"אמנים, מגתה ועד אייל גולן", כתב בני ציפר לפני חמש שנים בטורו ב"הארץ", "מוכרחים לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו". הטור הבא של ציפר כבר היה טור פרידה; עורכי העיתון, מורגלים ככל שהיו בפרובוקציות שלו, החליטו שיש גבול. היום הוא מודה שטעה, אבל מאמירות מקוממות נראה שקשה לו להיגמל. כך קרה בראיון הזה וכך קרה גם הקיץ, כשהופיע בריאליטי הבישול "בואו לאכול איתי" ב"כאן 11".
בתכנית התארחו ציפר ויתר המשתתפים לארוחת ערב אצל אייל טרסר, אדריכל ומעצב פנים ששיתף את אורחיו בכאב שבחיים בארון ובסיפור היציאה ממנו. בפרק הבא, שבו כולם התארחו אצל ציפר, סיפר טרסר על רומן שניהל עם המפקד שלו במהלך שירותו הצבאי. בתגובה לסיפור אמר ציפר: "יש הרבה מאוד אנשים שיש בתוכם כל מיני מאווים בגיל הזה שאתה מהסס מה אתה, אם אתה גיי או לא. אני באיזשהו מקום החלטתי, מתוך בחירה, הלכתי לכיוון הסטרייט".
ימים ספורים לאחר שידור התכנית אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז תל אביב. ציפר מגיע ללא הפפיון המזוהה איתו וללא קמצוץ של חרטה.
בעצם אמרת שלהיות הומו זה עניין של בחירה ולא של נטייה מינית.
"כל מה שאמרתי בתכנית נאמר מניסיוני האישי, וזה תופס רק לגביו. כשהייתי צעיר לא היה קל לחיות חיי גיי, לכן בחרתי להיות סטרייט".
זה יותר נאלצת, כי הזמנים לא אפשרו לך.
"הזמנים היו הזמנים, אבל זאת הייתה בחירה. בעברי פנטזתי על כל מיני דברים, אבל גיליתי את הסקס עם נשים ומה לעשות, זה כיף. הכוונה המדויקת שלי הייתה שיש נטיות טבעיות, ויש יכולת להתגבר על מה שנראה כמו נטייה טבעית. הרי איך אתה יודע מה אתה אוהב עד שאתה לא מתנסה? להגיד 'זה הטבע ואין מה לעשות' - זה פתח לדברים שליליים. כמו שגברים סטרייטים אומרים שהם לא יכולים להיות נאמנים לאישה אחת, כי הטבע עשה אותם כאלה. אז מה, צריך ללכת לפי צו הטבע או שצריך להתאפק?".
זה לא אותו הדבר. אתה לא תגיד לגבר שנמשך לנשים "בוא תנסה גברים, אתה לא יודע מה הנטייה הטבעית שלך".
"כי להיות סטרייט זאת ברירת המחדל".
זאת אחת האפשרויות.
"בחברות מסורתיות שבהן קשה להשיג נשים, כמו בטורקיה או במדינות ערב, יש המון מין הומוסקסואלי. זה לא אומר שאלה שעוסקים בו הם גייז, זה כי אין ברירה".
אז אתה אומר שזאת לא נטייה טבעית?
"יש המון וריאציות".
מתבקש לשאול מה אתה חושב על טיפולי המרה.
"לעשות טיפולי המרה לקטין, כשההורים לוחצים - זה מזעזע וזה גם לא חוקי. אבל יש המון גייז שאומרים שהיה להם יותר כיף אילו היו סטרייטים, כי חרא להיות גיי. אם אדם כזה רוצה איכשהו לשנות את המצב שלו, כמו שהולכים לפסיכולוג, אז שינסה. אני לא מאמין בטיפולים האלה, אבל תלוי על איזה מטפל אתה נופל - נוכל או אדם ישר".
אם אתה לא מאמין שזה עובד, אז איך מטפל כזה יכול להיות ישר?
"אני מכיר מקרה של חרדי שהלך לטיפול המרה והמטפל אמר לו, תשמע, אתה רוצה להישאר במסגרת החרדית ולא רוצה לחולל מהפכות? תחייה חיים של סטרייט, ולפי היהדות אתה יכול ללכת ל'עיר אחרת' ושם מותר לך, כל מיני הקלות. יש חוקר שגילה שבעולם הערבי, רבנים בדרך כלל הקלו על הומואים. אז זה מה שיש לי להגיד. הכל תלוי בקונטקסט".
כלומר, טיפולי המרה יכולים לעזור לך לחיות בארון.
"כן, לחיות עם זה".
אולי הרעיון מקובל עליך כי בצעירותך זה לא היה קל.
"תראי, מה שקורה הוא שהגייז הפכו להיות סוג של דת. כדי לזכות באהדה מצד הקהילה אתה צריך להיות גיי על מלא, כמו שאצל החרדים צריך להתפלל שלוש פעמים ביום. הגייז עברו תהליך עד שנהיו כמו החרדים, הם אומרים לך היום מה נכון ואיך צריך לחיות".
איפה הם אומרים?
"בכל מקום. הם אומרים שאתה לא יכול להתחתן עם אישה, ואם אני כן רוצה להיות עם אישה? אתם תגידו לי מה לעשות עם החיים שלי? אני כמו היהודים המתבוללים, מה, אסור לי להתבולל? יאללה. כתבתי פעם ספר על זוג גייז מתל אביב שנוסעים לברלין ומאמצים פלסטיני, אבל הם כל כך אטומים לכל סבל שאינו שלהם, שהם בלי כוונה הורגים אותו. גם היום זה ככה, ראית את זה ב'בואו לאכול איתי'. אין לי שום דבר נגד האיש הזה, אייל, אבל הוא הומו תל אביבי טיפוסי, מדבר רק על הומואים. מה עם בעיות של מזרחים, פלסטינים, אנשים רעבים? כאילו, די כבר".
אני יותר שמאלני מרוב השמאלנים
ציפר, 68, עורך כבר 30 שנה את המוסף הספרותי של "הארץ". הוא עדיין זוכר איך מתוך דמותו של עורך הספון במשרדו בקעה דמותו החדשה, פובליציסט בוטה שמעורר את חמתם של הקוראים. תשומת הלב, הוא מודה, גרמה לו להתמכר. "בשנת 2005 הציעו לי לפרסם בלוג, וזאת הייתה התחלת הפופולריות שלי בעולם. היו המון טוקבקים, חלקם מטורפים. המפקד הישיר שלי בצבא היה מגיב שם בשמו, משתלח בי מהמשרד המכובד שלו בבורסה. ואז שי גולדן (עורך ב"הארץ" דאז – י.פ) הציע לי לכתוב את הטור בעיתון וקרא לזה 'ציפרלנד'. אפשר להגיד שגולדן בנה אותי. נהפכתי למין מותג, סלב. כשעברתי ימינה זה הכפיל את תשומת הלב שקיבלתי, וזה היה בעוכריי".
המהפך הפוליטי האישי שלו בא ב-2015. מי שנהג לפקוד את ההפגנות בבילעין התחיל לבטא אהדה למתנחלים ותיעוב עז כלפי השמאל; מי שכינה את חסידי חב"ד "שודדי נפשות" נראה פתאום מניח תפילין בדוכן של חב"ד והצהיר על אמונתו בקדוש ברוך הוא.
השינוי החל כשציפר פגש את שרה נתניהו, מפגש שנמשך שלוש שעות והוביל אותו לכתוב טור שבו תיאר את הגברת נתניהו, בין היתר, כ"אישה ארוטית" שהפחד הקולקטיבי הישראלי ממיניותה מזין את העלילות נגדה.
אמרת שהכתיבה על המפגש איתה הייתה נקודת המפנה הפוליטית שלך. לא הצלחתי להבין למה.
"העניין לא היה הטור או המפגש, זאת התגובה שעשתה את המפנה. ביבי שיתף את הטור, והוא לא נוהג לשתף כתבות מ'הארץ'. זה הגיע למאות אלפים".
ביבי שיתף אותו כי כתבת דברי חנופה על רעייתו.
"ממש לא חשבתי שמה שכתבתי היה כל כך בעד שרה נתניהו".
איך לא? כתבת שהיא אישה ארוטית ובעלת חוש הומור.
"כתבתי את מה שראיתי".
ולמה התגובה לטור שינתה את חייך?
"כי בבת אחת נהפכתי לאויב של כל האנשים שהייתי הכי חבר שלהם, הם לא דיברו איתי יותר. בעבודה הפנו לי עורף. מצד שני, הלכתי על אלנבי ומוניות לקחו אותי בלי כסף".
אבל למה זה שינה את עמדותיך הפוליטיות?
"כי הבנתי שרוב האנשים שמכנים את עצמם שמאלנים הם אנשים בלתי ליברלים בעליל, חסרי כל סובלנות. הם סובלניים רק למה שהם מסכימים איתו מלכתחילה".
והתובנה הזו שינתה את השקפותיך, את האידיאלים שלך?
"בבחירות שהיו אז הצבעתי למרצ, אבל עם הזמן התיעוב שלי כלפי השמאל גבר. אני גם לא חושב שזה השמאל האמיתי".
מהו השמאל האמיתי?
"השמאל העקרוני, שבאמת מאמין שנעשה עוול לפלסטינים והולך לגבעות ונלחם נגד המתנחלים. את זה אני מעריך מאוד, אבל לא רציתי להיות חלק מהשמאל הצבוע והצדקני שהשתייכתי אליו".
אז הלכת בניגוד לדעותיך הפוליטיות בגלל שנעלבת מאנשים?
"רוב דעותיי נשארו כשהיו, ואני יותר שמאלני מרוב השמאלנים שאני מכיר. אבל אני מעריץ או מעריך את מה שמייצג נתניהו וחי בשלום עם האידיאולוגיה שלו. כלומר, למדתי להעריך את מה שהוא מאמין בו ולכן שיניתי את דרכי הפוליטית ועברתי לימין. לשמאל יש רעיונות נהדרים, אבל הוא שונא את הימין והעם ברובו הגדול מצביע לימין. מתוך פטריוטיות".
אתה אומר שהשמאל לא אוהב את המדינה?
"השמאל לא אוהב את הימנים".
הימין אוהב את השמאל?
"אוהב ומקבל את השמאל. זאת בעיה גדולה, אבל הישראלי הימני עדיין רואה באנשי שמאל משהו יוקרתי. מירי רגב מנסה לשנות את זה, אבל לא נראה לי שבהצלחה רבה. השמאל, לצערנו או לשמחתנו, הצליח לשמר את היוקרה, את ההון הסימבולי, והימין מסתכל עליו בהערצה. המודל לחיקוי של הימין הוא לא הימין, אלא השמאל".
אני מרגיש מואר
הוא יליד תל אביב, נשוי ואב לשלושה. אביו, שנמלט מווינה בשנות ה-30 של המאה שעברה, פגש את אמו של ציפר בטורקיה. שניהם עלו משם לישראל ב-1949. המשפחה התגוררה בשכונת אפקה ובבית דיברו צרפתית. ציפר הילד למד בבית ספר אליאנס, שם הוא מספר שהיה "ילד כאפות", תלמיד שקדן ושקט וחריג שמשך את תשומת לבם של בריוני הכיתה. "מה שלא הורג מחשל, ואני את החריגות שלי הפכתי לכוח. חוויות הילדות שלי הפכו אותי לאדם שתמיד מטיל ספק, וזה מחזיר אותי לביבי ושרה".
נהגת ללכת להפגנות בבילעין, ובאחת מהן נהרג באסם אבו רחמה, מי שהיה בן הזוג של בתך. אחרי הרושם שעשתה עליך שרה נתניהו דיברת בעד התנחלויות. זאת קפיצה רצינית.
"אני בכלל לא בעד התנחלויות אוטומטית, המתנחלים הראו איזה אנשים לא נחמדים הם. זה מהדברים החיוביים שקרו עם חילופי השלטון: פתאום הבנתי שהדתיים הלאומיים בחלקם הגדול הם כמו מרצ, רק עם כיפה על הראש. אותן תכונות רעות שזיהיתי בשעתו בשמאל, אני רואה אצלם. צדקנות, טהרנות ומוסרניות".
איך אתה מסביר את זה?
"זה בגלל בנט, הוא הוציא את זה החוצה. אבל רואים שכשהשתלם לראשי ההתנחלויות הם היו בעד ביבי, וברגע שלא קיבלו מה שהיו צריכים - שינו את עורם. תראי את פינוי אביתר: בתקופת ביבי זה היה גורר הפגנות, והיום זה עובר בשתיקה וכל השמאל מרוצה והמתנחלים מרוצים. יש משהו לא תקין בהתנהגות הזאת".
זאת קואליציה של מתנגדים לביבי.
"זה חוסר נאמנות, תחשבי שבנט חבר לאסלאם הקיצוני. אני עדיין לא מצליח לבלוע את העניין הזה".
אתה לא זוכר שגם ביבי?
"אבל הוא לא בא ממחנה התנחלויות. עזבי, לא נכנס לזה".
אתה לא רואה בו רבב?
"יש בו רבב, הוא פוליטיקאי כמו כולם. וזה נכון שביבי ניסה לקרב את המפלגות הערביות, אבל הוא לא היה נותן להם משהו דומיננטי. היה נותן נתח, לא את הכל".
על מה אתה מעריץ אותו?
"הוא אוהב את מדינת ישראל, אבל לא כמו שאנחנו אוהבים אותה, אלא כמו תייר שבא לארץ ורואה אותה לראשונה והוא מלא התפעלות. הוא מאוהב בישראל באופן אותנטי, אחרת היה פורש. בהמון הזדמנויות ישבנו עם אנשי עסקים ששאלו אותו למה הוא צריך את הצרות האלה".
ומה הוא ענה?
"הוא לא היה עונה. אבל אני אומר, זה כי הוא מאוהב בישראל".
הערצת פעם מישהו במידה כזאת?
"הלוואי שהיה את מי. זכיתי בפיס שהכרתי אותו, שבימי חיי הצלחתי להכיר את האדם הזה שאנשים כמוהו פוגשים פעם ב-500 שנה".
השווית אותו לנפוליאון.
"נפוליאון גמר לא טוב. נגיד צ'רצ'יל, תארי לך שיכולתי לומר שהכרתי את צ'רצ'יל ושמעתי מפיו דברים. פעם אמר לי השגריר הצרפתי שכיף לנו הישראלים שהסופרים הגדולים שלנו חיים איתנו בשעה שהוא לא יוכל לפגוש את בלזק או בודלר. אז כמובן, אם הייתי חי בדור של דוסטוייבסקי וזוכה להכיר אותו, זה היה נהדר. אותו הדבר אני מרגיש במקרה של ביבי. שזכיתי במתנה מאלוהים".
ארוחת ערב עם דוסטוייבסקי או עם שרה וביבי. במה אתה בוחר?
"שרה וביבי. ממה שקראתי, דוסטוייבסקי היה אדם בלתי נסבל. ביבי ושרה, מה שאת רואה זה מה שאת מקבלת, וזאת גדוּלה שאני מרגיש בר מזל שהייתי קרוב אליה. אני מרגיש מואר".
אתה לא חושב שאלו תחושות קיצוניות כלפי בני אדם בשר ודם?
"אני לא היחיד שחושב את זה. הסיפור על זה ששרה איומה ונוראה, זה תפס רק בחוגים מסוימים. רוב הישראלים מעריצים אותה, ואני אומר את זה מניסיון אישי כי הייתי איתה בכל מיני מקומות. הם מוכנים לנשק את עפר רגליה. היא נערצת על המון אנשים, פשוט נערצת. לפני ארבע שנים הייתה ברית לנכד שלי והיית צריכה לראות איך הקהל הגיב לנוכחות שלה. היא מושכת תשומת לב, אפילו שהיא קטנה".
יש רגעים שאתה רוצה לקבל חיבוק
כמו בז'רגון של אדם מאמין שלא זקוק לסיבה מיוחדת להזכיר את אלוהים, כך שמותיהם של בני הזוג נתניהו נזרקים מפיו של ציפר לחלל בית הקפה שאני יודעת מניסיון אישי שבלתי אפשרי למצוא בו תומך נתניהו אחד. זה לא מפתיע - כבר שבע שנים הוא לוקח בקלות את תואר המאמין הכי נלהב של המשפחה - אבל לפעמים הדרך שבה הוא מצליח לקשור אותם לשיחה מפתיעה בכל זאת. למשל כשהוא נשאל על ליסה פרץ, עורכת מוסף "גלריה" שבאוגוסט פורסם תחקיר עם עשרות עדויות של עובדי "הארץ" על התעמרות מצידה. "אני חבר טוב מאוד של ליסה, אנחנו נפגשים גם היום, ואני פשוט בשוק מזה. מדהים איך כתבה יכולה להרוס לבן אדם את החיים. אני כנראה כבר לא מבין את העולם".
לא האמנת לעדויות?
"אני לא יודע, איך אני יכול להאמין? זה כמו ששואלים אותי אם אני מאמין לסיפורים על שרה. גם אם יש עשרות אנשים שאמרו - אז מה? הרי החוויה שלי שונה לגמרי".
אתה לא מאמין לעדויות של הקולגות שלך?
"זאת הייתה כתבה די חלשה, אין שם שמות, וגם מה שתואר לא הפיל אותי לרצפה. אני חושב שאנשים לא יכולים לסבול כשמישהו נמצא בעמדת כוח. מי שבמקום גבוה, השנאה אליו מצטברת והיא גדלה עד שמתפוצצת. זה באמת כמו סיפור שרה נתניהו ומקרים אחרים. לא מקרים של אביוז מיני, זה לא דבר שצוחקים עליו, אבל של דברים נזילים".
אתה גם לא מאמין לעשרות העדויות של עובדי מעון ראש הממשלה על שרה נתניהו?
"לא. זה כמו שכל מיני אנשים אמרו לי, 'אני הייתי מלצר וביבי לא שילם'. פתאום כל עם ישראל היו מלצרים. אלה שמועות שעוברות מאחד לאחד ואנשים מתחילים להאמין שזה קרה להם. אני יכול להביא לך מאות עדויות של אנשים שעבדו איתה".
תביא.
"הם לא הולכים לתקשורת, כי זה לא סיפור. אף אחד לא יפרסם סיפור חיובי".
וכל מי שאומר דברים שליליים משקר?
"זה כמו האנטישמיות. ברגע שרוצים להטיל דופי במישהו, והרי אף אחד לא מושלם, לוקחים איזה משהו קטן ומעצימים אותו. כמו שעשו דמוניזציה ליהודים. אני עברתי את זה בעצמי בקטן עם הטור ההוא לפני חמש שנים".
אמרת שם דבר מקומם. השווית את אייל גולן לגתה וכתבת שמותר לאנשים מסוגם לשכב עם מעריצות צעירות.
"בסדר. עשיתי טעות".
אנשים כעסו בגלל דבר אמיתי, לא בגלל משהו הזוי.
"ואם יבוא יהודי ויגיד 'באמת אפיתי מצות מדם של ילדים נוצרים', אז מה אני יכול לעשות? זה לא קשור אחד לשני. עשיתי טעות והודיתי בה".
אני אומרת שלא כעסו עליך לשווא.
"עברתי כמה חודשים לא נעימים, הייתי כמצורע בעיני חלק מהאנשים. זה בסדר שכועסים עליי, אבל יש רגעים שאתה רוצה לקבל חיבוק".
שזה בעצם מה שאתה באמת רוצה?
"כל אחד רוצה שיאהבו אותו. ילדים בוחנים את ההורים שלהם, אם הם יאהבו אותם למרות הדברים הרעים שהם עושים".
לכן אתה עושה פרובוקציות שאתה יודע שיעוררו תגובה קשה?
"זה תפקידי עלי אדמות - לאתגר את המחשבה של האנשים, להגיד להם שלא ילכו כמו כבשים אחרי חליל הרועה".
זה היה הרציונל כשהיית שמאלני וביקשת בטור שלך מחיילי צה"ל "להיות פייגלעך כדי להחליש את המדינה"?
"אני עצבנתי את הקוראים כי הייתי שמאלני קיצוני כשרוב קוראי 'הארץ' לא היו שמאלנים. בתקופת שלטונו של נתניהו השמאל נעשה קיצוני יותר, ולאט לאט גם העיתון וגם הקוראים הלכו לכיוון שמאל קיצוני. ואז הדרך לעצבן אותם הייתה להיות ימני".
כלומר אתה משתנה בהתאם לסביבה שלך ועושה ההפך?
"אני כמו שאמר גראוצ'ו מרקס, 'לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אותי'. משעמם לי להגיד את המובן מאליו. פעם בשבוע אני בתכנית 'הפטריוטים' בערוץ 20, הרוב שם ימנים, וגם שם אני לא מסכים עם דברים ומצטייר כשמאלני. למשל, הם דיברו נגד האריתראים בעקבות האונס שהיה ואני לא יכולתי להסכים איתם. אמרתי, 'איך אתם מדברים? האריתראים הם אנשים שעושים את העבודה שאתם לא רוצים לעשות, מה אתם רוצים מהם? מה זה ההכללות האלה?'. אני לא יכול להיות במקום שבו כולם מסכימים על משהו. אני מיד שולף את עצמי החוצה".
קונצנזוס מעורר אצלך אנטגוניזם.
"כן, אני לא רוצה להיות בזה. אני שונא דברים שהם בון טון, את האנשים שאם מעירים אותם באמצע הלילה, הם יודעים מה צריך להגיד".
ואם יעירו אותך באמצע הלילה, לא תדע מה להגיד?
"לי אין ארסנל אמונות מוכן מראש".
אין לך אמונות שהן הבסיס שלך?
"יש לי, אבל אני מנסה לאתגר את עצמי במחשבות שלי. אני לא רוצה להיות נעול על דבר אחד, אלא מעדיף לקפוץ החוצה. אני לא אוהב להיות שייך לקבוצה מסוימת".
חלום שלי לכתוב את הביוגרפיה של שרה
בתחילת יוני השנה כתב ציפר בחשבון הפייסבוק שלו: "אני אישית מתכוון להתייחס ליום שתקום בו חס וחלילה ממשלת האסון כאל יום אבל לאומי. אעלה אל קברי קרוביי שנפלו במלחמות ישראל ואבקש מהם מחילה על כך שלא עשינו די כדי למנוע את הבושה".
ככה באמת הרגשת?
"הרגשתי באבל נוראי כשקמה הממשלה הזאת".
הייתם בקשר עם ביבי מאז הבחירות?
"ברור. נפגשנו באזכרה של יוני נתניהו והוא ראה אותי עם פרצוף תשעה באב ואמר לי, 'אל תהיה עצוב מסייה פפיון, הכל יהיה בסדר'. הוא קורא לי 'מסייה פפיון'". ביבי מאוד אופטימי, לא במובן של 'אנחנו נחזור לשלטון', אלא הוא פשוט אדם חיובי. ושרה אמרה לי, 'זוכר מה אמרתי לך על בנט עוד בפגישה הראשונה שלנו? אז הנה, זה התממש'".
מה היא אמרה?
"שאיילת שקד ובנט הם אסון למדינה ושהיא מהתחלה שמה עליהם עין ואמרה שהם לא אנשים חיוביים".
אתם בקשר תדיר?
"אנחנו מתכתבים המון בווטסאפ, אבל אני לא אוהב להטריד אנשים. היו המון אנשים שהיו חברים שלהם והם כבר לא, כי אנשים לא אוהבים שמנצלים אותם".
החברים הרגישו מנוצלים?
"לא, חברים ניסו לנצל אותם והם רגישים לדבר הזה. הם רוצים שתהיה חבר שלהם בגלל מה שהם ולא מי שהם, אז אני מעולם לא ניסיתי לנצל אותם. כשהיה את סיפור אייל גולן הם ראו שאני בדאון, ביבי אמר לי 'למה אתה לא מצלצל אליי?'. אז אמנם לא היה לו פלאפון, אבל הוא אמר לי 'תתקשר'. הוא היה מצלצל אליי בימי שישי, מדבר איתי על תרבות, ספרות, חולק מחשבות על פילוסופיה. אבל אני בחיים לא צלצלתי, זה חציית קו. אותו הדבר עם שרה, מלבד כשאני דואג לה או יש אירוע משמח. אני לא נדחף. הם אנשים עסוקים".
טוב, היא פחות עסוקה עכשיו.
"זה לא אומר שאבלבל לה את המוח, למרות שהחלום הגדול שלי הוא לשבת ולכתוב את הביוגרפיה של שרה".
היא בעניין?
"מאוד, אבל מצד שני היא אדם פגוע כל כך והיא פוחדת. יש לי כבר חלק שנוגע באבא שלה, שמואל בן ארצי. קראתי את המכתבים שהוא כתב, שירים שפרסם. וגם פגשתי אנשים שמכירים אותה. למשל, ביום ההולדת ה-60 שלה, לפני כמה שנים במסעדה בטבריה, היו עשרות אנשים שהיא הייתה בשבילם ממש מושיעה".
אתה לא חושש שבגלל שאתה חבר שלה, אנשים לא יהיו גלויים עד הסוף ולא יספרו לך דברים פחות נעימים עליה?
"לא אכפת לי, ברור שהספר הזה יהיה בעדה. אבל בדמיון שלי רוב הספר יהיה שאני שם לה מיקרופון והיא מדברת".
פודקאסט עם שרה נתניהו?
"אבל כתוב, שיישאר לנצח".
הזכרת אותו קודם, אז אני חייבת לשאול. מה הסיפור עם הפפיון?
"בשנות ה-90 הייתי בכל מיני אירועים ספרותיים בברלין ושמתי לב שהקז'ואל של הגרמנים זה פפיון צבעוני ואמרתי יופי. ככה זה התחיל. גם אבא שלי היה הולך תמיד עם עניבה, הוא היה אומר תמיד שטי-שירט זה טוב כשאתה בן 20-30, אבל לא בגיל מבוגר עם כל השערות באוזניים. בשביל זה נוצרו החולצות המכופתרות והז'קטים, כדי להסתיר את הדפקטים".