצא שם למעלה".
את מרגישה את הנוכחות של אבא שלך איתך, הוא עוד נוכח פה?
"בהכרח. זה משהו שגם הוכח מדעית, עניין הזמן, שהכל מתקיים בו זמנית, הוכח שיש יותר מהיקום הזה, שהזמן הוא רוחבי, ואם מסתכלים על התפיסה הזאת אז הוא נוכח בהחלט. אבל חוץ מזה הוא נוכח בתוכי, אני מרגישה אותו, אני שומעת אותו מדבר, אני יודעת מה הדעות שלו, אני מתייעצת איתו, הוא איתי תמיד".
ועכשיו כשאת מקבלת סופסוף תפקיד גדול, בטח קשה שהוא לא כאן לראות אותך.
"הוא מאוד חסר לי, אני בטוחה שהוא אוהב את הסדרה, היה לו הרבה הומור, והרבה הומור עצמי. הוא שחקן בנשמה שלו, הוא היה משורר מדהים, אבל לא הייתה לו עברית. הוא לא מימש את עצמו כשחקן, זה היה לא לגיטימי באותן שנים, וגם לא כלכלי. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו, וגם לא הייתה לו שפה והיו לו כבר ילדים, אז הוא גידל אותנו להאמין בעצמנו ולעשות את מה שאנחנו רוצות".
איך ממשיכים להאמין כשאבא שלך נלקח ממך בגיל כל כך צעיר?
"התהליך שעברתי מהדיכאון של אחרי המוות של אבא וכל מה שהוא הביא איתו היה לקבל את זה שגם "לא בסדר" זה בסדר. שזה בסדר שהמחשבות שלי לא תמיד היו חיוביות. לא להיאבק עם עצמנו של פעם, לא לכעוס על עצמנו של פעם. זה בסדר להבין שטעינו, זה בסדר לכעוס ולהיות עצובה וזה בסדר שהאגו שולט בי, ורק מתוך המקום של ההכרה בחושך של עצמי, הכנות להרגיש כל רגש מבלי לנסות לייפות אותו או לברוח, רק אז יכולתי גם להכיר ולהרגיש את האור בחזרה. לקבל את הפצעים והכאבים שלי. כי כשהאנרגיה מנותבת למאבק להתכחש למה שקורה, הכל מתערער. הקושי בשבילי היה לקבל את מה שקרה, ולחיות עם זה. הכעס והאבל ליוו אותי שנים, עד שהסכמתי לרקוד איתו, לחוות אותו, ולהתחבר חזרה לעולם, לפעמים ממקום של שמחה ולפעמים מעצב".
זה השפיע על הקריירה שלך?
"אני חושבת שבעיקר איבדתי עניין בהגדרות מושגים של טוב ורע, שילמתי בכך שזה הפך אותי אולי לפגיעה יותר. הזכרת שאני רועדת, זה נכון, אני באמת אדם רוטט, הנשמה הפכה לחשופה, זה לא תמיד קל להרגיש אישה בלי עור, אבל ההכרה באמת, כואבת ככל שתהיה, היא היחידה שמרפאה".
באלאנס טוב
את העשור האחרון בחייה היא חולקת עם בן זוגה, סער וילף, יזם הייטק. הם הכירו כשהייתה מלצרית במסעדה ברחוב דיזנגוף, וילף היה אז בעל הבית. מאז היא עבדה בשלל עבודות מזדמנות, וכעת הגיעה שעתה לפרוץ קדימה. "אני חושבת שלנשים קשה יותר, טווח העבודה שלנו קצר יותר, יש לחץ כזה, יש לנו... קשה לי אפילו לומר את המילה הזאת".
טיימר?
כן, יש שלב בחיים שאת צריכה להספיק לעשות בו המון דברים. קריירה. משפחה, להגשים את עצמך, חברים ואחרי שהשלב הזה עובר יכול להיות שאת תיחשבי כמי שאיבדה מומנטום".
את מרגישה את זה?
"אני בת 32 ולא מפסיקים לשאול אותי מה קורה עם ילדים. אני מבינה שיש עניין שאני צריכה להביא ילדים באיזה שלב, כי מתישהו זה נהיה יותר קשה. יש לי חברה בת 36 בטיפולי פוריות, את לא יכולה לדעת. אני מקווה שנתחיל לעבוד על זה בקרוב".
חתונה תהיה?
"אולי בגלל שאני ילדה להורים גרושים לא היה לי את החלום הזה על שמלה לבנה. זה לא משהו שאני פוסלת על הסף, יכול להיות שפעם נחליט שבא לנו לחגוג בטירוף ולעשות מסיבה וללכת לרבנות. אבל זו לא אחת המטרות שלי בחיים".
איך סער מקבל את ההצלחה שלך? את לא חוששת מתסמונת מלכת היופי, לפיה נפרדים בתוך שנה מרגע הפריצה?
"הוא הכי מפרגן ותומך ואוהב, סער הוא מכיל ונשמה טובה, לא יכולתי לבקש אדם טוב יותר לנהל איתו את החיים האלו, הוא יצירתי ומוכשר מאוד, יש לנו באלאנס טוב".
יש סיכוי שתחזרי לאשקלון?
"אני מאוד אוהבת את אשקלון, יש אנשים חמים ומיוחדים ואהבתי לגדול שם. יש סיכוי שעוד אחזור לשם".
העיר ספגה 960 רקטות ממש לא מזמן, זה בטח לא קל, ואמא שלך עדיין שם. לא ניסית להביא אותה לתל אביב?
"בטח שניסיתי, היא לא מוכנה. גם אחותי הקטנה שם, מגדלת שלושה ילדים, אבל הן נשארות שם. אמא שלי הכי קולית, לא עוזבת את העיר. העיר הזאת סופגת טילים יותר מעשר שנים, כשזה התחיל בדיוק עזבתי לתל אביב. במטחים הראשונים הייתי בהיסטריה, אבא שלי עוד היה בחיים והיה מרגיע אותי ומצחיק אותי. פעם אחת לקחתי את עצמי ונסעתי לשבת איתם בממ"ד, זה קשה בטירוף שהמשפחה שלי והאהובים שלי שם, חשופים כך, שכל עם ישראל ובמיוחד תושבי הדרום חשופים ככה. זה מעסיק אותי. החיים האלמנטריים של ללכת לסופר או לגינה בכלל לא מובנים מאליו כשגרים באשקלון, אבל אמא שלי איכשהו נשארת רגועה, יש אזעקה והיא כזה 'רגע, אני מטיילת עם הכלב'. היא בודהה".
למה בחיים שלך באשקלון את הכי מתגעגעת?
"אבא שלי הכי חסר לי בימים האלה, אני מתה לראות את העיניים שלו, לשמוע את הקול שלו, את הצחוק שלו, אני זוכרת שהייתי בשנה ב' וזכיתי בתחרות מונולוגים ולא היה לי רגע מאושר יותר, הוא הרגיש שהוא מנצח וזה חסר לי עכשיו. זה מאוד חסר לי. לומדים לחיות עם הכל. כשהייתי קטנה והוא היה עושה לי שיחות הכנה לקראת המוות שלו, לא הייתי מוכנה לשמוע. מבחינתי לא הייתה אופציה שאנחנו יכולים להיפרד, שיש דבר שנקרא מוות. לצערי ולשמחתי גיליתי שהחיים ממשיכים. הם באמת יותר חזקים מהכל".
צילום: אור דנון | סטיילינג: אייל חג'בי לסולו | איפור ושיער: רפאל ברון | הפקה: רותם פנחס | התמונות צולמו במלון אלמינה, רח' שמעון בן שטח 9, תל אביב