היא זכתה בפרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר בשנה שעברה ומועמדת לפרס גם השנה, כתבה ותככב בסרט קולנוע ראשון ובמקביל מפתחת סדרה המבוססת על חייה. גם אם בת אל מוסרי (32) היא עדיין לא שם מוכר בכל בית, הדרך לשם כבר נראית סלולה. היא אישה מרשימה ובטוחה בעצמה, אבל לכל אורך הראיון היא חוזרת ומבקשת דבר אחד: "אל תוציא אותי מסכנה". למרות שאין שמץ מסכנות באישה שיושבת מולי, המשימה מורכבת ממה שאפשר לחשוב; מוסרי מבססת את כל יצירותיה על עצמה ועל חייה, והחיים האלה לא היו קלים, בלשון המעטה.
היא גדלה בבת ים, השלישית מבין ארבע אחיות. הוריה לא עבדו ונסמכו על קצבה מביטוח לאומי. בגיל 9 היא עברה לחיות אצל סבתה. "סבא שלי נפטר ולא רצו להשאיר את סבתא לבד. יום אחד אמא שלי אמרה לי, 'את אוהבת לישון אצל סבתא, מה את אומרת, תעברי לגור איתה?'". כשחיה אצל סבתה גילתה שהוריה מתגרשים. היא החלה לעבוד בגיל צעיר ונשרה מבית הספר. למשחק ולכתיבה הגיעה דרך סדנאות של משרד הרווחה. למרות ההכרה, המועמדויות והזכיות בפרסים, מוסרי ממשיכה לעבוד כקוסמטיקאית ולא מתכוונת לוותר על אפיק הפרנסה הזה "עד שאהיה עמוסה עד אפס מקום במקצוע שלי".
לפני שמדברים על הקשיים הכלכליים, האב שהתמודד עם קשיים נפשיים, האם שלא תפקדה בילדותה והנשירה מבית הספר, היא מספרת על רגע קטן שלא נופל לקלישאות על חיים בעוני. "אני זוכרת שעליתי לאמא של חברה שלי, היו לה מלא ילדים, הם היו שמים עליה את הראש והיא הייתה בודקת להם כינים. ואני כל כך רציתי להניח עליה את הראש. אני לא אשכח את זה, הסתכלתי עליהם ורציתי את זה כל כך. התחלתי לגרד שם את הראש, לגרד לגרד לגרד, עד שהיא אמרה לי, 'את רוצה שאני אבדוק אותך?', אמרתי לה 'כן!', הנחתי עליה את הראש. זה חסר לי".
הנעלם במשוואה
"ברכה", שמועמד השנה לפרס אופיר, הוא חלק מפרויקט "במרחק מאה מטר" (שזמין לצפייה ב-HOT VOD וב-Next TV), אסופת סרטים קצרים על תקופת הקורונה. למרות ששאר היוצרים בפרויקט – מאור זגורי, שירלי מושיוף, גיא נתיב ועוד - מוכרים ומעוטרים ממנה, "ברכה" הוא היחיד שקיבל מועמדות לפרס אופיר. בסרט שאותו היא כתבה (ושביימו מיקי טריאסט ואהרון גבע), מוסרי מגלמת את ברכה, שנפרדה מבת זוגה ומגיעה לבית אמה באמצע הלילה עם מזרן על הגב. בניגוד למה שהיינו מצפים, האם (אורנה בנאי) מסרבת להכניס לדירתה את הבת האובדת. לאורך כל הסרט הן מנהלות בחדר המדרגות משא ומתן על התנאים לכניסתה, שכוללים ניקיון מקורונה וגם מנטיות מיניות לא רצויות, כל זאת מול עיניהם של השכנים הסקרנים.
לצופים קשה לקבל את האם שסוגרת את הדלת בפני בתה, אבל העמדה של מוסרי יותר סלחנית. "אני לא מרגישה שהיא לא אוהבת אותה. לא סתם ליהקתי את אורנה בנאי. יש משהו באורנה שהוא מצד אחד כמה לאהבה, אתה רואה שהיא רוצה שמישהו יגאל אותה מהייסורים של חוסר האהבה. יחד עם זאת יש הרגשה שאם תתקרב, תקבל נבוט בראש".
איך אמא שלך הייתה בילדותך?
"היום אני רואה אותה גיבורה, אמא צעירה מאוד, שעשתה את כל מה שהיא יודעת כדי לגדל את הבנות שלה לבד. אבל אז, בתור ילדה, אני כמעט ולא זוכרת אותה. היא היתה כמו רוח רפאים, כמו ילדה שקרסה תחת תפקיד האמא. היו לה תקופות של מצבי רוח קשים ואחותי הגדולה מיד תפסה את המקום שלה".
נפילות במצב הרוח יכולות להשפיע על כל הבית.
"כן, את הרגעים האלה אני דווקא זוכרת. אני זוכרת שכשהיא הרגישה רע אני דיברתי איתה. לילות שלמים שהיא לא ישנה, הייתי עושה לה מסאז' בכפות הרגליים כי זה הדבר היחיד שהיה מרגיע אותה".
ומה איתה היום?
"אמא שלי עברה תהליך מאוד ארוך ויפה, אני מאוד גאה בה היום. היא עומדת בפני עצמה, היא עובדת, מה שהיא אף פעם לא עשתה. ראיתי בעיניים שלי איך אמא שלי מתבגרת ממעין נערה חולמנית בת 16, לוקחת אחריות על החיים שלה. היום היא אמא פי אלף יותר קשובה ונכונה לתת. היא תמיד הייתה חברה שלנו, לא כאמא, כאחת האחיות. אבל היום אני יכולה לבכות לידה, אני יכולה להתייעץ איתה. היא בן אדם שאפשר לדבר איתו היום, היא לא הנעלם במשוואה".
מה השתנה?
"זה תהליך, אבל האירוע המחולל זה שנולד לה נכד ראשון. ברגע שנולד לה נכד, היא הבינה את המקום שלה בעולם, היא קיבלה את האהבה שהיא צריכה, היה לה בשביל מה לקום בבוקר. את התפקיד שהיא לא הצליחה לקבל על עצמה כאמא, היא קיבלה כסבתא".
הסרט עוסק בצורה כמעט קומית בשאלת הקבלה של המשפחה את העדפותיה המיניות של הגיבורה. האם מודעת לכך שבתה חיה עם בת זוג בשנים האחרונות ולכאורה כבר השלימה עם כך, אבל כשברכה מצהירה שהיחסים נגמרו סופית, היא חוגגת עם כל השכנים ומצהירה בגאווה שהבת שלה כבר לא לסבית. מוסרי ביססה את התסריט על החוויה האישית שלה, כשנפרדה מבת זוגה ועברה לגור אצל אחותה ואמה בתקופת הקורונה. "היה בפרידה הזאת איזה סאבטקסט של שמחה. משם הגיע 'ברכה'. הן לא דיברו על זה, אבל הרגשתי את האושר. ביום הכי שחור שלי הרגשתי את השמחה שלהן".
דרך חזרה
כששואלים על נטייתה המינית היא מספקת את התשובה שהפכה כבר לקלישאה: "אני לא מגדירה את עצמי כלסבית, אני אוהבת גברים ונשים והחיים מפתיעים גם אותי". במקרה שלה, עם זאת, נראה שההגדרות המוכרות באמת לא רלוונטיות. בגיל 17 היא נכנסה לקשר בן חמש שנים עם אישה, לאחר מכן הייתה במערכות יחסים ארוכות עם גברים ואפילו התארסה, לפני שנכנסה לזוגיות בת שנתיים וחצי עם התסריטאית והבמאית לי גילת, שליוותה אותה לפני כעשור בתחילת דרכה כתסריטאית.
הסירוב להיכנע להגדרות תרם גם ליחס האמביוולנטי של המשפחה. "אני חושבת שאם הייתי יוצאת בגיל מוקדם ואומרת להם 'אני לסבית', היה להם יותר קל. אבל בגלל שהייתי עם בת ואז הרבה שנים עם בנים ואז עוד פעם עם בת, הן לא מצליחות לאכול את הדבר הזה".
איך המשפחה קיבלה את בת הזוג הראשונה?
"היא הייתה בת בית אצלנו. במשפחה ידעו, אבל הייתה איזו הדחקה, 'טוב, הן חברות טובות שקצת התקרבו'. לא התנשקנו מולם, לא היה שום מגע ליד המשפחה, לכן כנראה זה היה יותר קל. לא נראה לי שהם ראו את זה כאיזו זוגיות ואהבה, יותר כמו בלבול כזה. חמש שנים, כן? התבלבלתי".
ומה היה אחרי "הבלבול"?
"אחרי הפרידה הייתה לי זוגיות, הייתי מאורסת לגבר. הוא הציע, אבל חתכתי את זה. הרגשתי שהפערים בינינו מתחילים לגדול ולגדול, התחלתי ללמוד והרגשתי שהוא לא יודע איך לאכול את זה. ואז הייתי במערכת יחסים עם עוד מישהו שלוש שנים. ואז 'זה' כבר נשכח, כבר אחרי שהייתי עם הראשון זה נשכח. ואתה יודע, כל עוד יש לך דופק ואתה בן, הכל טוב, אתה מתקבל".
אז מה הם אמרו כששוב נכנסת למערכת יחסים עם אישה?
"היה בלגן בבית, הם קיבלו את זה נורא קשה בהתחלה. גם בגיל 17 זה היה קשה אבל פה זה היה 'מה?!'. אכזבה, בגידה, רגשות כאלה. 'היא עושה דווקא, היא חייבת ללכת נגד הזרם'. נלחמתי בזה המון כשהייתי עם לי. היא לא תבוא לארוחת שישי? אם לא, אני לא באה. והיה ריחוק. אבל היום יותר קל לי, אני לא מחפשת את האישורים. לא רוצות לקבל, אל תקבלו".
את גילת היא הכירה את לפני כעשור בסדנת כתיבה של משרד הרווחה. גילת זיהתה את הכישרון ועודדה אותה לנסות להתקבל ללימודי תסריטאות בסם שפיגל. "היא קלטה את הכישרון שלי ונלחמה עלי. היא קראה משהו שכתבתי ואמרה לי 'תקשיבי, את בן אדם כותב, נקודה'. לשמוע את זה מבמאית מתל אביב ולא מעובדת סוציאלית מהרווחה, היה עבורי משהו חדש. בהתחלה אמרתי לה 'לא, מה אני ולימודים'. ברגע שהבנתי מה זה סם שפיגל אמרתי לה 'תקשיבי, אין לי את הסכומים האלה'. 30 אלף שקל בשנה בעולם שלי אז, זה כמו שאני אגיד עכשיו חצי מיליון שקל, זה בדיחה, זה לא קיים. והיא אמרה לי, 'עזבי כסף, נחשוב על זה, אני אחשוב איתך ביחד'. זה הכל, זה מה שהייתי צריכה, והיא נתנה לי את זה. אבל מי שקמה כל בוקר ונסעה לסם שפיגל בשתי רכבות הייתי אני. מי שסיימה את הלימודים בהצטיינות, כתבה תסריט טוב, זאת הייתי אני".
גילת המשיכה ללוות את דרכה המקצועית וגם ביימה את "יום רגיל", הסרט שהביא למוסרי את פרס אופיר בשנה שעברה. לבסוף הן גם הפכו לבנות זוג. "כשהתחלנו לפני עשור, לא היה בינינו שום דבר רומנטי, אפילו לא היה מגע חברי, כאילו אמרנו שאם ניגע קצת זה ידבק. עד שזה נהיה רומנטי עברנו המון. זה לא רומן בין מורה לתלמידה, היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי באופן רומנטי אם לא היינו שוות. רק כשהתחלנו לעבוד על 'יום רגיל', פתאום הייתה איזו שאלה, וברגע שהשאלה הזאת נשאלה, לא הייתה דרך חזרה".
היא הולכת לביים גם את סרט הקולנוע הראשון שלך. איך זה יעבוד עכשיו כשנפרדתן?
"זה לא כזה קל, כי האהבה קיימת, ויש קונפליקטים שעדיין לא נסגרו עד הסוף, אבל אנחנו כבר יודעות לעבוד ביחד. הקשר ביני לבינה התחיל ממקום מקצועי, אז זה עוזר. והיא בנאדם שאני לא רוצה להוציא מהחיים שלי. היא אחותי, היא אמא שלי, היא מנטורית שלי, היא עשתה עבורי מה שאף אחד לא עשה בשבילי בחיים".
עניין של גרושים
מוסרי מעידה על עצמה שקשה להכניס אותה למשבצות, מלסבית או ביסקסואלית ועד הדימוי של ילדת שכונות שחילצה את עצמה מהעוני. מצד שני, היא עדיין מתעקשת לשמר את הקשר שלה לאותן הגדרות, גם אם המציאות הזאת כבר רחוקה ממנה: "אתה יכול להגיד עלי פרחה מבת ים, אבל לא בדיוק. או יוצרת תל אביבית, אבל לא בדיוק".
אני לא מרגיש שאפשר להגיד עליך "פרחה מבת ים", את לחלוטין יוצרת תל אביבית.
"אני לא יוצרת תל אביבית! די, אל תעליב. אני חושבת שזה נס שבחורה מזרחית, שבאה מאיפה שאני באתי, תגיע לאן שאני הגעתי. יש יותר מדי דברים הישרדותיים שצריך לעבור בדרך. איך אתה יכול ללמוד להתפנות לאמנות כשמעקלים לך דברים מהבית? יש משהו בזה שאין לך רשת ביטחון הורית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רגשית. אם אתה נופל אתה נופל".
אם לא עוזרים בבית עם שיעורים, אתה לא רוצה ללכת לבית ספר.
"בדיוק, זה גלגל, ואתה מתרחק מהמסגרות. עזוב מי שיעשה איתך שיעורים, אין מי שיעיר אותך בבוקר. אמא שלי הייתה ישנה עד ארבע".
עבדת בזמן הלימודים?
"עבדתי תמיד, מגיל 12. הייתי מנקה מדרגות, הייתי עושה כלים, מלצרית, מלא דברים, גם כשהייתי בצבא. כשהגעתי לסם שפיגל, עבדתי כציידת מכירות של הוט בקניונים, זאת שקוראת, 'היי, היי, היי״, כזה. אני זוכרת שהיה מעגל היכרות, כל אחד סיפר מה הוא עושה בחיים ואני אומרת שאני נציגת מכירות של הוט ואתה יודע, זה לא כמו השאר, זה לא דומה. אבל הייתה לי אמונה שברגע שנגיע לתכלס, לכתיבת הסיפור, יהיה לי שם מקום".
התחושה הזאת עדיין משפיעה עלייך?
"גם היום אני מוצאת את עצמי לפעמים מתכווצת מהבעיות הכלכליות. התרגלתי, אבל קשה ליצור כשיש לך חרדה כלכלית מאוד גדולה. כולם אומרים שלא יעלה לך בגלל ההצלחה וכל השטויות האלה. החיים שלי לא מאפשרים שיעלה לי. נסעתי להשקה של הוט באוטובוס. לא יכול לעלות לי, חברים".
מה את זוכרת מהקשיים הכלכליים בילדות?
"פעם אחת היה סיפור עם טיול שנתי, לא היה לנו כסף. אמא שלי אמרה לי, 'אל תדאגי, יוציאו אותך'. ואני צעקתי 'אני לא מוכנה, אני רוצה לצאת לטיול'. בכי, עניינים. ואז אמא שלי באה לבית ספר והרימה את המזכירות על הרגליים. אמרה לה 'תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אם את עוד פעם אחת פונה לבת שלי ומבקשת ממנה כסף, אני הורסת את בית הספר, את לא פונה אליה'. המזכירה אמרה לה, 'אני לא יכולה להוציא אותה'. 'את לא יכולה להוציא אותה? סבבה, תכתבי לי פה שאת לא מוציאה את הילדה שלי לטיול בגלל שאין לה כסף לשלם. תכתבי לי את זה, למה את לא כותבת?'. בסוף יצאתי לטיול. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עמדה מאחורי, וכמה שזה היה בושות, הרגשתי שהיא נלחמת בשבילי".
אחד בדור
את "יום רגיל", בו כיכבה לצד ליטל שוורץ ודובר קוסאשווילי, היא כתבה על הטיפול באביה שמתמודד עם דו קוטביות. הסרט מתמודד עם שאלת השפיות בצורה לא אופיינית; במקום ניתוק מוחלט מהמציאות, קוסאשווילי מגלם דמות שנעה בין המצבים הנפשיים כמעט על פי בחירה. גם כשהוא מגיע למצבי קיצון ותוקף את בתו, הוא תמיד שומר על מידה של מודעות. "רציתי להביא את התחושה של סימן השאלה. הוא משוגע? הוא מאבד את זה? הוא במאניה? מה בסך הכל הוא עשה? אולי הוא לא צריך להתאשפז?".
איך אבא שלך היה בילדות שלך?
"תמיד ידעתי שיש לאבא איזו בעיה. הוא היה מהמר כפייתי ולא באמת הבינו מה יש לו, חשבו שזה אופי, ובאיזשהו שלב גילו שהוא סובל ממאניה דפרסיה, כי הוא נכנס לדיכאון ואז עוד פעם היי".
היו רגעים שהוא התנתק מהמציאות?
"הלוואי וזה היה כזה, כי אז את אומרת 'טוב, אבא שלך לא בסדר, סימן קריאה'. אני יכולה להתנהל מול הדבר הזה. אבל תמיד הייתה שם שאלה, כי אני יושבת עם אבא שלי והוא חכם והוא מדבר איתי על העולם ועל רגשות. הדבר שמטלטל זה שרגע אחד הוא אוהב אותך הכי בעולם ורגע אחרי הוא שונא אותך הכי בעולם".
ואת לא מייחסת את זה לבעיה הנפשית?
"קשה לי להגיד שאבא שלי באמת סובל ממחלת נפש. לא ממקום של בושה, אלא ממקום שאני לא מאמינה לזה עד הסוף, כי זה מורכב. אם אני הייתי פסיכיאטרית והייתי צריכה להגדיר את מה שאבא שלי סובל ממנו, הייתי אומרת שהוא מכור למאניה, הוא משרת את המאניה. ברגע שאתה משרת מאניה, אני לא יודעת כמה אתה לא מחובר למציאות".
למה את מתכוונת בכך שהוא משרת את המאניה?
"אני ראיתי את אבא שלי בוועדה של פסיכיאטרים, חמישה פסיכיאטרים, הוא מסובב אותם על האצבע הקטנה שלו. עכשיו, אני יודעת שהוא במצב פסיכוטי, והוא משכנע את כולם שהוא לא. פה הקונפליקט, שאני אומרת רגע, אתה משוגע, אתה לא משוגע? כי ברגע שהוא ייצא מהוועדה וישחררו אותו, הוא ירים את העולם על הרגליים. אבל אתה מסוגל להיות במינון כמו שהיית כרגע. זה מה שאמרתי, שהוא משרת את המאניה".
הוא נהנה מהמאניה?
"הוא נהנה מהמאניה, ברור. אתה יודע מה זה להיות במאניה? לדעתי הוא יעשה הכל כדי להיות במאניה, כדי להביא את עצמו למצב כזה. כשהוא במאניה, בזה אנחנו דומים, אם כבר אז כבר, אז עד הסוף. הוא עשה הרבה דברים, בוא נגיד קרימינליים. מישהו שעיצבן אותו, הוא יכול היה לשרוף לו את המכונית".
בבית הספר הציקו לך על אבא?
"אבא שלי עשה לי הרבה בושות, אבל ידעתי להתנהל בחוץ טוב. קודם כל שיקרתי לכל הסובבים אותי שאבא שלי עבריין. שהוא מהשוק האפור, הוא מסוכן. לקחתי את המצב שלו למקום של כאילו כוח בעולם שלי, בשכונה זה כוח. אז כל דבר שהוא היה עושה זה כי הוא קרימינל, וככה התחמקתי מהמבוכה".
מעבר למאניה, את יכולה לספר קצת על האיש?
"אבא שלי הוא בן אדם אדיר, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. הוא כריזמטי, איש גדול, יש לו עיניים תכלת, יש לו עוצמות, ליבידו מאוד חזק, בן אדם שנכנס לחדר ואי אפשר להתעלם ממנו. אין אצלו אמצע, אם הוא נכנס לך לחיים, הוא נכנס לך לחיים חזק. אבא שלי הוא אחד בדור. אין אנשים כמוהו, לטוב ולרע. איש מאוד מיוחד".
אולי את קצת גאה בו? לאבא שלי יש סולם שמגיע עד השמיים?
"לאבא שלי יש סולם, הוא שובר איתו את העולם. כן, אני גאה בו. כל החיים אומרים לי שאני מאוד דומה לו ואני העפתי את זה ממני. היום אני יכולה לראות את הדברים החיוביים שבהם אני דומה לו, להגיד - אוקיי, זה שאני דומה לו, לא אומר שאני חולה. אז כן, אני גאה בו על זה שהוא הראה לי, גם אם בדרך שהיא לא לפי הספר, עוצמה מהי, אהבה מהי. גם אם למחרת היא משתנה".
היו רגעים שחשבת שהוא שונא אותך?
"בטח, הוא אמר".
וחשבת שהוא מתכוון לזה?
"כן, אי אפשר לא לקחת את זה, אי אפשר, ההורה שלך אומר שהוא אוהב אותך או שונא אותך, אתה לא יכול לא לקחת את זה, גם אם תרצה. הדבר הזה טבוע בי, הוא צילק אותי. ההורה ואיך שאתה גדל איתו נוגע בך ופוצע אותך באיזושהי דרך, לא משנה אם יש לו תעודת שיגעון. זה הארמון שגדלת בו ואלו החוקים".
ואיך זה השפיע עלייך?
"אני לא נותנת לעצמי שקט, אני לא יכולה להיות במצב של בלבול, והרצון שלי לפתור מיד את מה שאני מרגישה מביא אותי לתדרים נורא גבוהים מבחינת רגשות. אם אני עצובה, אני הכי עצובה בעולם, אם אני שמחה, אני הכי שמחה בעולם. אני חווה דברים בווליום מאוד גבוה וזה מה שגורם לי לשאול את שאלת השיגעון כל פעם. זה תמיד על השולחן, האופציה הזאת של האם השתגעתי? הגיע זמני? יש רגעים שאני אומרת 'אוקיי, זה הגיע'. הגן הצליח לחלחל גם אלי, הצליח לגעת בי. נדפקתי משני הכיוונים, יש לי גנים חזקים".
צילום: רותם לבל | סטיילינג, איפור ושיער: גילי אלגבי | ע' איפור שיער: אביבית ל- gili crew | תכשיטים: שגית רביבו | ביגוד: ג'ק קובה, אינטימה, דנה סידי