12 שנה אחרי שיצאה מבית "האח הגדול", ליהיא גרינר צבר ממשיכה לקפוץ ראש לכל שערורייה זוטא שנקרית בדרכה. בניגוד לסרטון שבו קראה לשוטר "תימני קטן שנראה כמו התחת שלי" או לתגובתה הקשה על אסון הר מירון, הפעם היא אפילו לא אמרה שום דבר; כל חטאה היה שהיא לוהקה לתפקיד קטן ב"חאנשי", סדרה חדשה על צעירה חרדית-אמריקאית שבורחת לישראל משידוך בלתי רצוי. הידיעה על הליהוק של יוצאת הריאליטי לתפקיד דרמטי עוררה תרעומת בקרב שחקנים מקצועיים, וגרינר, כהרגלה, לא נשארת חייבת. "היו מלא שערוריות על איך זה שאני מקבלת תפקיד ולהם אין עבודה", היא אומרת. "כולם מדברים על כל השנים שהם למדו משחק ושזה כל מה שהם מתעסקים בו. סבבה, זו לא הבעיה שלי או של אף אחד אחר".
גרינר (38) תמיד תספק את הציטוט שיעשה כותרות ויגרור תגובות, לרוב זועמות. במשרד הקטן של חברת המחטבים שלה הופך מכשיר ההקלטה על השולחן לבמה, והיא דואגת להרים הופעה. אבל מאחורי הציטוטים הנפיצים מסתתרת מידה הגונה של כנות ואמפתיה. "אני יכולה להבין את הצד שלהם, כי לפעמים אני מסתכלת על איזו יוצאת ריאליטי שקיבלה קמפיין איכשהו, ואני כן קצת מעקמת פרצוף", היא מודה. "זה לא מצרות עין, אני רק אומרת 'וואט דה פאק, למה הן ולא אני? לי יש יותר עוקבים, הן ילדות ואני אישה, אני יותר מתאימה למותג'. אבל וואטאבר, יש עוד מלא עבודה, יש דברים שאני עושה שהן לא עושות. אני משחררת".
אז מה יש לך להגיד לשחקנים שמעקמים עלייך עכשיו את האף?
"שאני ראויה, אני מאוד ראויה לתפקידים מסוימים. הדמות שלי ב'חאנשי' היא שלי. אף אחד לא יכול להגיד 'למה היא?', כי זאת אני, אני הכי מתאימה, אין מה לעשות. בעולם כל הזמן לוקחים ידוענים לשחק איזו דמות, זה לא משהו שצריך להתעצבן עליו. גם אני מאוד אוהבת משחק ואשמח להתעסק בזה יותר, כמה שיותר יותר טוב. למה לא? אני שחקנית. אני לגמרי שחקנית".
למה דווקא כשליהיא גרינר מקבלת תפקיד קטן נהיית שערורייה?
"וזה ממש תפקיד קטן, רק שתדע. אנשים יראו את הסדרה ויגידו, 'איפה ליהיא? איפה ליהיא?!' אני מאמינה שזה בגלל שהתקשורת אוהבת אותי, אני לא אחת שנשארת בשקט, אני כל הזמן חייבת את המילה האחרונה. ואתה יודע, אני משחקת עם זה. הם שיתפו ברשת, אני אענה ברשת. בואו נזרום, זה הכיף. כל מפורסם שיכתוב פוסט או סטורי נגדי, הוא יקבל ממני במה. הרבה מנסים לעשות את זה, לפעמים לא עובד להם כי הם ממש חלשים, עד כדי כך שגם ליהיא גרינר לא תעזור להם".
אני טובה, אני לא צריכה בית ספר למשחק
בעשור האחרון הופיעה גרינר בכמה תוכניות ריאליטי, הנחתה, התארחה, תחזקה חשבון אינסטגרם מצליח, הרימה מיזמים עסקיים שונים והיא משמשת פרזנטורית של חברת הקוסמטיקה סמואל מבית אמיר בוהדנה. מאז שהתפרסמה לראשונה בעונה השלישית של "האח הגדול" היא ניסתה לשלב תפקידי משחק קטנים ברזומה המגוון שלה, השתתפה בפרסומות ובתפקידי אורח קטנים והגשימה חלום כשהופיעה בהצגת הילדים "מגילת אסתר" של רינת גבאי ("להופיע עם רינת גבאי המלכה!"). עכשיו היא קיבלה את התפקיד הדרמטי הראשון שלה ב"חאנשי", והיא מאמינה שזה לא יהיה האחרון: "הייתי בהרבה מאוד אודישנים ואני יכולה לציין שהרבה מאוד הופתעו ואהבו. רוב הפרויקטים פשוט לא יצאו לפועל, אז רק אלוהים יודע מה יהיה בעתיד".
חשבת ללמוד משחק?
"אני יודעת שאני טובה, אני לא צריכה ללכת לבית ספר למשחק. מגיל 10 למדתי תיאטרון בבית הספר, בתיכון. הופעתי בהצגות בבית ספר, הייתי דרמה קלאב גירל. הייתי גם באודישן אחד בהוליווד, ל'מה נשים רוצות' עם מל גיבסון, להיות הבת שלו. בסוף לקחו ילדה שכבר הייתה כוכבת. אחר כך למדתי בקולג' לימודי תיאטרון ממש, אימפרוביזציות והכל, משחק".
למה לא המשכת בקריירת המשחק?
"המשחק היה חלום אבל לא עבדתי כדי להגשים את זה, כל הזמן רציתי לעשות כסף. הייתי סוכנת נדל"ן בקליפורניה, עבדתי בהפעלות ילדים באמריקה, התחפשתי לבת הים חמש שנים, הייתי עושה ימי הולדת לילדים, קסמים, ציורי פנים. גם זה 'משחק'".
"חאנשי" (חמישי בשעה 22:00 ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-NEXT TV), בכיכובה של יוצרת הסדרה עליזה חנוביץ', סיפקה לגרינר את הקרקע המושלמת לתפקיד הראשון שלה. זוהי דרמה קומית דוברת אנגלית-עברית על צעירה חרדית מניו יורק שחולמת לפרוץ את גבולות חייה, לברוח מהשידוך שנכפה עליה ולהתפרע עם חיילים ישראלים, וכאשר היא מגיעה לחופשה בארץ היא נשאבת לקסם הישראלי ויוצאת למסע שחרור מיני ואישי. זאת סדרה פרועה וחרמנית על התפר בין ישראל לארה"ב, ובעיני גרינר הליהוק שלה היה כמעט מתבקש. "כשחושבים על אנגלית אז ישר השם שלי עולה. הבמאים, אהרון גבע ומיקי טריאסט, יודעים את ההיסטוריה שלי, מה אני שווה ומה אני מסוגלת לעשות. הם פנו אליי ישירות, קראו לי לאודישן. עשיתי את הטקסטים, היה לי הכי קל בעולם באנגלית".
גרינר משחקת דמות של חרדית אמריקאית ממוצא ישראלי, חברת משפחה של חאנשי שמנסה להזהיר אותה מפני הגברים הישראלים המסוכנים. זה אולי יפתיע רבים, אבל גרינר עצמה נולדה בארץ. "עברית הייתה השפה הראשונה שלי, והאנגלית השתלטה. גדלתי בחולון עד גיל 5, ואז עברנו ללוס אנג'לס והתחלתי שם גן חובה. כשאנשים אומרים 'שתחזור למקום שהיא באה ממנו', שיחשבו פעמיים, כי אני מפה. כאן נולדתי, נשמה. המשפחה שלי ישראלית, אבא גדל בתל אביב מגיל שנה. אמא שלי צברית, נולדה בישראל. אבא שלה היה ויקטור תייר ז"ל, הוא היה בפנתרים השחורים. הוא כל הזמן ניסה להיכנס לכנסת, אנחנו מאוד דומים. הוא מאוד אהב את המצלמות, את היחס, תשומת הלב. הוא היה רעשן, אומר את כל מה שהוא חושב".
אז לאמא שלך אין מבטא?
"אני אגיד לך את האמת, כשאני מדברת איתך עכשיו אני לא מרגישה שיש לי מבטא, אני מרגישה שאני מדברת הכי ישראלי, צבר שיש. אני מדברת איתך ויש לי מבטא של אמריקאית?".
כן, אמריקאית שיודעת עברית.
"אבל שיודעת עברית ישראלית. והאנרגיה, הווייב – אתה מרגיש שאני ישראלית, שאני שלך, כמו משפחה, או שאתה אומר 'זאת אמריקאית זרה'?".
את מאוד ישראלית בווייב. אבל יש לך מבטא.
"חשבת שנולדתי באמריקה. אני נולדתי בקריה כשהיה שם בית חולים! אני וולגרית ואגרסיבית כמו ישראלית, אני ישראלית טיפוסית. זה הקטע, אני הישראלי המכוער. אני יכולה להגיד את זה על עצמי, לכן אני חיה פה, אני אוהבת את הישראלים, את המנטליות. הייתי מאוד מחוברת לישראל מאז שעזבתי לאמריקה. הייתי מתארחת אצל דוד שלי בצפון ליד הגלבוע, במושב רמת צבי, ואצל סבתא שלי ברמת גן בז'בוטינסקי-הרצל. היה לי כזה כיף בישראל, ידעתי שאני אעבור לכאן. אני חייבת את הישראליות, חייבת. במיוחד בשביל לבנות משפחה וחיים".
אם נניח בצד את הרקע החרדי והשידוך הכפוי, גרינר יכולה להבין את המסע החיצוני והפנימי שעוברת חאנשי בהגיעה לארץ הקודש: "אני מבינה את חאנשי, היא פתאום רואה את החתיכים הישראלים. אני חושבת שכל דתייה תזדהה עם חאנשי, הן יראו את הפנטזיות שלהן על המסך. כל הדתיות פשוט יעצמו עין אחת. מה שיקרה שם בסדרה זה 'נו נו נו, או מיי גאד, היא הולכת לגיהנום'".
הדמות שלך מזהירה את חאנשי מפני "החוויה הישראלית". מה את, ליהיא, היית ממליצה לה?
"אני בעד חאנשי, אני בעד שהיא תחווה. אני בכלל מאוד ממליצה. רוב בני הזוג שהיו לי לא חוו מספיק, אז הם בגדו. מה שכיף לי אצל יוסי בעלי, מאוד מסוכן להגיד את זה, אבל יש לי המון אמון בו, חמסה חמסה שום בצל. היה לו הרבה, היה לו מספיק, הוא לא רעב לזה, הוא ניסה הכל, והוא אוהב אותי. הוא באמת לא רוצה יותר, לא מסתכל ימינה ושמאלה".
גם את התלהבת מהגברים המקומיים כשעברת לישראל?
"רוב הזמן הייתי במערכות יחסים ולא חוויתי סטוצים. כשעברתי לישראל הכל השתחרר, פעם ראשונה שחוויתי סטוצים. את בעלי הכרתי בבר, שכבנו באותו היום, הוא הציע לי נישואים אחרי חודש, אחרי שמונה חודשים כבר התחתנו. זה פשוט נועד להיות. כשזה זה, זה זה".
מצאת לך גבר ישראלי.
"ויוסי גבר גבר, הוא היה זב"ס בצבא".
יפה.
"אתה אמור לשאול אותי מה זה זב"ס. זה זיין בסיס. סתם... הוא היה נהג בוס. גבר ישראלי, חצי תימני, שזה עוד יותר ישראלי. אני חושבת שהישראלי האסלי זה התימנים".
תודה על הלקח
אחרי ששלחה את ידה בפרויקטים עסקיים שונים, ובהם מיזם "ליהיא לייט" לאכילה בריאה, הקימה גרינר עם חברתה רווית כהן שור לפני כשש שנים את מותג המחוכים והמחטבים Bunny Tummy.
מהיכן הגיע הרעיון לפתוח עסק של מחטבים?
"בלוס אנג'לס כל החברות שלי אחרי לידה שמות מחוך. אני אחרי לידה שמתי חגורת בטן, אמא שלי לימדה אותי שצריך לקשור את הבטן אחרי לידה, שהבטן לא תיפול. חיפשתי מחוכים פה בארץ ולא היו, אז אמרתי שאני חייבת להביא את זה. הזמנו מלא מחוכים, מכל מיני חברות ומכל מיני מדינות, עד שמצאנו את המחוך המושלם. את Bunny Tummy פתחתי לפני סקימס, מותג המחטבים של קים קרדשיאן".
גנבה לך את הרעיון.
"היא ממש גנבה לי את הרעיון... אז לקחתי כל מיני דגמים של המחטבים שלה, תיקנתי אותם לחלוטין, שהם יותר מכסים ומחזיקים את השומן. שדרגתי את הפריטים האלה, אני אומרת את זה ב-100% ביטחון. זה פשוט יותר מיועד לגוף הישראלי. לקח לנו שנה לייצר קולקציה של מחטבים בעיצוב שלנו, מבד ישראלי מיוחד".
אם רצינו ואם לא, לאורך השנים גרינר תמיד דאגה לשים את המשקל שלה בקדמת הבמה. היא הסתבכה עם התבטאויות על עודף משקל בתקופת "ליהיא לייט", ומאז עלתה במשקל והמשיכה לספק הצהרות נחרצות בנושא. "אני מתלוננת הרבה על המשקל", היא מודה, אבל לא רואה בזה טעם לפגם. "אנשים חושבים שאני מעודדת אנורקסיה ובולימיה, וממש לא, להפך, אני מאוד בעד עסיסיות. אני לא בעד חוסר בריאות, זה הכל. ואני בעודף משקל, שוקלת 78 קילו. אני כמעט במידה 42 כבר. אני אחרי מתיחת בטן, שאיבה בסנטר והקטנת חזה, או-קיי? והמשקל עכשיו עולה לתחת, לגב, כל השומן עובר למקומות אחרים".
את לא נראית בעודף משקל בעייתי.
"אני לא אוביס, אני אובר ווייט. אני לא בריאה. פעם הייתי מדריכת אורח חיים בריא, הייתי רזה, בריאה, חטובה. שקלתי 60 קילו. הגעתי ל-65 ואמרתי זהו, פצצה. לא אהבתי את עצמי ב-60 בכלל, 65 היה לי מדויק. קלילה, הכל היה נראה טוב, היה נדיר. אני רוצה להתלבש, בא לי לשים מה שבא לי".
שימי מה שבא לך.
"לא, אבל אני צריכה שזה ייראה טוב. לכן יש לי עכשיו מחטבים מטורפים שמגשימים לכל אישה ללבוש כמעט כל מה שהיא רוצה. היא לא תאמין כמה כיף יהיה לה פתאום ללבוש בגדים ישנים שלא עלו עליה. מחטב זה לא קללה. אתה לא תאמין כמה סופר-רזות באות אליי לחנות, יותר מהגדולות. אחרי היריון, אחרי הרזיה, יש נשים עם עודף עור רפוי והן רוצות להרים את זה. המחוכים שלי זה מתיחת בטן ללא ניתוח".
אבל את כן עשית ניתוח למתיחת בטן.
"נכון, והבטן שלי שטוחה ומדהימה, אבל חזרתי לשים מחוכים כי הכל עלה לי לגב. המחוך עושה את המותן יותר צר, וזה גם עושה עבודה בגב מאחורה. זה ממש כיף מתחת לבגדים להיות ארוזה ככה. לשפר את המראה, להרגיש יותר טוב, מורמת. ועוד יותר מגניב, שיש פתח למטה להתפנות, אז לא צריך להתפשט".
את ממש עושה פרסומת עכשיו.
"תוסיף את זה לכתבה, זה מהמם. אתה חייב, פתח להתפנות זה מהמם, אנשים אוהבים את זה, אני אומרת לך. בגלל זה הם ישתפו את הכתבה. אתה רוצה צפיות, לא?".
בשלב הזה בריאיון מחליטה גרינר על דעת עצמה לאוורר את התרעומת שלה מהיחס שלו זכתה ממשפיעניות אחרות, כשניסתה לקדם את המחטבים החדשים שלה. לדבריה, חלק מהמפורסמות שקיבלו מוצרים חינם לא פרגנו לה כיאות. "היו בנות שביקשו, 'ליהיא, תצילי אותי, אני חייבת מחוך', ואני שלחתי מיד", היא מספרת. "בחיים לא ביקשתי כסף מאף קולגה, מי שביקשה קיבלה ממני מכל הלב. ואז אני כותבת לה, 'בייב, שימי את זה עלייך, תראי לפני-אחרי', והן אומרות, 'מה נראה לך? לא סיכמנו שום דבר'. הכל נהיה רע, אנשים הם לא נחמדים. וכל אלה שאישרו לי לשלוח סחורה ולא פרסמו, הם היום עצבניים עליי. למה? למה את כועסת עליי? אני אמורה לכעוס עלייך!".
הן לא פרסמו כלום?
"עשו לי אנבוקסינג, לא משהו מכל הלב. הן רק מראות בשקיות, לא רואים מה יש בפנים, אף אחד לא יודע מה המוצר. אני לא צריכה אנבוקסינג, אני יכולה לשלוח לכן קופסה ריקה. אני שולחת סחורה שעולה מלא כסף, זה עסק יחסית קטן. שימי עלייך, תדברי. תיתני הצצה מתחת לבגד. לא הראו את המוצר על הגוף, כל הזמן ביד, ביד. אני לא צריכה שאף אחד יעשה לי ביד".
גרינר עוצרת לרגע כדי להתמוגג ממשחק המילים ("זה מעולה"), וממשיכה בשטף: "לא רק זה, חלקן גם לא מדדו. עד היום יש להן קופסה עם זהב בבית, ואין להן מושג. ברגע שהן ישימו את זה עליהן הן יגידו לי, 'ליהיא, אני כל כך מצטערת, מה זה הדבר הזה, אמא'לה'. אני עבדתי מאוד קשה על המוצרים האלו, זה לא פאקינג סתם, אני השקעתי ועולה לי הרבה כסף! מה חשבת, שאני מחלקת מתנות? לא הבנתי. וזה מלא בנות, אני יכולה להגיד לך עשרה שמות שאני לא אגיד לך, ובסוף אני יוצאת הביץ'".
חייבים לעבוד עם חוזה.
"אז זהו, עכשיו לקחתי חברה שמתעסקת עם משפיענים. אני משלמת וככה גם עושים את העבודה. זאת הדרך לעבוד, רק דרך סוכנות. אבל כן נעלבתי, בשביל חברות זרות הן עושות את הכל ומכל הלב, אבל בשביל מישהי שהן מכירות הן אפילו לא ימדדו. אני חשבתי שאני מספיק סבבה איתן כדי לדבר אישית, ובסופו של דבר אני לא. ואני רוצה להגיד לכל הבנות האלה, תודה על הלקח".
אנשים פאקינג רעים
היחסים של גרינר עם הציבור הישראלי ידעו לא מעט עליות ומורדות. השיא השלילי הגיע לפני כשנתיים, כשהתבטאה במילים קשות על המחדל באסון הר מירון – וקיבלה על כך ביקורת רחבה וקטלנית במיוחד בתקשורת וברשתות החברתיות. "זה היה גדול עליי, באמת, אפילו הציפרלקס לא פעל", היא נזכרת בימי המתקפה עליה. "זה לא היה טוקבקים מאנשים זרים, התחילו תגובות מאנשים שאני מכירה ומעריכה, כמו צופית גרנט. היא כתבה שהכיעור הפנימי שלי כל כך גדול, שלא מגיע שיסלחו לי. אישה שמכבדים מאוד אומרת על ליהיא גרינר שלא מגיע שיסלחו לה. זה פשוט הרג אותי".
שנתיים עברו, והיא עדיין נסערת. "זה ממש היה רצח תקשורתי, אחד הגדולים של המדינה, לאדם פרטי, לא חבר כנסת ולא עבריין, כי אני לא עבריינית. אנשים שאני מחבקת ומנשקת כשאני רואה אותם, פתאום נגדי כאילו רצחתי. מדברים כל היום על בריונות ברשת, אתם מוסיפים? מה, אתם דפוקים? מה כולכם עושים? שאט דה פאק אפ. זוזו הצדה. אנחנו ביחד, יא סתומים. אתם רוצים שאני אתחיל לכתוב דברים עליכם? אני יודעת הכל על כולם, אמא'לה וסבא'לה, יכולה לכתוב מגזין רכילות הכי צהובה, צהוב זוהר, מגזין של הג'וס של החיים, אבל אני ממש לא מתעסקת בזה. אנשים רעים, אנשים פאקינג רעים, אני אומרת לך. אבל יש גם אנשים טובים, אל תקפל אותי בדבר כזה".
צופית גרנט התנצלה בסוף.
"היא התנצלה שנה אחרי. היא יודעת כמה זה כאב לי, כי היא ראתה מלא הסתה. היא גם גרמה להסתה, היא נתנה את הלגיטימציה לאנשים להגיב, לקלל לי את החיים ואת המשפחה וכולם. אז כשהיא עשתה את ההתנצלות בכיפור שעבר בהפתעה, בחרה תמונה מהממת שלי וכל הפוסט הזה היה לכבודי, זה פשוט ריפא את כל המועקה שהייתה לי על הסיפור. היא שחררה אותי לחופשי. התגובה שלה הייתה הכי משמעותית לי, גם התגובה הקשה, ועכשיו גם לחיוב".
מה למדת מכל הסיפור?
"זה רק מראה לי כמה שאני פשוט בן אדם אנושי ורגיל. אני רק בן אדם טוב, מה שאני עושה זה לא כי אני רעה, זה פשוט כי אני לוחמת צדק ואמת. אני לא אוהבת בולשיט. כשהשוטר עצר אותי לא הייתי בטלפון וקיבלתי דוח של טלפון, לכן התפוצצתי. זה לא סתם. כשהברזתי לגולסטאריות, שאני מתחרטת על זה, זה אחרי שפרסמו את השכר שאני מקבלת לעומת כל הבנות האחרות שקיבלו כפול ממני, ואני אמרתי שאני רוצה אותו דבר. זה פשוט כי אני רוצה צדק. זו הבעיה שלי וזה מה שמכניס אותי לצרות".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: דניאלה בר דוד | שיער: אבישי מסטי | איפור: אדווה דגן | הפקה: אור-אל רבינוביץ