"בגיל 10 אמא קנתה לי סיגריות, בגיל 15 היא לא יכלה להגיד לי כלום"

בגיל 9 הוא עישן את הג'וינט הראשון. בעשר וחצי כבר עישן קבוע חשיש וגראס. בכיתה ד' היה יושב לבד בגן שעשועים, מעשן ושותה בירה. כל הילדים רוצים לעשות דברים של גדולים, אבל הגדולים של דומיניק שרמן עשו דברים רעים. "את הסיגריה הראשונה לקחתי מאמא שלי, כוסית הוודקה הראשונה שלי היתה מאמא שלי", הוא מספר, "בכתה ז׳ ילדים עולים לחטיבת ביניים, אני עליתי לדיון בבית משפט. הייתי בפנימיות, מכולן הורחקתי. בגיל 14 התחלתי להשתמש בקריסטל, באקסטזי, בקוקאין. יש הבדל בין אנשים שעושים שטויות לבין אנשים שעושים פשע, ואני כבר חציתי את הגבול, כבר חייתי פשע. בגיל 15 ניהלו נגדי תיקים ב־3 בתי משפט״.

ברביעי שעבר, עת מרבית תושבי ישראל רק חיפשו עיר קטנה להינעל בה לפני פרוץ החג, דומיניק שרמן שמח לצאת לחירות - היישר לליל הסדר. הבחור בן ה-25 וחצי שנכנס לעיר המצולמת 2025 ויצא ממנה אחרון הוכיח שאופי טוב וחיוביות יכולות להביא לך את הניצחון, גם בתקופה שבה שיח דורסני ומפלג הוא השולט. ״אני מאוד אוהב את ליל הסדר״ הוא מספר לי יומיים אחרי החג; ״עשיתי את הסדר אצל בעלה של אחותי עם 15 איש והיה באמת מדהים״.

אם אתה מגדיר את ליל הסדר כ״מדהים״ אתה באמת טיפוס נורא שמח.

״זה מי שאני, אני מעריך את החיים. לא לוקח אותם כמובן מאליו״.

לא כל התושבים ב־2025 האמינו לאופטימיות הזו. יש שאמרו שזו אסטרטגיה.

״בתכנית זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באנשים שלא קונים את החיוביות שלי. זה פגע בי בהתחלה, כי מה, אתם אומרים שאני שקרן? אבל בהמשך אפילו צחקתי על זה שהם קוראים לי ׳יפה נפש׳, אמרתי איזו קללה מגניבה זו, יפה נפש, מה רע? אני מבסוט״.

דומיניק (צילום: רונן אקרמן) — אני לא מחפש פיצוי. לא רציתי שמי שיצביע לי יעשה את זה כי הייתי ילד מסכן. דומיניק שרמן|צילום: רונן אקרמן

ובסוף יפה הנפש עמד על הבמה והניף את ידיו בניצחון.

״לא ה׳יפה נפש׳ עמד לנגד עיני כשארז וקורין הניפו את הידיים שלי באוויר, אלא הילד שהייתי, הילד שניצח את אפקט הפיגמליון. כל החיים חלמתי על הרגע הזה, שבו אעמוד מול כל מי שלא נתן לי סיכוי בחיים. ובערב הגמר כל האנשים שאמרו ׳הוא ימות׳, ׳הוא יהיה נרקומן׳, ׳הוא יהיה עבריין׳ ישבו וסיפרו לחברים שלהם איפה הם הכירו אותי. הניצחון הזה הוא הניצחון על עצמי ועל הסטטיסטיקה, כי אדם שהתמכר לסמים קשים כפי שאני התמכרתי, ישב במוסדות שאני ישבתי, לרוב לא יוצא לחיים נורמטיבים, ואם הוא מגיע לטלוויזיה - זה לא ממקום טוב״.

החיים ייעדו לך את נישת הפלילים ולא את נישת הבידור.

״בדיוק. הייתי בגיהנום ולא חשבתי שאצא משם״.

״קם בבוקר, עולה על כובע, על פוזה, על שרשראות, שם סכין בגרב ויוצא החוצה"

נצחונו של שרמן בריאליטי הוא הקטן מבין נצחונותיו. הוא אמנם זיכה אותו בדירה בשווי 1.4 מיליון שקלים, אבל הוא מחוויר מול סיפור חייו. הוא נולד בבלגיה, לאמא מורה ולאבא עבריין שנכנס ויצא מבתי כלא. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה לישראל, ותקופה קצרה לאחר מכן נעצר אביו ונשלח למאסר, משאיר אותו ואת אחותו רימה, המבוגרת ממנו בשמונה שנים, עם אמא אלכוהוליסטית. ״גדלתי בלי יחס ובלי מענה בדברים הכי בסיסיים. אוכל, בגדים, תלבושת אחידה לבית הספר. לאמא לא היה כסף להביא לי לטיול״ הוא מספר; ״חוויות הילדות שזכורות לי קשורות כולן להישרדות. אף פעם לא הייתי בוכה למה אמא שלי כזו או למה אין לי, פשוט הייתי הולך ומביא. מגיל צעיר, כשהיו שולחים אותי לבית הספר בלי סנדוויץ׳, הייתי גונב סנדוויצ׳ים. כשלא היה לי בגדים ללבוש הייתי גונב בגדים מחבלי כביסה. בגיל 7 כבר ניקיתי שולחנות בפיצריה כדי לקבל מגש פיצה בסוף הערב. דבר גורר דבר, אתה מתחבר לחבר׳ה בשכונה, הגניבות הופכות לפריצות, הפריצות הופכות לדברים יותר בעייתיים ולאט לאט אתה מכיר את הסמים, מתחיל לצאת בלילות, המצב מחמיר ואתה פוגש משטרות״.

מתי אתה מתחיל להיעצר?

״במדינת ישראל אפשר להיעצר מגיל 12. את המשטרה פגשתי כבר בגיל 9, חוקרי ילדים שבאים הביתה ועושים ׳נו נו נו׳. כשהייתי בן 12 כבר נעצרתי לתקופה ארוכה, הייתי בבידוד״.

על מה שמים ילד בן 12 בבידוד?

״נעצרתי על גניבת רכב, אבל במהלך החקירה נוספו עבירות שהתגלו בעקבות טביעת אצבע. עשיתי שם בלאגן והרסתי את התא - אז שמו אותי בבידוד. הייתי שם כמעט שבועיים, זו היתה חויה מאוד קשה. בידוד זה משהו שאתה לא שוכח בחיים. אבל כשיצאתי משם כבר הרגשתי שהכל קטן עלי, היה לי יותר אומץ לעשות דברים״.

אז המעצר הזה דרבן אותך להמשיך בפשיעה?

״זה כדור שלג. אני לא זוכר ששאלתי את עצמי מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים. מגיע שלב שאתה אומר ׳זה מי שאני, זה מה שאני עושה׳. אם היית שואלת אותי בגיל 10 מה אני רוצה לעשות בחיים הייתי עונה לך ראש ארגון פשע. אלה היו המודלים שלי, עבריינים. הערצתי את אבא שלי שישב בכלא".

איך היה נראה היום יום שלך?

״קם בבוקר, עולה על כובע, על פוזה, על שרשראות, שם סכין בגרב ויוצא החוצה. שורד. אתה קם בבוקר, יוצא מהבית ולא יודע אם תחזור. אני זוכר שהיתה לי חברה, יצאתי מהבית אמרתי לה ׳אני הולך להביא בורקסים׳ וחזרתי אחרי שבוע, כי נכנסתי למעצר״.

אמא לא היתה בתמונה בכלל?

״בגיל הזה זה כבר היה לא רלוונטי. כשהייתי בן 10 אמא שלי קנתה לי סיגריות, בגיל 15 היא לא היתה במקום של להגיד לי משהו בכלל״.

לא היה רגע שהסתכלת הצידה ורצית חיים נורמטיבים?

״הייתי רואה את זה אבל לא האמנתי שזה אפשרי כי אמרו לי שזה לא יקרה לי, בסביבה שלי לא היו אנשים נורמטיבים. קינאתי בילדים נורמלים אבל קיבלתי את זה שאני לא כמותם, השלמתי עם זה. השלמתי עם זה שלא אקבל משכורת בעשירי לחודש, שלא אתגייס לצה״ל, לא הרגשתי קורבן. הבנתי שילד אחד הוא כדורגלן וילד שני הוא עבריין. ואז המצב התדרדר, והגיע ההרואין״.

תאר לי רגע של שפל.

״היו המון כאלה, אבל הם התחילו להגיע בערימות כשנכנסתי לסמים קשים, מצאתי את עצמי בגיל 17 מטייל בתחנה המרכזית תל אביב בלילה כמו רוח רפאים, ישן במקלטים עם זונות ונרקומנים. הרואין זה לא סם של אנשים שרוצים להיות בסטלה, זה סם של אנשים שרוצים למות. איך לך אומץ להתאבד אז אתה הורג את עצמך בשקט, דופק זריקה, מתעלף ל12-14 שעות. הייתי קם בבוקר, שוטף את הפנים בברזיה, היו לי בגדים בארונית, הולך למספרה אומר להם שאני בדרך לעבודה ושאני צריך רק קצת ווקס לסדר את השיער ושאגיע אחרי העבודה להסתפר״.

הבנת שאתה בבעיה?

״לא. אם היית באה אלי בגיל 19 כשהייתי מפורק מסמים ואומרת לי ׳אתה מכור׳, הייתי אומר לך ׳אני לא, אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה׳. חייתי בהכחשה״.

המשפחה והחברים לא חיפשו אותך?

״כולם ידעו איפה אני, אמא שלי ידעה מה אני עושה ואיפה אני עושה. הסתרתי רק מאחותי. התביישתי בזה רק מולה. בשביל שהיא לא תדע מה קורה איתי ומה מצבי הייתי מנתק איתה קשר, נעלם. מכבה את הטלפון לחודשים. כשהייתי יוצר קשר היא תמיד היתה שם בשבילי, אבל לא רציתי עזרה״.

רימה ניהלה אורח חיים נורמטיבי?

״כן, וזה מדהים. אמא שלי היתה יושבת ושותה אלכוהול בסלון, אני הייתי מסתובב ברחובות ורימה היתה מביאה מאיות בבגרות. מסיימת את ביה״ס, לומדת בבית והולכת למשמרת בעבודה. בתקופה שישנתי בתחנה מרכזית היא היתה חיילת משוחררת והיתה גם במלחמת קיום כלכלית, אבל מעולם לא הגיעה לעולמות האלה״.

מתי היתה נקודת המפנה?

״כשאמא שלי נפטרה. הייתי בן 20 ונכנסתי שוב לכלא. בכלא התחילו לדבר איתי על טיפול. אחרי 4 חודשי גמילה העיפו אותי מהטיפול כי לא שיתפתי פעולה. אמרו לי לחכות בתחנה של המקום, ושניידת מגיעה להחזיר אותי לכלא. בזמן ההמתנה בתחנה התחלתי לבכות ואמרתי זהו, אני משנה את החיים שלי, אני לא רוצה להירקב בכלא. נכנסתי למנהלת ואמרתי לה ׳תצילי לי את החיים, אני לא יודע לחיות, אף פעם לא קיבלתי משכורת, אני לא יודע לעמוד בתור, אני לא יודע להגיד תודה ובבקשה, אתם מעיפים אותי על משהו שאני לא יודע להיות, לא על משהו שאני לא רוצה להיות׳. אז ביטלו את הניידת, חזרתי למסלול וממטופל בעייתי הפכתי למטופל הכי חיובי. לקח לי 20 ומשהו שנה להגיע להחלטה הזו, אבל החלטתי אותה בדקה״.

״ג׳ו הוא הרבה יותר מודל לחיקוי מאבא שלי״

ארבעה חודשים אחרי נקודת המפנה הזו, דומיניק החליט שהוא רוצה להתגייס לצבא. הוא מצא מכינה שהסכימה לקבל אותו, אבל לא הבטיחה שזה יכניס אותו לכור ההיתוך הצה״לי (״בגלל הרקע המאוד בעייתי שלי״) אך שרמן לא ויתר. בגיל 22 הוא קיבל צו ראשון, ובגיל 23 התגייס לחיל החינוך במטרה להשפיע על נערים בסיכון. וכן, עשיתם את החישוב נכון: הזוכה הראשון של 2025 הוא עדיין רכוש צה״ל, עם שלושה חודשי שירות נוספים בקנה. השהות של סמ״ר שרמן בעיר המצולמת אפשרה לו, לראשונה, לצפות בתסריט חייו מבחוץ, ולהבין את גודל הנס. התוצאה: התמוטטות רגשית. ״כשראיתי את תעודת הזהות שלי התפרקתי על הבמה, פשוט רצתי לתוך המונית. לא פשוט לחשוף כאלה פרטים בטלוויזיה ועוד בפריים טיים. זה סיפור יפה, אבל זה החיים שלי. אני מספר לך סיפור על הירואין ואת רואה מזרק, אבל זה מזרק שהיה תקוע בוריד שלי״.

ורק כשצפית בתעודת הזהות הבנת מה עברת?

״חטפתי סטירה. ראיתי את עצמי מדבר על עצמי והבנתי כמה זה פסיכי, כי מה היה נותן לי סיכוי? בלתי נתפס שהגעתי לאיפה שאני היום. יש לי חברים שהשתקמו אבל הם לא במקום שלי״.

אז מה הציל אותך?

״מוטיבציה, הרצון לחיות, והעובדה שאחותי האמינה בי. אף אחד חוץ ממנה לא האמין בי, כולל אני עצמי״.

יחסית לסיפור החיים שלך, שהות בעיר מצולמת 24/7 זה ממש כפר נופש.

״זה שעברתי דברים קשים בחיים לא אומר שאני לא נתקל בקשיים אחרים. 2025 היתה חוויה מאתגרת״.

איפה היה הקושי?

״ברמה החברתית. לא היה לי מישהו בגיל שלי, מישהו שאני מרגיש שהוא אח. היה לי את ג׳ו, את אליסה, את מנואל, אבל הרבה פעמים הרגשתי לבד. זו אחת הסיבות שהייתי מדבר כל היום עם הרובוטים. אני כנראה התושב שדיבר הכי הרבה עם רובוטים״.

רובוטים רובוטים, אבל בסוף היה לך רומן עם בת אנוש.

״כן, אליסה, כפרה עליה. לא תכננו את זה, אני אישית בן אדם מה זה אינטימי, לא חשבתי שפתאום נתנשק ונהפוך לזוג, אבל זה קרה״.

וזה עוד קורה?

״היא אצלי בבית עכשיו״.

וואו. מרגש!

״למה את מופתעת? היה לי ברור שזה ימשיך. אם לא היינו מרגישים באמת, זה לא היה קורה. אני לא מסוגל לזייף רגש״.

אז אתה מאוהב?

״כן. כיף לנו. גם הכרתי כבר את אמא שלה, היא אישה מדהימה״.

תסביר לי את החיבור לג׳ו. בכל זאת מדובר באדם בן 68, מה גרם לכם להפוך לחברים הכי טובים?

״אולי זה יושב קצת על תסביך אבא, אבל באמת התחברנו. אני מאוד אוהב היסטוריה, ויש לי נפש מבוגרת בגלל מה שעברתי. אני הייתי הצד האבהי מבין שנינו, טיפלתי בו, דאגתי לו. הוא עזר לי להשלים הרבה דברים שהייתי צריך להשלים מול אבא שלי. היו לי המון שיחות איתו על אבהות, אף פעם לא לקחתי מישהו שהוא אבא ותחקרתי אותו שעות. ג׳ו הוא הרבה יותר מודל לחיקוי מאבא שלי״.

יצרת קשר עם אבא מאז שיצאת מהעיר?

״אני לא יכול, הוא בכלא בבלגיה. אנחנו מדברים כשהוא מתקשר, זה יכול להיות אחת לחודש ויכול להיות אחת לחצי שנה. אני עוד לא יודע אם הוא יודע מה קרה לי עכשיו, כשהוא יתקשר אני אספר״.

האמנת שתזכה?

״היו רגעים שכן והיו רגעים שלא. זה לא פשוט להאמין שתזכה כי להרבה אנשים מגיע לזכות אז למה שזה יקרה דווקא לי? זה נשמע מופרך״.

לא הרגשת שזה מגיע לך אחרי כל מה שעברת בחיים?

״אני לא מחפש פיצוי. לא רציתי שמי שיצביע לי יעשה את זה כי הייתי ילד מסכן. אני לא יכול לעמוד בתכנית כזו ולהגיד ׳אני באתי מהרחוב אז תביאו לי את הבית׳. אבל הרגשתי שמגיע לי לנצח. וכשניצחתי, וואו, זה היה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי בחיים״.

חשבת על דומיניק הילד באותם רגעים?

״בטח, אמרתי לו ׳עשינו את זה׳. ראיתי את הסצינה הזו הלוך ושוב מאה פעמים, כי זה בלתי נתפס. זה נס גלוי. לפני חמש שנים הייתי זרוק בתחנה המרכזית, היית רואה אותי ונותנת לי חמישה שקלים, ותראי איפה אנחנו היום״.