אחד הפרקים של הסדרה החדשה "רק להיום" נקרא "לא נעלמים", על שם הבטחה שאסירים משתקמים נותנים זה לזה - להישאר בקשר ולא ליפול בחזרה לעולם העבריינות. להנרי דוד, שמגלם בסדרה את ניקו, פושע ענוג שמתאהב בעובדת הסוציאלית שלו, אין בעיה עם המילה "נעלם". הוא נתקל בה לא מעט, בין אם בעיר מגוריו פתח תקווה, ובין אם בראיונות כמו זה, כשהוא נדרש לתת תשובה למה כבר לא רואים אותו למרות שלפני עשור נחשב לכוכב הכי מבטיח בשמי הטלוויזיה והקולנוע הישראלים. "אני מזהה את זה במבטים אצל אנשים, הם רוצים לדעת מאיפה הם מכירים אותי ואני מבין שאם אני פשוט אגיד להם, זה יגמר יותר מהר", הוא אומר. "אז אני מזכיר להם שפעם הייתה סדרה בשם 'מרחק נגיעה' ושיחקתי בה. זה מצחיק כי הרי לעצמך לא נעלמת, אבל אני מבין את זה - אנשים ראו אותך ואז כבר לא. רק שאתה היית עם עצמך כל הזמן הזה וסבלת עם עצמך, זה הם שלא היו צריכים לסבול אותך".
בגיל 40, עם עיניים כחולות נוקבות, קול בס וקסקט הפוך - דוד נראה כמעט כמו אותו נער שהכרנו ב-2007. מאז התפקיד ב"מרחק נגיעה" והרומן המתוקשר עם שותפתו לסדרה, גאיה טראוב, דוד פרש לעשות לביתו. מדי פעם הוא הבליח עם פרויקטים כמו "טרויקה" ו"הנפילים", אבל רוב הזמן עבד בתיאטרון גשר, למד קבלה ועשה ילדים. את הקריאה לחזור ב"רק להיום", המשודרת ב-yes EDGE, קיבל, לדבריו, בשלווה האופיינית לו. "זה היה פשוט מזל. הסוכנת שלי ביקשה שאבוא לאודישן וכרגיל אמרתי לה לא, אבל היא לחצה, ומיד כשקראתי את התפקיד שניר ברגמן כתב אמרתי לעצמי שזה כל כך קל, אני אפילו לא צריך לשחק את זה".
ניקו מתואר כאדם שהתבזבזו לו החיים. אנחנו פוגשים אותו בהתחלה כבחור צעיר ואז כאסיר משוחרר בן 40. גם בלי להיות עבריין, התחושה שהחיים מתפספסים פוגשת אותך לפעמים?
"מלאו לי 40 לפני חצי שנה ומבחינתי זה פנטסטי, חיכיתי לזה עשר שנים. הרי בתחילת החיים יש כל כך הרבה טיפשות שדבוקה עליך וקשה לזוז בגללה, ולאט לאט היא נושרת וזה מקל על כל הסיפור. רק עכשיו אני מתחיל ללמוד, לעשות, להבין ולהרגיש בצורה נורמלית. מצד שני, אני מרגיש לא בוגר בראש ובלב, זה שאני בן 40 נראה לי כמו מתיחה, אני בספק אם מאמינים לי. לא אכפת לי שהגוף בן 40. החיים אולי מתקצרים, אבל אני מושפע מפילוסופיית המטריקס ולא כל כך מאמין בזמן. לדעתי החיים הם מסתוריים ומופלאים, יותר מהצורה שאנחנו תופסים אותם. הוויב הכללי שלי לגבי המשך החיים הוא הרפתקני".
אני אוהב שאומרים לי מה לעשות
משבר גיל ה-40 לא פסח גם על הנרי, שאפשר לעצמו את הצעד הקלאסי של קניית אופנוע כבד אחרי שנים של נסיעה על קטנוע. "אם אשתי תגיד לי לא לנסוע על האופנוע אני לא אסע", הוא ממהר להבהיר, "אני גם אפסיק לעשן גראס אם היא תגיד לי. אני בסופו של דבר אדם שמאוד אוהב שאומרים לו מה לעשות". רעיה דוד, אשתו ואם ארבעת ילדיו, חולקת את תפקיד הדמות הסמכותית בחייו יחד עם מרכז הקבלה בפתח תקווה, המקום העיקרי שאומר לו למה לעשות, ובעיקר כמה לישון - הוא קם לשיעורים כל לילה בשעה שתיים ויושב במרכז עד שש ורבע בבוקר.
אלה חיים של תלמיד ישיבה, לא?
"אני רגיל לזה, אלה החיים שלי כבר 18 שנה. היו תקופות שהברזתי כי מצאתי דברים יותר מעניינים לעשות בלילה, אבל עכשיו זו דרך חיים".
ב-2013 ראינו אותך בפוסטרים לבחירות המוניציפליות בפתח תקווה, גם זה קשור למרכז הקבלה?
"כן, הצטרפתי אליהם לרשימה כי זו הייתה הדרך שלנו להעביר מסר של אחדות, לא כי רציתי להיות חבר מועצה. ללמוד קבלה זה מה שאני רוצה לעשות עד שאמות. מה שיש לי בחיים זה משחק וקבלה ולראות סרטים, זה הכל. זה משלים את היחס שלי לחיים".
עד כמה המרכז מעורב בהחלטות אישיות בחיים שלך?
"פעם הייתי מתייעץ שם לפני שאני לוקח פרויקטים, אבל הפסקתי עם זה. אני לא רוצה להשתמש בחוכמת הקבלה בשביל דברים שהיא לא מיועדת להם. אני רוצה לעשות את ההחלטות שלי, לא להיות חייב לאף אחד".
אז אתם לא כת?
"מה זה כת? כולם כת. גם דתיים ומוזיקאים ואנשי אמנות. אנשים מסתובבים בקבוצות שלהם ולא רוצים אחרים, אנחנו דווקא מאוד פתוחים ולא מחזיקים אף אחד. זה הדבר הכי וולנטרי שקיים. אי אפשר להכריח אותי לבוא בשתיים בבוקר. אני נותן למרכז מעשר מההכנסות שלי כי אלה הדרישות, ואני משלם על התאורה וההחזקה של המקום שאני נמצא בו כל יום, אבל אף אחד לא מכריח אותי".
דרך מרכז הקבלה הכיר את רעיה. לפני שנה נולדה שושנה, בתם הרביעית שמגיעה אחרי מיכאל (10), דריה (8) ובנימין (6). איך מתנהלים חיים בבית שבו אבא יוצא ללמוד באמצע הלילה? בבלגן שמח, לדברי הנרי. "אשתי נמצאת כל היום עם התינוקת, עכשיו היא גם לקחה עוד תינוק לטפל בו, וכשאני חוזר מהמרכז אני הולך לישון שוב, ואז קם לעשות מה שצריך - הולך לתיאטרון, לצילומים אם יש, בדרך כלל אין", הוא צוחק, "אם יש שיעור בערב, אני אלך ללמוד שוב. אני לא סתם אשב בבית בלי לעשות משהו. אנחנו חיים בבית עם ארבעה חדרים, אבל היינו יכולים להסתדר גם עם פחות. יש חדר לבנים, חדר לרעיה ולבנות וחדר לי. זה בית חי ושמח".
רעיה ואתה לא ישנים יחד?
"לא, אני ישן בחדר שלי, ככה נוח יותר. היא ישנה עם הילדים ולי נוח לישון לבד. החדר שלי פנוי לדפיקות על הדלת כשהיא רוצה אבל אני לא אוהב להתכרבל, אני יודע מה התנוחה שבה אני נרדם ואני צריך שלוש כריות בשביל זה. הרבה יחסים מתערערים במיטה, לא רציתי שזה יקרה גם לנו. אחרי שאני הולך לישון יש מסיבה, כל הילדים באים לישון איתה".
אתה בן יחיד שעשה ארבעה ילדים, זה מרד קלאסי.
"נכון, כילד תמיד רציתי עוד אחים, היו חסרים לי ילדים סביבי. אולי גם יהיו לנו עוד. אני צריך שיהיו לי מספיק ילדים כדי להרגיש אותם, להרגיש שיש לי משפחה. אצל ההורים שלי המקצוע תפס חלק מאוד מרכזי בחיים על חשבון דברים אחרים. בניגוד אליי, להורים שלי היו חלומות. ואז אתה רואה את המחיר שהם שילמו, עומד בצד ועושה את החשבון שלך".
הוריו הם שחקני גשר, ליליאן רות חיילובסקי ורולנד חיילובסקי, שנהרג בתאונת דרכים כשהנרי היה בן 20. הם עלו עם הנרי לישראל ממוסקבה כשהיה בן 11, התגרשו כשהיה בן 13, וגידלו אותו בתל אביב בין בית הספר לאמנויות עירוני א' וצילומים לתכנית של דודו טופז, הם ליוו אותו בתאטרון חיל האוויר ואת ההחלטה להתחיל ללמוד משחק בניסן נתיב. בעוד שהגנטיקה כיוונה את הנרי לעבר עולם המשחק, מערכת היחסים שלו עם אלמנט התהילה שבמקצוע תמיד הייתה מורכבת. את הפריצה שלו עשה בגיל 27 ולצד ההכתרה המידית כאליל בנות, הרשה לעצמו גם להתמסר להרס העצמי שבא עם זה, אולי כדי שיהיה לו תירוץ לצאת משם, כמה שיותר מהר. "אני אדם שמתאכזב" הוא מהרהר, "גם כשהצלחתי, זה אף פעם לא הספיק לי. זה לא היה מספיק נוצץ, לא מספיק יפה, לא מספיק המוני. זה טבע האדם. גם המיליארדרים הכי גדולים נלחמים על כל פאקינג שקל. כסף לא מביא אותך לחופש, אתה משועבד לו ולפרסום. פעם היה לי הרבה כסף ושמתי לב לנטייה הטבעית שלי לבזבז באמוק, שהכסף ייגמר כמה שיותר מהר. רק כשלא נשאר לי כלום אמרתי, הו, עכשיו אפשר לחיות".
איך מבזבזים מלא כסף בכמה שפחות זמן?
"שנה וחצי אוכלים רק במסעדות, ממש גרים שם, ועושים הרבה סמים קלים".
כדי לבזבז ממש הרבה צריך גם קצת קשים, לא?
"לא, עשיתי רק קלים. אבל הרבה ובהרבה כסף. אישית אני חושב שהשיט הזה צריך להיות חוקי, אבל אני לא לוחם של לגליזציה. אנשים כל כך לחוצים וכועסים ועצבניים בכבישים, תנו להם להירגע קצת. מה אתם נותנים להם אם לא וויד? ציפרלקס? זה לא פותר את הבעיה, וניסיתי גם וגם. זה לא פותר את האלימות שלנו כלפי השכנים שלנו וכלפי הזולת. גראס כן פותר. קצת. אנשים מסטולים לא מרביצים אחד לשני בחניה, זה לא בראש מעיינך. אתה מעדיף לשבת ולאכול משהו מתוק".
אבל בעבר התייחסת לעישון שלך כאל התמכרות. אז לא הפסקת?
"עדיין לא. אני לא יודע מה יהיה איתי. זו לא פסגת השאיפות של המין האנושי - להיות מסטול מול המקרר ולראות סדרה. אני מתייחס באופן שלילי למה שאני לא יכול לשלוט עליו. אני שונא את החולשה שלי".
אני קנאי וסקסיסט, אבל הרבה פעמים גם פמיניסט
הנרי טוען כי מעולם לא תכנן את חייו, לא ידע עם מי הוא יהיה בסוף או כמה ילדים יהיו לו - אבל הרעיון שרעיה תפסיק לקחת גלולות, היה שלו. "הצלחתי להכניס אותה להריון בלי להתכוונן. אמרתי שנראה מה יהיה, וזה מה שיצא".
רצית שהחיים יחליטו בשבילך. תכונה של גברים מזן פיטר פן.
"כן, אנחנו אוהבים שזה כמו משחק. שמחתי כשגיליתי שהיא בהריון, למרות שלא היינו ביחד באותו זמן. אמרתי 'יופי, הנה מישהו מחליט במקומי'. כל החיים שלי החלטתי בשביל עצמי, מגיל 17 עד 30, וכל ההחלטות שעשיתי עבורי היו הכי הרסניות. הייתי הארכיטקט של ההרס. ככה העדפתי את זה".
ולהפוך פתאום להורה, זה לא קצת הרס? הרס של הנעורים?
"לנו זה לא היה ככה. שמעתי סיפורים של זוגות אחרים שבשבילם ילד ראשון היה קשה, אבל אשתי הפכה את זה להכי קל עבורי. לפני כן היו לי אהבות מטורפות שהסתיימו במוות, אבל עם רעיה זה לא התחיל ככה ועם השנים זה התפתח לאהבה והתאהבות והערכה, כמו שלא הכרתי. עד אז לא באמת ידעתי מה זו אהבה. להתפתח ולגדול יחד זו חוויה אחרת לגמרי. אהבה כזו יכולה לגדול רק בוויתורים. אני מוותר על החופש שלי, אבל זה מה שבונה אותנו".
היום כבר יותר מדברים על חופש בתוך המערכת הזוגית. על יחסים פתוחים, פוליאמוריה.
"אני לא מבין את זה. זה החופש שלי, שאזדיין עם מישהו אחר? זה הסימן של אנשים לכך שהם חופשיים? זה נשמע לי מאוד פרימיטיבי, מה אנחנו, אנשי מערות?". הוא מהרהר קצת ואז לפתע משנה כיוון. "בעצם, אני יכול לדמיין את עצמי חי עם כמה נשים בבית גדול וכולנו ננהל עסק משותף של בית ומשפחה".
ואתה עדיין תישן לבד.
"כן, אני אשן בחדר האינטימי שלי", הוא צוחק, "ממילא אין לי מספיק כסף לזה".
והפוך לא בא בחשבון אני מניחה.
"אם רעיה הייתה רוצה לעשות דבר כזה, זה יהיה בלעדיי. בגיל 40 אני יודע שאני קנאי וסקסיסט הרבה פעמים, אבל גם פמיניסט. אני מרשה לעצמי להיות כמה דברים בו זמנית".
למה רעיה לא עובדת? זה קשור לצד השוביניסטי שבך?
"כשנפגשנו אמרתי לה שאני מעדיף שהיא לא תעבוד והיא אמרה אוקיי. לא היה לה משהו שהיא מאוד אהבה לעשות או איזה מקצוע שהיא חלמה עליו. מניסיון העבר שלי, זה הטריד אותי כשהייתי עם נשים שעבדו. הן היו שחקניות או רופאות ונורא בתוך הקריירה שלהן, ואני בתוך שלי, וזה מבלבל, לא ברור מי מחכה למי, אנחנו ביחד בכלל או שזה הסכם בין חברים שמשלמים שכר דירה?".
אבל עם משכורת אחת קשה לשלם שכר דירה.
"אנחנו תמיד במינוס, אבל זה לא כאילו שאנחנו היחידים בארץ שחיים ככה. הייתי רוצה אולי שלכל ילד יהיה חדר משלו, או שתהיה לנו אופר ואשתי תהיה כל היום בספא, אבל מצד שני, אני לא בטוח שזה טוב לחיות ככה. אנחנו חיים ממשכורת אחת ובתאטרון גשר היא נמוכה, אבל אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד בכל תאטרון אחר".
ובטלוויזיה, אתה לא יכול לעבוד יותר?
"יכול להיות. אני לא באמת מבין בכל מה שקשור לתעשייה, זו מין חוכמה שאין לי. צריך להסתובב בפנים, ואני לא באמת יודע איפה ואת מי צריך להכיר. אבל זה בסדר, סבבה לי במקום שאני נמצא בו, לא בטוח שיכולתי לשים יותר אמביציה במקום הזה, ואני לא מרגיש פחות מוצלח כי אין לי כסף".
לצד "גשר" ופרויקטים מזדמנים בטלוויזיה, פרצופו של דוד מפציע לפעמים בטלוויזיה הרוסית. "אני נוסע כמה פעמים בשנה לאודישנים ברוסיה, זו דרך להרוויח קצת יותר כסף לבית, משלמים שם יותר מאשר כאן. אבל רוב התפקידים שמציעים לי לא מתאימים לי ואת רובם אני מכשיל בכוונה, אני מעולה בלהכשיל אודישנים. אם אתה מוכשר, אתה מוכשר בהכל, גם בלהרוס אודישן. אני פשוט עושה חרא בכוונה. היה לי פעם חלום להצליח בהוליווד, אבל כשאתה גר בארץ זה בלתי אפשרי, ואני לא רוצה לגור שם. עשיתי אודישנים ל'מת לחיות 4' ל'פרומותאוס', אבל לא התאמתי להם. זה היה מדהים לקבל תסריט מרידלי סקוט ולשלוח לו חרא של אודישן".
יש מקומות שאתה צריך להיות בהם ילד טוב
בבחירות הקרובות הוא יצביע, אבל לא מספר למי. כל ניסיון לחלץ ממנו דעה אחת קוהרנטית על המצב הפוליטי בארץ כושל. כנראה שכאשר הופכים בסוגיות פילוסופיות בכל לילה, מתקשים לסכם דעה ב"ביבי או גנץ". "מדהים אותי שאנחנו חיים במאה ה-21 ועדיין יש רעב ורצח ודברים איומים בעולם. זה מאוד ברברי. אנחנו עדיין שונאים אחד את השני אז מה ישתנה? אנחנו חושבים שבחירות כאלה או אחרות ישנו או יעזרו משהו, אבל הכל נראה לי קרקס. התקופה הזו בעולם ממחישה את ההנאה השייקספירית מזה שכל העולם משחק. אני לא מסוגל להתייחס לדברים ברצינות".
אתה לא רואה שינוי חיובי בשום תחום?
"לא. רק לרעה. אנחנו לא מטפלים בטבע שלנו, רק מתרחקים ממנו עם דברים כמו פוליטיקלי קורקט שזה הכי גרוע, הכי אכזרי והכי לא הומאני שיש. זו דרך עקיפה שהמציא אותו אדם עם טבע מחורבן. אסור להגיד 'ניגר', כי אז מישהו יחווה שנאה, אז תדחיק, אל תגיד את המילה. אני לפעמים וולגרי אבל עושה את זה בחוש הומור".
אז אתה בטח אוהב את דונלד טראמפ.
"מת עליו. הוא פנטסטי. הייתי מצביע לו, פאק יה. הוא מגלומן אבל מה רע בזה? הוא כמעט מלך העולם. צביעות מפריעה לי יותר מאשר אנשים כמוהו. אבל בואי נראה מה יהיה השלב הבא, משהו יקרה ולא יותר טוב. בשלב מסוים משהו יאלץ אותנו לחשוב אחרת, להתחשב אחד בשני. מלחמת העולם השלישית היא כבר לא משהו שאנשים לא מאמינים שתקרה. או שזה אולי יבוא בכלל מהטבע, מההוריקנים, נשמיד את כדור הארץ, או אולי משבר כלכלי. מה שבטוח זה שתבוא לנו איזו צ'פחה מצלצלת. משהו יקרע לנו את התחת, ואז נבכה".
איך אתה עם תנועת MeToo?
"אני מפחד ללכת לכלא. כל אחד הרי יכול למצוא את עצמו על דברים שהיו. מה, לא התחלתי עם מישהי, לא נגעתי באף אחת?".
היית חזיר?
"הייתי כלב. אני גאוותן אז לא כפיתי את עצמי על אף אישה מעולם. תמיד העדפתי שיבואו אלי, אבל יש משהו בדיאלוג בין נשים וגברים שהפך למורכב יותר היום וזה דווקא טוב. דברים לא צריכים להיות מובנים מאליהם, צריך לעשות חשבון נפש על כל התחומים, כי אף תחום לא בריא. זה לא שפעם תחום המיניות היה בסדר, הוא היה נוראי ועדיין נוראי, אבל היום מנסים להיות מודעים יותר, אנחנו בזמן בירור".
אז לא היית מאה אחוז תמיד.
"בשום דבר אני לא מאה אחוז בסדר, אז גם בתחום הזה לא. היו נשים שקראו לי כלב, ואולי לפעמים לחצתי חזק מדי. בגיל 18 הייתי בפריז, במועדון בשאנז אליזה והייתה שם מישהי, צרפתייה יפהפייה, כל הגברים התנפלו עליה וחרמנו אותה באמצע הרחבה והיא הייתה בסדר גמור עם זה. אז אני באתי גם. ואז כשאני באתי היא אמרה לי שהייתי כלב. אני לא מאשים אותה, באמת הייתי כלב והרגשתי נורא, הסתובבתי יומיים בתחושה רעה ומוזרה מאוד".
במרחב הביתי שלו הוא לא מתנגד לקיומם של הבדלים מגדריים. "רעיה עושה את רוב מה שקשור בילדים, ולי אין תפקיד קבוע. לפעמים אני מכין לילדים טוסט, לפעמים מסיע אותם, השנה יש יותר חוגים אז אשתי דורשת ממני עבודה יותר צמודה, והיא תקבל. לא צריך לעשות בלגן בכל מקום שאתה נמצא, יש מקומות בחיים שצריך להיות ילד טוב".
אבא לא יכול להיות כמו אמא?
"לדעתי לא. אני רואה כמה הילדים זקוקים לאמא, לתפוס את השד שלה ולצעוק שהיא תרוץ אליהם מחדר אחר. היא צריכה אותם כמו שהם צריכים אותה. זה קשר מופלא וטבעי שאני כגבר לא יכול להתחרות בו. זה מעניין, כי אמא שלי הייתה אישה חופשיה אבל אני יצאתי קצת פרימיטיבי, לא יודע איך. התחנכתי על הוליווד והחברה התל אביבית, אבל יצאתי קצת אחר".
כיף להיות ילד שלך?
"לא יודע. אני מקווה שאני נותן לילדים שלי משהו דומיננטי בחיים, שאוכל למשוך אותם באנרגיה הפנימית שלי. לא חשוב לי ציונים טובים בבית ספר והספק לימודי, אולי כי לי עצמי אין תעודת בגרות. מאבא שלי קיבלתי משהו ואחרי שהוא הלך, התחלתי להעריך את זה. את הנוכחות שלו, את טביעת הרגל שלו בלב שלי, היא יקרה לי. אני מקווה להשאיר בהם חותם שישרת אותם".
אתה מקלל ליד הילדים?
"לצערי כן. אני יכול לאבד את זה תוך רגע, וכמה שאתה אומר לעצמך שלא תקלל לידם, זה יוצא לך. ואני מדבר איתך על קללות רוסיות כבדות. זו דרך מצוינת להוציא את האמוציות ולהירגע, אתה לא משאיר שום דבר בבטן, אבל זה קשה, קללה רוסית זה כמו שיזרקו לך פיתה עם שווארמה לתוך הפרצוף אחרי שאכלת קרם ברולה, זה חריף וחם מאוד. הקללה האחרונה שקיללתי ליד הילדים הייתה ממש גסה".
חייבת לשמוע.
"לא, זה גס מדי. אני לא רוצה שהקוראים הרוסים שלך יצטמררו. זה משהו שקשור למין אוראלי בכפייה".
"רק להיום" משודרת בימי בחמישי בשעה 22:00 בערוץ yes EDGE וזמינה ב-yes VOD
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ליאת מורשת | איפור ושיער: שרון לוסטיג | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: חולצת ג'ינס- DIESEL, ג'ינס- American Vintage | לוק 2: חולצת גולף- H&M, מכנסיים- American Vintage | לוק 3: חולצה לבנה ומכנסיים- H&M, ג'קט- DIESEL, נעליים- ALDO | לוק 4: חולצה שחורה ומכנסיים: H&M | לוק 5: ג'ינס- American Vintage, חולצת פסים- H&M, ג'קט- COS, מצלמה- אוסף פרטי, נעליים- אוסף פרטי |