יפית אסולין זכורה לרבים כמי שגילמה של מירי זגורי, האחות הדחויה והנואשת בסדרה "זגורי אימפריה". כל כך זכורה עד שיותר משש שנים לאחר שידור הפרק האחרון היא עדיין מקבלת קריאות "מירי" ברחוב. כיום היא מככבת על המסך בתפקיד יפה אוחיון (לשעבר קדוש) בסדרה "ישמח חתני" (קשת 12), כמושא אהבתו הנצחית של קובי פליסיאן, בגילומו של צחי הלוי. השינוי החד בסטטוס הדמיוני הפתיע את כולם - כולם פרט לאסולין עצמה: "חברה של אחותי כתבה לה הודעה, 'איזה יופי, הצליח לאחותך עם צחי הלוי'. הצליח לה, כאילו אני אשפה. אז לא נשארתי חייבת, כתבתי לה 'סליחה? הצליח לו איתי'".
אז היית הדחויה שצריכה להתפשר על גברים, ועכשיו את בתפקיד הרומנטי הראשי עם צחי הלוי.
"אני אגיד לך מה, כשליהקו אותי למירי בזגורי, זה היה מפתיע. בתיאור דמות כתוב הבחורה הלוזרית של המשפחה, המשפחה מתעמרת בה, רווקה, אין לה זוגיות. עכשיו אני באה...". אסולין מציגה את עצמה במחווה אצילית וצוחקת. "זה נשמע רע מאוד... לא שאני מרימה לעצמי, אבל היית מצפה לראות מישהי אחרת בתפקיד, אני האנטי טייפ קאסט. אם אתה רוצה ללהק את הלוזרית של המשפחה, אני לא הבחירה הראשונה. אני זוכרת שבהתחלה באתי והסתכלו עלי, 'את מירי?' כאילו לא קשור. היה לאנשים חזון אחר בראש על הדמות הזאת. ואז עשיתי סצנה ועוד סצנה ואמרו לי, 'את מירי, אין ספק בדבר הזה'".
והפעם התהפכו היוצרות.
"כן, ואני חושבת שזה מבורך. אני מרגישה שבגלל שעשיתי את מירי, התקבע הטייפ קאסט. היה קל מאוד כל פעם שצריכים רווקה נואשת - יפית אסולין. כונפה? בבקשה, הנה יפית אסולין. זה מצחיק, כי זה אנטי טייפ קאסט שנדבק והפך להיות הטייפ קאסט שלי. אבל יש את האמת והנה האמת יוצאת לאור, חברים".
בעשור וחצי האחרונים היא הופיעה באינספור תפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. אסולין מוכרת כשחקנית קומית, שחקנית אופי דרמטית ואפילו כחקיינית מדופלמת, אבל יפה היא כנראה הדמות הכי "ישרה" שגילמה מעולם: "יש בזה משהו מגניב. בהתחלה זה היה לי מוזר מאוד, כי אני כן רגילה לעשות אנדרדוגים ודמויות שהן טיפוס, שיש להן קטע או סיבוב. ופתאום כאילו לבוא ולהיות 'היפה'. אז בהתחלה אמרתי, 'אוקיי, מה עושים?', אני מרגישה שאני לא עושה כלום. אני רגילה לעבוד יותר קשה".
היא שונה ממירי, אבל היא עדיין מרגישה מאוד טבעית לך.
"נכון, אבל זה אנרגיות שונות לגמרי. מירי היא פייטרית. יפה היא עדינה, מתוקה וטהורה כזאת, יש בה משהו מעודן. בגלל שפה הייתי יחסית קרובה לעצמי ואני מאוד רגילה להשתנות, חשבתי שלהיות יחסית קרובה לעצמך זה משעמם, הרגשתי שאין לי קטע. ואז פשוט נחתי לתוך הדבר הזה, ופתאום נורא נהניתי גם מהפוזיציה הזאת. גם התמסרתי לזה, וגם מצאתי בתוך העדינות איך אני מרבדת את זה והופכת אותה לאדם. זה היה לי אחלה טריפ".
איך היה לעבוד עם צחי?
"יש לו המון כריזמה על המסך. יש בו משהו שקט כזה, גם בחיים, ויש בזה המון עוצמה. אני זוכרת שהסצנה הראשונה שלי ושלו הייתה סצנה שצריכה להיות סופר טעונה. לא הייתי מודאגת אבל הייתי במתח, 'איך אנחנו עושים את זה?'. לא הכרתי אותו לפני, ראיתי אותו פעם אחת בחזרות כשאתה יושב ומקריא טקסטים, זה לא אותו דבר".
אז מה עשיתם?
"אני באתי ואמרתי 'זהו, הסצנה הזאת קורית'. באתי מאוד חדורת מטרה. כשאתה מצלם, אתה מודע למצלמה, פה יש לך מצלמה, פה כבר לא רואים אותך, ואתה מנסה להסתדר בפריים. אני אמרתי שהסצנה הזאת קורית, וכשסצנה קורית אתה הולך עם הפעולה עד הסוף. אז היה רגע שאני אמורה ללכת וצחי אמור לתפוס אותי. אז הלכתי, פשוט המשכתי ללכת. הבמאי אמר לי, 'היי רגע, מה קורה, לאן את הולכת? לאן את הולכת?'. אז אמרתי, 'שירדוף אחרי', תגרום לי לעצור. אני מקווה שזה הגניב את צחי ולא הפחיד אותו, אבל עשינו את זה, הלכנו עם זה עד הסוף".
מה מתחיל להיות פה
למרות שמדובר בעונתה הראשונה של "ישמח חתני", מבחינות רבות מדובר בעונה שנייה, או עונת המשך לסרט הקולנוע המצליח באותו השם. כמעט כל הדמויות חזרו לאותו עולם, עם עלילה חדשה וכמה מצטרפים חדשים. גם מבחינת העבודה על הסט, קאסט השחקנים נהנו מאווירת פגישת המחזור. "בסרט היה לנו צחוקים ואווירה וחיקויים ושכונה. היה מהמם. אתה לא רואה את האנשים מלא זמן, ואז חזרנו לאותו מקום, לאותה הוויה, וצחי ואור בן מלך גם הצטרפו לחגיגה. ובנבג'י הבמאי, שאני חולה עליו, הוא מתוק ומוכשר. היה ממש כיף לעבוד עם כולם, גם שלומית נחמה, היוצרת, הייתה נוכחת על הסט".
איך היה לעבוד עם שלומית?
"שלומית מדהימה, ויש לה יכולת לכתוב את המקום הזה שמכניס לך בבטן, אתה קורא תסריט ואז אתה אומר 'מה?'. הרגע הזה בסרט שעזרת הנשים נופלת, אמרתי 'וואו, אוקיי, שניה, ריסטארט', עכשיו אני מבינה מה מתחיל להיות פה".
מרגישים את ההבדל כשמשחקים דמות נשית שנכתבה על ידי אישה?
"קודם כל מבחינת כמות, איפה עוד ראית את כמות התפקידים הזאת? חמש נשים מובילות סדרה, ולכל אחת יש את הסיפור שלה. הסדרה מתרכזת בדמויות הנשים והסיפורים שלהן. זה כבר דבר לא שגרתי. אתה יודע, אצלי כשחקנית, רוב הפרויקטים הם כמה גברים ואשה אחת. 'אשתו של' וכזה".
"ישמח חתני" היא מקרה לא שכיח בנוף הטלוויזיה הישראלי, דרמה קומית קטנה ואנושית שמשודרת בלב הפריים טיים בערוץ המרכזי. העובדה שהסדרה גוברת ברייטינג על תכניות ריאליטי בערוץ המתחרה, יכולה לעודד את שוחרי היצירה הישראלית. כשחקנית, אסולין כמובן מרוצה מההתפתחות. "זה לא רק מעודד, זה מרגש. הנתונים היו מההתחלה, אבל כשאני עושה משהו שבאמת נוגע באנשים, עשיתי את שלי. אם הסדרה הזאת עושה טוב בלב לאנשים, אני מרגישה שאני עושה משהו".
איך זה לראות את עצמך בפריים טיים?
"אין ספק שיש לזה אפקט. יש המון פרומואים, יש לזה נראות מאוד גבוהה. זה מורגש ואני מקבלת את זה מאוד בטוב, אני מרגישה ראויה למקום הזה. אני יכולה ליהנות בטירוף מפרויקט שלא ייצא ממנו כלום, אבל ההכרה זה נושא אחר. יש את העבודה ויש את ההכרה".
וכמה ההכרה חשובה לך?
"לי היא מאוד חשובה. הכרה מובילה לעוד הזדמנויות, ברמת התפקידים, ברמת הנפח. אבל זה מרגיש לי מאוד טבעי, לא יודעת, זה לא שאני אומרת 'יו אני מדהימה', אבל הלוואי שזה באמת יגדל עוד".
המקום שלהן
"ישמח חתני" היא סדרה על כוח נשי בעולם מסורתי. גיבורות הסדרה נאבקות על מקומן בשכונה קטנה בירושלים, בין כרישי הנדל"ן ותהליכי ההתחרדות של העיר. מאבקים פמיניסטיים בקהילה דתית-מסורתית אולי נשמעים לאוזן חיצונית כשעטנז מוזר, אבל הסדרה שואפת לאחד את הקצוות האלה ולהציג מודל של דת סובלנית ומכילה. "אני חושבת שהנשים האלה, הכוח שלהן הוא הרבה יותר גדול ממה שמתאפשר להן בחברה, בקריירה. החברה מגדירה אותך במקום מסוים, אבל הכוח שלהן הוא גם בבית, גם במערכות יחסים והוא גם בחוץ. יש להן יכולות הרבה יותר גבוהות".
הן מתחילות ממקום מוחלש, עולם ישן שבו האשה בבית והבעל עובד.
"כמו שאני רואה את זה, הן לא מוחלשות בשום צורה. אבל כשאתה רואה סדרה, אתה מתמקד בשינוי, עד עכשיו היה איקס ועכשיו זה משתנה. כולן הולכות וגדלות ומתפתחות. גם הדמות שלי, אני לא אגיד שהיא מתחילה כילדה, אבל היא כן עוברת תהליך התבגרות".
התהליכים שהן עוברות הם משמעותיים כמובן, אבל עדיין יש תחושה שזה קצת תהליך שחרור של הדורות הקודמים.
"ממש לא, הן לא רק מגשימות את עצמן, הן נלחמות על המקום שלהן בעולם ובחברה. זה לא שהן עכשיו יוצאות לעבוד וזאת ההתפתחות. צחי רוצה לכבוש את השכונה, ויש את ההתחרדות, הן נלחמות ממש על הקיום שלהן. זה הכי לא נשים של פעם".
את מרגישה שזה נוגע בחיים שלך?
"לגמרי. אני יכולה להגיד לך מהחיים שלי, בשנים האחרונות הרגשתי שמדירים אותי מפוסטרים של הצגות. עושים שניים, אחד לקהל החילוני ואחד לקהל הדתי יותר, ובזה של הקהל הדתי מופיעים הגברים. לפחות פעם אחת נתקלתי בתופעה כזאת".
הסדרה מראה גם איך דת יכולה לא להדיר.
בדיוק, שדת יכולה להיות מחברת ומאחדת. זאת אחת הסיבות לדעתי שאנשים מתחברים לסדרה. האהבה הזאת, הלכידות, זאת באמת סדרה שבאה מאהבה. הם גם לא פנאטים. הדבר הכי חשוב זה לא באיזה מקרר שמים את הגבינה, אלא יותר הדרך ארץ".
דרך ארץ קדמה לתורה.
"זה די המוטו של הסדרה".
רוצה להיות הכל
היא החלה את דרכה בתיאטרון ב-2004, במהלך לימודי המשחק בסמינר הקיבוצים, עם ההצגה "המדריך לחיים הטובים" שיצרו תלמידי המחזור והגיעה לתיאטרון הבימה ולתיאטרון באר שבע ("באנו כמו מלכים לבית הספר", היא צוחקת). מגיל 25 ועד היום היא המשיכה לעבוד ללא הפסקה, בבאר שבע, ב"הבימה", בסדרות, סרטים וכחקיינית בתכניות סאטירה שונות. בין כל אלה היא מצאה את הזמן לעטר את הרזומה שלה עם כמה שורות מעוררות פליאה, בהן התמחות במחול "בוטו" בסטודיו של קאוזו אונו ביפן.
מה זה בוטו?
"זה מחול תיאטרון יפני. כמו מין ריקוד מאוד מאוד איטי. מאוד מאוד מאוד מאוד איטי. תרגיל יכול להיות ללכת מרחק של שני מטרים בשעה. יש בזה משהו מדיטטיבי. זה יכול להיות מאוד מתסכל. אתה רוצה לעשות את התנועה, הנה, חמישה צעדים ואני שם. אבל משהו בדבר הזה מאלץ אותך לתת לגוף לזוז לבד. עד שאתה מזיז את הרגל, התנועה כבר יוצאת לבד, אתה לא עושה אותה. יש בזה משהו מדהים".
יפן משוגעת.
"לגמרי, זה המקום הכי משוגע שהייתי בו. עבדתי שם בעגלות איזו תקופה, והיה מישהו שבא ורצה לגעת לי באף. אקסיוז מי, קן איי טאצ'. אני מההלם אמרתי כן, לא הבנתי מה הוא רוצה. ואז הוא נגע לי באף, הוא ראה שיש שם עצם. 'אריגטו אריגטו', לא יודעת מה הוא עשה אחר כך בבית, אבל כן, נגע לי באף".
אז את רקדנית בוטו ושחקנית דרמטית וקומית וגם חקיינית ומדבבת.
"כן, אני אשת אשכולות, אני מולטי טאלנט. הייתה לי גם פאזה של כינור. אני כבר לא זוכרת כלום, אבל ממש ניגנתי. שיחקתי בגיל 26 בסרט סטודנטים והייתי לעשות כאילו אני מנגנת על כינור, אז ישבתי עם פלייבק ועבדתי על זה. כל כך נדלקתי מזה שאמרתי 'טוב, אני צריכה ללמוד כינור'. קניתי כינור, ולא של ה-500 שקל הסיני. יש לי כינור בבית, אמיתי, יפה, משובח".
בהחלט אשת אשכולות. מה עוד את שואפת להגשים בקריירה?
"מעניין אותי השינוי. להשתנות, להיות גם וגם וגם. אני עושה חיקויים, אבל זה ישעמם אותי לעשות רק חיקויים, למרות שכל חיקוי הוא אחר. ויש לי איזה תופעה של שחקנים, ברגע שאתה עושה דרמה אתה אומר 'למה אני לא עושה קומדיה?'. וברגע שאתה עושה דרמה, 'מה, לא רואים אותי כדרמטית? סליחה, אני שחקנית, אני לא עושה רק חיקויים'".
שחקנית בנשמה.
"ממש. בגיל 17 הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית ומאז אני דוך למטרה לא רואה ימינה ושמאלה. ההבנה שלי הייתה שאני רוצה להיות הכל. אני לא יכולה לבחור אפיק אחד. איפה אתה יכול להיות הכל? כשחקן. פעם אתה רופא ופעם אתה טבח ופעם אתה שוטר".
אבל את לא באמת רופאה.
"את לא אבל את כן, את מבינה את המהות של הדבר. כשאני עובדת על תפקיד, אני נכנסת אליו, אני עושה תחקיר ואני מבינה מה זה הדבר הזה, אני בונה עולם, אני חיה את הדבר הזה. עכשיו אני גם עובדת על סדרה שאני כותבת. אני רוצה עוד לעבות את המקום הזה של השחקן דרך הכתיבה, ממבט על. המקום של היצירה תמיד עניין אותי".
את כותבת את עצמך בתפקיד ראשי?
"ברור, בשביל מה אני כותבת? בשביל מה אני אתאמץ? בשביל מה להרים את העט? אתה יכול לקבל תפקידים ראשיים, אבל אם אתה רוצה להגיד משהו, ואתה רוצה תפקיד ראשי שיהיה תפור עליך בדיוק, זו הדרך הכי טובה. אבל הנה, כמו מירי ויפה, יכול להיות תפקיד שמישהו כתב לך, והוא יושב עליך כמו כפפה".
שם של חתיך
אסולין נשואה לערן לאור, היא הכירה אותו בלימודי המשחק בסמינר הקיבוצים ומאז הם ביחד ("אתה מבין? אני משחקת רווקות, לא הייתי רווקה בחיי, לא הייתי לבד שנייה"). היא הייתה בהריון עם בנם הראשון, גור, במהלך צילומי הסרט "ישמח חתני". כשהסדרה יצאה היא הייתה בבית עם בנם השני, בר, שנולד לפני שבועות ספורים. "אני מצד אחד בבית, ומצד שני אני בתפקיד ראשי בפריים טיים ומפומפמת בפרומואים של קשת. למרות שגם להיות אמא זה תפקיד ראשי, את התפקיד הראשי מבחינת התינוק הזה ומבחינת עצמך, בתחושה. זה להיות תפקיד ראשי בחיים".
שמות מתוקים, בר וגור.
"אבל יש להם שתי איכויות, כי זה גם שם של טייס. חשוב לי שלילדים שלי יהיו שמות של חתיכים, זה מה שמוביל אותי".
איך את? מצליחה לישון בלילות?
"לא ישנה בלילות, אבל האמת שהבקרים יותר קשים. התינוק התגלה כ'סופר גלו', הוא כל הזמן עלי. הוא יונק, נרדם, אני מניחה בעריסה, הוא מתעורר אחרי שלוש דקות ורוצה לינוק עוד פעם, וחוזר חלילה. אז הבנתי שאין לי מה להניח אותו, חבל. הוא עלי כל היום כרגע. יש מצב שעכשיו כשאני איתך בראיון, בן הזוג שלי כרגע על הכדור פיזיו, מנסה להרגיע אותו".
זה קשה כשהוא צמוד אליך 24/7.
"זה אינטנסיבי, אבל אני לא יודעת אם להגיד שזה קשה. א' זה כיף לי ממש. ב' יש לי יצור שאני יכולה לחבק אותו ולנשק אותו והוא לא מתנגד, אין לו עדיין את היכולת להתנגד... זה כיף ממש. אבל אתמול שטפתי פנים בשתיים בצהריים, זה קרה".
לא להתקלח שבוע.
"לא לא, אין דבר כזה. אצלי אין דבר כזה, אני אומרת, אני גם פה, אני צריכה לדאוג לעצמי. אני תמיד דואגת לעצמי, תמיד. אין לי את המקום הזה. אם אני לא אתקלח בבוקר, אני אתקלח בלילה. אבל אני אתקלח, אין דבר כזה".
חשבת מתי תתחילי לחזור לעבוד?
"אני כבר עושה אודישנים. האודישן הראשון הלכתי חמישה ימים אחרי הלידה. לא אודישן מצולם, הלכתי פיזית לשם".
איך אפשר להיות בפוקוס על משהו חוץ ממה שקורה בבית?
"קודם כל ילד שני, אני כבר מתורגלת. ב'ישמח חתני', צילמתי את הסרט כשגור היה בן ארבעה וחצי חודשים, אז באמת קיבלתי את ימי הצילום והתחלתי לבכות. בדרך כלל אתה שמח, עכשיו אמרתי 'איך אני אצא לארבע עשרה ימי צילום?'. יום צילום זה שתים עשרה שעות, בירושלים, בחורף. ואני מניקה. את לא יודעת איך לצאת מהבית. עכשיו אני כבר מתורגלת, יש לי משאבה, יש לי את מה שצריך, אני יחסית יודעת מה אני עושה".
אמא מקצועית.
"גם יש לי עזרה וגם יש לי פחות את המקום של להוכיח שאני יודעת הכל ויכולה הכל לבד. עם הילד הראשון רציתי לבנות לעצמי את הביטחון כאמא. פתאום את עומדת מול המון סיטואציות כאמא שאת לא יודע מה לעשות ואת צריכה להחליט מלא החלטות. אפילו בדברים הכי קטנים. היה בזה משהו מאוד סוליסטי, בודד בתוך המערכה. עכשיו אני נעזרת, יש לי את הביטחון, אני יכולה להיעזר וזה לא אומר שאני לא יודעת מה אני עושה. זה בסדר, הכל בסדר".
צילום: אור דנון | סטיילינג: תום רוזיליו | איפור: יעל איתן | שיער: עמנואל