כמה ימים אחרי האודישן שעשתה לתפקיד הראשי בסדרה "אָלֶף" התעוררה נלי מירה רובין באמצע הלילה. "בכיתי לבעלי, 'לא ייקחו אותי בחיים! לא ייתנו לי את התפקיד הזה'. אני לא כוכבת, אין לי אינסטגרם עם המון עוקבים", היא מספרת, "אני לא מוכרת, אף אחד לא עוצר אותי ברחוב".
רובין אולי עדיין לא כוכבת, אבל היא משהו מרשים מזה: היא שחקנית. קשה לזהות שמאחורי בת אל, פרח השכונות עם האפיל העברייני מ"ילדות סכסכניות" וגיטי, האם החרדית והסכיזופרנית מ"ריקוד האש", עומדת אותה אישה – אבל את שתיהן גילמה השחקנית (32), שמככבת כעת ב"אלף" (המשודרת ב-yes וב-STINGTV בימי שבת ב-21:00). למרות הספקות של רובין, יוצרי הסדרה טוענים שמבחינתם התפקיד היה שלה מהרגע הראשון. "הם הלכו על זה", היא אומרת עכשיו, "הם הפגינו המון אומץ בערוץ כשבחרו לקחת אותי. מה שקורה עכשיו זה קסם".
כנראה היית בדיוק מה שהם היו צריכים.
"כשקראתי את התסריט של 'אלף' בפעם הראשונה הלב שלי נחמץ וכאב, הבטן התהפכה. אושרת, הגיבורה, היא בחורה צעירה שרק רוצה הזדמנות לצאת מהחרא ולעזור לאמא שלה. כמישהי שעברה שלוש הגירות ונאבקת כל הזמן במציאות ובחיים, הבנתי אותה. ידעתי שאני יכולה לספר את הסיפור הזה. כשיצאתי מהאודישן אמרתי למלהקים, 'זה בסדר. אתם עדיין לא יודעים, אבל אני יודעת שאני אושרת'".
אורלי רביבו היא גיבורה
הסיפור של "אלף" מבוסס על פרשת עבירות המין של הנשיא משה קצב, שהורשע ב-2010 בביצוע עבירות אונס, מעשה מגונה בכוח והטרדה מינית של נשים שעבדו תחתיו במשרד התיירות ובבית הנשיא. רובין מגלמת בסדרה את דמותה של אושרת מורנו, דמות בדיונית שמייצגת בדרמה הטלוויזיונית את "א' מבית הנשיא" – אישה צעירה שנאנסת בידי נשיא המדינה ומחליטה לצאת לאור עם האמת שלה.
א' האמיתית היא אורלי רביבו, האישה שחשפה את הפרשה ב-2006. רביבו עצמה צפתה בסדרה בשבוע שעבר, ובריאיון למגזין mako סיפרה שהרגישה שדמותה של אושרת רחוקה ממנה מאוד. "אם מישהו מחפש אותי שם, הוא לא ימצא", אמרה בריאיון, "הסדרה מבוססת על מקרים בפרשה המדוברת, אבל זה 'בהשראת'. הצפייה דווקא עוררה אצלי חמלה כלפי אושרת... ההמוניות שלה, ההתרפסות שלה – כל אלה הם ההפך הגמור ממני".
רובין לא מכירה באופן אישי את רביבו ולא פגשה בה מעולם. "אורלי אישה מאוד אמיצה, והלוואי שהייתי יכולה לחבק אותה. הקול שלה נתן לנשים גב ויכולת להתאחד. היא גרמה להרבה נשים עם קול מוחלש משלה לקום ולנסות לשנות מציאות, היא גיבורה".
הדמות של אושרת משדרת 50% פגיעות ו-50% עוצמה.
"בתקיפות מיניות לוקח זמן לפעמים להבין שאתה הקורבן, אבל אושרת לא רואה את עצמה כקורבן, היא מחליטה לעמוד מול מערכת שלמה שמנסה להשתיק אותה ולרמוס לה את הכאב. היא קמה כנגד כל הסיכויים ומאמינה בכל נפשה שהיא יכולה לנצח את המערכת, ובגלל זה היא גיבורת-על בעיניי. בסדרה אנחנו מראים איך המערכת מדברת אל נשים שרוצות להתלונן, קוראים לה זונה, פרחה, שואלים מי יאמין לה. אבל היא עומדת על שלה".
את זוכרת אם היית חשופה לפרשת קצב כשהיא התרחשה?
"זה משהו ששמעתי איפשהו במאחורה של הראש. אבל על אושרת הסתכלתי רק כעל אישה צעירה עם הזדמנות יחידה בחיים להצלחה".
הסצנה ששרפה לי את הנשמה
רובין מספרת שלא ערכה תחקיר לקראת הצילומים – לא היה לה צורך בכזה. "גם אני הייתי בסיטואציות שנחצו בהן גבולות, גם אני חוויתי דברים, במקומות עבודה, בהופעות, בחיים עצמם. אני מבינה את הפציעה הזאת מתוקף היותי אישה", היא אומרת.
באיזה אופן הסיפור של א' רלוונטי עבורנו היום?
"אושרת נוגעת בבטן הרכה של כל אישה. גם הנתונים בישראל היום (הנתונים הרשמיים לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – ז"א) אומרים את זה: כל אישה שלישית בישראל היא נפגעת תקיפה מינית, כל אישה חמישית בישראל עוברת אונס, כל ילדה חמישית בישראל עוברת פגיעה מינית כזאת או אחרת בידי בן משפחה או במסגרת לימודית. אלה נתונים מזעזעים. תרבות הפשיעה המינית בישראל נפוצה, ויש לנו דרך משפטית וחברתית ארוכה מאוד לעבור".
אילו אושרת הייתה חברה שלך, מה היית אומרת לה לעשות?
"מצד אחד, הייתי אומרת לה לקום וללכת משם. מצד שני, למה שהיא תפסיד מקום עבודה בגלל מישהו שפוגע בה? שהוא יפוטר. אבל אני אגיד משהו קשה: לא כל אישה יכולה לקום ולהתלונן. הלוואי שכולנו היינו יכולות לעשות את זה, אבל אם אין לך מערכת כלכלית, חברתית ומשפחתית שדואגת לך... אישה צריכה לחשוב על הדברים האלה. לא קל להיות זאת ששוברת שתיקה ולהיכנס לעימותים משטרתיים, לחדרים שבהם צריך להסביר איך הדבר הזה קרה. יש נשים שבאות מרקע מסורתי, והבעל לא יודע. יש נשים שחושבות על הבושה המשפחתית או דואגות מהאשמת הקורבן, 'את התלבשת ככה, את היית נחמדה לבוס שלך יותר מדי, את לא יודעת איפה הגבול'. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה במצב כזה".
מה היה הרגע הכי קשה שהיה לך על הסט?
"הסצנה בפרק 5, כשמודיעים לאושרת על עסקת הטיעון והיא מבינה שהנשיא יכול לחמוק ממה שהוא עשה לה מבלי להיענש. הבאתי את נלי לסצנה הזאת והשתוללתי שם. לא האמנתי שיושבת פה חבורה של אנשים שבטחתי בהם, שאמרו לי שהכל יהיה בסדר, שהם לטובתי, ועכשיו אומרים, 'לא צלחנו. את לא אמינה למערכת'. שרף לי את הנשמה שאושרת לא מקבלת את הצדק שלה".
איך שמרת על עצמך?
"היו לילות שלא ישנתי בהם. הלכתי לים, דיברתי על מה שאני מרגישה וחווה, הייתי עם חברים ומשפחה והקפדתי להיות עטופה באנשים שמאוד אוהבים אותי. ניסיתי לשים קווים ברורים. לקח לי המון זמן להשתחרר מאושרת".
איך מרגישה עגבנייה
כשהייתה בת 4 עלתה עם משפחתה מסנקט פטרסבורג לשכונת ג'סי כהן בחולון. הוריה, שהיו אנשים משכילים, לא דיברו עברית. "אבא שלי, שהיה כלכלן, עבד בשיפוצים. אמא שלי, שהייתה גננת ברוסיה, מצאה עבודה במפעל ובניקיון, ולקח זמן עד שהתחילה לעבוד במקצוע שלה גם בארץ. היינו סובייטים לפי הספר, עם הסבתא בסלון".
איך נראתה שכונת ג'סי כהן של תחילת שנות האלפיים?
"הרבה מהגרים מברית המועצות הישנה, רוסים, אוקראינים, בלארוסים. אני זוכרת פארקים בלי אורות. כשהייתי בת 8 הייתי עוברת בפארק ברחוב החלוץ ורואה אנשים מזריקים, אנשים בלי תחתונים. דברים שילדות לא אמורות לראות. אבל איפה עוד תשחקי? להורים שלי לא היה כסף לחוגים".
איך בעולם כזה מגלים את התשוקה לבמה?
"מגיל 3 ידעתי שאני רוצה להיות על במה. בכיתה ג' אח שלי ואני היינו מופיעים בפני סבתא שלנו. הייתי עושה לה מופעי שירה, טלנובלה, היינו מתחפשים. היא הייתה ישנה כל המופע, ואז הייתי אומרת לה ברוסית, 'בבולה, זה נגמר'. היא הייתה מתעוררת וישר מוחאת כפיים ואומרת, 'בראבו'".
החיים בארץ לא היו קלים למהגרים החדשים, והוריה של רובין נקלעו לחובות. "ההורים שלי, הטובים והמהממים, שעבדו 14 שעות ביום, לא הצליחו להחזיק דירה – ועיקלו לנו אותה. בגיל 11 כתבתי מכתבים להוצאה לפועל, בבקשה שיעזרו להורים שלי ושיתחשבו בנו. הם לא ידעו לכתוב בעברית, ואני תפקדתי כהורה האחראי. הגירה זאת טראומה".
כשמלאו לה 12 ביצעה המשפחה הגירה נוספת ועברה לקנדה. "לקח לי כמה שנים עד שהפכתי לישראלית ערסית מג'סי כהן, ופתאום הייתי צריכה להפוך לקנדית. כל הזמן הייתי במלחמה על הניסיון להשתייך, כשאני למעשה לא שייכת".
הצלחת להרגיש בקנדה בבית?
"כן. סוף-סוף היה לנו בית משלנו, ההורים עבדו בעבודה טובה, לא הייתי צריכה לצאת מוקדם בבוקר כדי לעזור לפרנס. למדתי בבית הספר מוזיקה ותיאטרון, הייתי חלק מלהקת בית הספר, הקמתי להקה משלי והופעתי בהצגות בתיכון".
בשלב הזה הבנת שאת רוצה להיות שחקנית מקצועית?
"כן. כשראיתי את דסטין הופמן בסרט 'טוטסי', כשהוא כל כך רוצה להיות שחקן ומתחפש לאישה בשביל זה, אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, אני מבינה אותו!'. אני יכולה להבין ולספר סיפור דרך הגוף, הלב והנשמה שלי. אבל כשנכנסתי בפעם הראשונה לשיעור משחק בתיכון, המורה אמרה להיות עגבנייה, מלפפון, בננה. הגעתי מג'סי כהן, והייתי כזה, 'וואט דה פאק? איך אני אמורה להיות בננה?'. המורה שאלה אותי, 'נלי, את מרגישה כמו עגבנייה?'. אמרתי, 'אין לי מושג, אף פעם לא פגשתי עגבנייה'".
לא הייתי בפסטיגל בחיים
התיכון נגמר, החיים נמשכו, ורובין נשארה בקנדה למרות שמשפחתה החליטה לחזור ארצה. "חזרתי לישראל לשלושה חודשים בשביל להשתתף בהלוויה של סבא שלי, ונכנסתי לדיכאון קשה מאוד. אומנם גדלתי פה, אבל כבר לא הכרתי, לא חוויתי פה את גיל ההתבגרות. הבנתי שזה לא בשבילי וחזרתי לקנדה. החלטתי שאני אהיה שחקנית מצליחה, הוליווד והכל, והתחלתי לעשות אודישנים בטורונטו. היום, מפרספקטיבה של בת 32, אני מבינה איזו אמיצה, אופטימית ומתוקה הייתה הילדה שהייתי".
איך בדיוק עבדו הניסיונות להפוך לשחקנית מצליחה?
"מלצרתי מבוקר עד לילה, עבדתי בתור בייביסיטר ובשעות הפנויות שלי הלכתי לסדנאות משחק. הופעתי עם הלהקה בברים, הרווחנו 200–500 דולר להופעה והתחלקנו בהם, אבל לא היה לי אכפת, כי בפעם הראשונה בחיים עשיתי כסף לא רק ממלצרות אלא גם מהשירה ומהאומנות שלי. כיסיתי את חשבון החשמל ואת שכר הדירה, היו לי כמה ירקות במקרר, אבל לא היה אכפת לי. מבחינתי עוד שנייה זה עמד לקרות".
וזה קרה?
"לא".
לפני שהיא משיבה לשאלה על חזרתה לישראל, רובין עוצרת לרגע חנוקה – אבל לא בוכה, ולא בגלל שהיא לא רוצה. "רק שאני לא אבכה! זה לא מתאים לי! אני לא בוכה בדרך כלל", היא אומרת, "סובייטיות לא בוכות. לבכות? מה פתאום".
הדמעות חוזרות למקום שממנו הן באו, ונלי חוזרת לעצמה. "חזרתי לישראל, לעולם שאני לא מכירה, בלי כלום, עם מזוודה וכמה בגדים. נרשמתי לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בגיל מאוד מאוחר, 26".
כשביקשו שם שתשחקי עגבנייה, כבר ידעת מה לעשות.
"הייתי משוחררת יותר, אבל לא היה לי קל שם. בכל יום רציתי לקום וללכת. שאלתי את עצמי, 'מה אם זה לא יצליח? יש פה כל כך הרבה סטודנטים צעירים ומוכשרים שמכירים את התעשייה הזאת ויש להם סוכנת, כשאני לא יודעת מה זה הבימה, הקאמרי'. לא הייתי בפסטיגל בחיים שלי. זה פער".
ואיך הפער הזה השפיע עלייך?
"העליתי 30 קילו בשנה אחת. הייתי השמנה של הכיתה, עשיתי רק תפקידים קומיים. הדיכאון של ההגירה השלישית גרם לי לאכילה רגשית ולהפרעות אכילה. הבנתי שאין לי מושג איפה אני ומה אני, גרה בשכונת התקווה, אין כסף, אין חיים, אני עייפה, לא יודעת כמה אני רוצה את הלימודים. רציתי לעזוב".
אבל לא עזבת.
"נשארתי עד הסוף כי אחי, שהוא החיים שלי, אמר לי, 'עשי טובה, את אחת שמסיימת דברים. אני אלווה לך את הכסף לשנה האחרונה, תסיימי ואז תעשי מה שאת רוצה'. התחלתי טיפול פסיכולוגי, דיברתי על טראומות ומאיפה מגיע הקושי. בשנייה שנגמרו הלימודים יכולתי לחזור לעצמי, ואז גם ירדתי במשקל באופן דרסטי. השתחררתי מזה".
את חיים, בעלה בארבע השנים האחרונות, הכירה כשעבדה בתור ברמנית. "הוא ליווה אותי לאורך כל התהליך הזה. בפרמיירה של 'אלף' הוא בכה, החזיק לי את היד ואמר לי, 'שהגיענו'".
ומה היעד?
"להמשיך להתפרנס ולעשות את מה שאני הכי אוהבת בעולם. לעשות תפקידים חשובים, עמוקים, שעושים שינוי, שאנשים יוכלו למצוא את עצמם בהם. וגם תפקידים מצחיקים. די, אני צריכה קומדיה. אולי מחזמר. משהו שיקליל".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קים אליהו | שיער ואיפור: אלי חורי | הפקה: טל פוליטי