חן אמסלם ילדה את בתה הבכורה לפני שנה וחמישה חודשים, ולא מיהרה לחזור לשחק עד שלא הרגישה שיש לה סיבה ראויה. את ההצדקה היא מצאה בדוקו הפשע שיעלה ביום שני הקרוב בקשת 12, ובו נכנסה לנעליה של אתי אלון. אלון הורשעה ב-2002 בגניבת 254 מיליון שקלים, אותם העבירה לאחיה עופר מקסימוב שהיה מכור להימורים, גרמה לנפילת הבנק למסחר וקיבלה עונש מאסר של 17 שנים. "הרגשתי שזה משהו ששווה לצאת בשבילו מהבית, לפני זה היו הצעות אבל שום דבר לא הרגיש לי מספיק חשוב כדי לעזוב את הילדה שלי. כשהגיעה ההצעה הזאת ידעתי שזה שלי, שאני צריכה להיות אתי אלון".
לא היה פחד שאם לא תחזרי לא תהיי רלוונטית?
"לא. אני לא מצליחה להבין את העניין הזה, גם כששיחקתי בזגורי וסיימתי 50 פרקים, בשנייה שירד מהמסך כבר שאלו אותי, "מה זה, איפה נעלמת?". פעם כשהייתי יותר צעירה וחסרת ביטחון הייתי מתערערת מזה, אז היום אני לא שואלת שחקנים את השאלה הזאת. גם עכשיו היה שיקול אם להעלות תמונה או לא, זה מנקר עיניים? צחי (הלוי, שמגלם את בעלה בסדרה, א"ו) שאל אותי 'את מעלה תמונות? יש אנשים שלא עובדים בגלל הקורונה ולא נעים לי'. לא עבדתי שנה, אז הרגשתי שזה בסדר. אני גם משתדלת לשמור על איפוק, אני לא מעלה כל דבר, אבל אני משקשקת מהתרגשות. זה הפרויקט שהכי מלחיץ אותי".
למה?
"נתתי שם את כל כולי, וזו גם דמות אמיתית, יודעים מי היא. את צריכה לספק את הסחורה. בתחילת הקריירה חוסר הניסיון שומר עלייך. מי ידע שאחרי הפרק הראשון של זגורי יש ביקורות? פתאום ראיתי בבוקר ביקורות שתודה לאל, היו טובות, אבל מי ידע? עכשיו בכל פעם שאני מצלמת סצנות מהפרק הראשון, כבר יושבות לי הביקורות בראש".
חוץ מהביקורות עלייך, במקביל לסדרה שלכם צולמה גם סדרת דרמה על אותו הסיפור ל-yes, שם מגלמת את אלון דאנה איבגי, וההשוואות כבר התחילו.
"זה הגיוני שישוו, אבל הז'אנר הוא שונה לחלוטין, פה זה דוקו פשע ושם זה סדרת דרמה, זה אחרת. דאנה ואני שתי שחקניות מאוד מאוד שונות, ואני בטוחה שכל אחת תביא אתי אחרת לחלוטין. חוץ מזה אני גם ממש בטוחה במה שנתתי. כל כך נהניתי, שאכפת לי בעיקר להיות מרוצה מהעשייה שלי".
איך היו הצילומים?
"וואו, לא הייתה סצנה אחת שלא השתתפתי בה. הייתי חוזרת מימי צילום כל כך מרוטה, מתלבטת אם בכלל ללכת להתקלח מרוב שהייתי סמרטוט. אמרתי למאור לבוא להסתכל עליי במקלחת, שאני לא אתעלף ואפול. זה גם תפקיד מאוד נפשי. הייתה את הסצנה של גזר הדין ויש את הדוקו המפורסם עם הזעקה שלה. זו הסצנה הכי חזקה ששיחקתי בה עד היום. עשר דקות אחרי שהבמאי אמר קאט עדיין בכיתי, לא הצלחתי להירגע".
איך מתכוננים לשחק דמות כזאת?
"רואים את כל העדויות, בערך חמש שעות של דוקו. אפילו הגעתי לחברות שלה, רציתי לדעת עליה הכל, איזה נעליים היא נעלה, באיזה בושם השתמשה, אפילו היוצר של התוכנית לא הבין איך עשיתי את זה".
איך הרגשת עם לשחק פושעת? זה קצת הופך אותה לדמות אייקונית.
"חלק מיצירה זה להעלות שאלות וסוגיות מאוד קשות שלא נמצאות בדרך כלל על סדר היום. היא דמות אייקונית, כי היא פאקינג גנבה 254 מיליון שקל, זה הנתון. די מדהים שכולם מדברים על השורשים שלה בשיער, זה מה שעניין את כולם, הבחורה גנבה 254 מיליון ולכם אכפת מהשורש שלה".
היא אישה חזקה בעינייך? פמיניסטית?
"אני לא חושבת שהיא הגדירה את עצמה כפמיניסטית, אני בכלל לא חושבת שהיא חשבה בהגדרות האלה בשנות ה-90. אני חושבת שהיא עשתה מעשה נורא ואיום, שהיא עשתה למען אחיה ולא למען עצמה, אז זה בכלל רחוק מפמיניזם. היא הייתה מכורה. הוא מכור להימורים, היא מכורה אליו. יכול להיות שברגע שאתה מתחיל לגנוב פתאום זה נהיה מדליק, איזה ריגוש בחיים השבלוניים האלה של עבודה, ילדים, בית, זוגיות בינונית. לא עלו עליה, לא במיליון לא בשניים, ולא ב-50 מיליון. היא הייתה מוציאה צ'קים על מיליונים כאילו כלום, כאילו היא כותבת 10 שקלים. זה מטורף. אני לא יודעת איך אפשר לעשות דבר כזה, איך אפשר? 50 שקל אני לא יודעת איך אפשר לגנוב, אז 254 מיליון שקל?".
אז איך בכל זאת נכנסים לנעליים שלה?
"חלמתי עליה באחד הלילות ואמרתי לה 'אל תדאגי, אני אשמור עלייך'. בעיקר לא שפטתי אותה, כשחקנית את לא יכולה לשפוט. עם כל הדבר הנורא שהיא עשתה, פשוט הייתי היא, אז אהבתי אותה ואהבתי אותי. באיזשהו שלב הבמאי בא ואמר לי 'תקשיבי, אני אוהב אותה יותר מדי וזה קצת מלחיץ אותי".
רציתי להיות הכל
התרחשות טרייה נוספת בחייה של אמסלם היא שיר הבכורה שלה, "ככה זה", שיצא השבוע. "זו הזיה, אף אחד לא מזהה שזו אני", היא מעידה, ואכן לא קל לזהות. פרטי טריוויה מוכרים פחות על אמסלם (29) הם השירות שלה בלהקה צבאית וההופעות בלהקות זמר בעיר ילדותה עפולה. עכשיו היא משתתפת ב"המחברת של אליה", פרויקט של היוצר אליה רוסיליו, מי שחתום בין היתר על "שני משוגעים". בפרויקט משתתפים לצידה אמנים כמו עומר אדם, מירי מסיקה ורן דנקר. "אליה אמר שהוא כתב לי שיר, השמיע לי אותו ושאל אם מתאים, אמרתי סבבה וזהו. בלי לחשוב יותר מדי הקלטנו".
היה לך חלום להיות זמרת?
"היה לי חלום 'להיות'. להיות הכל, לא להיות זמרת באופן ספציפי. שרתי תמיד, ניגשתי פעמיים לאודישנים של 'כוכב נולד' ובשניהם לא עברתי שום שלב. הליבה שלי לא שם, אין לי את הייחוד שם. יש זמרים שיש להם את זה, לי יש את זה כשחקנית. תמיד התעסקתי באמנויות הבמה, חלמתי להיות שחקנית עוד לפני שידעתי לשחק. מגיל 13 אני כותבת בגוגל 'סוכנויות שחקנים' ושולחת קורות חיים לכל הסוכנויות, כאילו אני מינימום מריל סטריפ".
מישהו השיב?
"השיבו כמה וכמה. אבל בגיל 21 הסוכנות של זוהר יעקובסון ענתה, הזמינו אותי לפגישה, ופשוט הכרחתי אותה לקבל אותי. אמרתי לה 'תקחי אותי, אני שחקנית בת זונה ואני אביא לך כסף'".
אולי זו אחת הסיבות שהקהל התאהב בך. את מאוד נגישה אבל גם מאוד בטוחה בעצמך.
"כן, אבל זה לא ממקום של 'אני הכי טובה' אלא ממקום של זו מי שאני. אני מרגישה שזה הייעוד שלי, וזה גם קצת תוקע לפעמים. למשל בקורונה יש פחות פרויקטים, ומאור אומר לי 'מה עוד את יכולה לעשות?' ואני עונה 'כלום'. אני יודעת לעשות עוד מלא דברים, אבל אני לא רוצה לעשות כלום. זו התשוקה שלי, זה האושר שלי. זה ההבדל בין הזמרת שאני לבין השחקנית שאני. כשחקנית אני יודעת מי אני, גם אם יתנו לי הערות לא אהיה אובדת עצות. כזמרת, כל מה שיגידו לי אני אגיד 'אמן'".
השיר הוא "סיפור על הבן זונה ששבר לי את הלב". את ומאור זגורי נפרדתם אחרי שנתיים של זוגיות מתוקשרת ב-2016. את יכולה לחבר את השורה הזאת לאותו מאור, שהיום הוא בעלך?
"לא, כשאומרים לי הבן זונה ששבר לי את הלב זה גיל 16. בפרידה ההיא עם מאור הייתי עצובה ובכיתי המון, אבל הלב שלי לא נשבר, כי זה היה הדדי, נפרדנו על מי מנוחות, ידענו שזה לצורך עלייה. אני עברתי בגיל 21 לתל אביב, גרתי שנה עם שותפים וישר משם עברתי לגור עם מאור, אז פתאום בגיל 24, זה היה לחפש את עצמי מחדש, לחפש דירה לבד, להתבסס, זה היה מוזר אבל הייתי צריכה לעשות את הדברים האלה, ובסופו של דבר זה היה רק לחודשיים".
ואיך חזרתם?
"עד שלא חתמתי על דירה כדי להראות שאני עצמאית ויכולה, היה איזשהו נתק. ביום שחתמתי על דירה, הוא התקשר.כנראה גם לו היה חשוב שאני אדע שאני יכולה לעמוד בזכות עצמי, שאני יכולה לבד, לא מבחינת קריירה, אלא מבחינת עצמאות, אפילו לישון לבד. עד היום כשהוא טס אני מפחדת".
כשחזרתם כבר היה ברור שזה לנצח?
"כן, לגמרי, למרות שכשאתה חוזר זה לא ישר פרפרים ופרחים, לוקח זמן, צריך לעבוד כל הזמן, כל הקלישאות נכונות, זוגיות זו עבודה".
במקרה שלהם העבודה בהחלט הייתה גם הזוגיות; השניים הכירו ב-2014 על הסט של 'זגורי אימפריה', הסדרה הראשונה שזגורי כתב וביים והסדרה הראשונה שאמסלם כיכבה בה. "זה היה פרויקט ראשון של שנינו, ממש לא הבנו את המשמעות של במאי ושחקנית שמתאהבים. אני זוכרת שהלכתי להצגה שלו, ובסוף ההצגה הוא עמד בז'קט עור ולחץ יד לכל מי שהגיע ודיבר עם כל הקהל, והוא היה כל כך קשוב וכריזמטי וגם ראיתי את מה שהוא כתב ויצר. זה היפנט אותי, ולאט לאט הבנתי שאני מאוהבת. הייתי מגיעה לימי צילום והיה דופק לי הלב, ואחרי שנה זה קרה. בנינו את זה לאט לאט, נתתי לו את הזמן".
אז איך זה קרה?
"בצילומים. הוא השאיר אצלי שקית של נענע וסימס לי על השקית נענע, אני חשבתי שהוא מתחיל איתי אבל הוא לא התחיל איתי, הוא פשוט רצה את השקית של הנענע. יש לו איזה פטיש לא ברור לנענע. אני קידמתי את העניינים, לא ויתרתי, גם כשהוא אמר לי שהוא לא פנוי כי הוא בתוך היצירה הראשונה שלו. נתתי לו את הזמן".
לא היה לך עניין של אגו? שיחזר אחרייך?
"לא, הבנתי את המקום שהוא נמצא בו ובעיקר הבנתי מהר מאוד מה אני צריכה, כבר בגיל 21. הייתי בשיא שלי, 50 ימי צילום עם השחקנים הכי מטורפים בארץ, הגשמתי את החלום, ואני עדיין עצובה, אז למה? ואז הבנתי שאני חייבת בית קודם כל, כי בסוף כשאת חוזרת הביתה להיות לבד זה קשה. הבנתי מה באמת חשוב בעולם הנורא מבלבל הזה, שהכל בו כאילו נורא נוצץ ובלאגן, ואז אנשים נופלים לדכאונות ולהתמכרויות, כי הם מאבדים את עצמם, את השורש, את הבסיס, את המשפחה".
אז יש לך בית, ובטח נחמד שיש במאי ויוצר בבית של שחקנית. הוא עוזר לך?
"וואי, כל כך לא. אין לו סבלנות לעזור לי, רק אם אני ממש מתחננת ואני בקרייסס, אבל איך שאני מתחילה את הטקסט הוא ישר אומר לי 'לא לא, זה לא טוב, את צריכה לעשות אחרת', אז אין לי כוח. הוא גם כל היום עובד, פגישות, שחקנים, אודישנים, אז גם בבית?".
ויש דברים שהוא כותב ואת מבקשת שיכתוב לך תפקיד?
"נראה לך? אפילו אמא שלי צעקה עליו 'מה נראה לך שאתה לא כותב לה?'. הוא עכשיו עובד על שלושה פרויקטים שאין לי שם שום תפקיד בהם, חוצפן, והוא אומר לי 'נו מה ממי, אני לא יכול לכתוב בכוח, את לא מתאימה'. אני צוחקת כמובן, אם הייתי בונה רק עליו אז אולי זה היה מערער, אבל תודה לאל כל אחד מאיתנו בטוח בעצמו, במקצוע שלו, וכל אחד יודע שהוא הוא בזכות עצמו. אני רוצה שהוא יכתוב לי תפקיד כי בעיניי הוא הכי טוב שיש ואני רוצה לקחת חלק בפרויקטים שלו כי אני יוצאת בהם הכי טוב. יש לו סרט שצריך לצאת בקרוב ואני משחקת שם, אבל זה תפקיד מפחיד, כי או שיגידו שאני הכי מטורפת או שיגידו שזו נפילה. אני משחקת אשה משוגעת שתקועה בערבה".
כנראה שהתחתנתי עם אבא שלי
בין התפקידים שזגורי כתב לה, הגיחה לעולם גם הבת המשותפת לאב. "היא מדהימה, תודה לאל. היא שובבה והיא מופיעה כל היום. היא רוקדת מגיל חצי שנה נועה קירל, ויש לה עינטוזים טפו טפו. אני לא רוצה לצאת בהצהרות אבל יש כאן דור המשך שמשאיר לי אבק, היא נכנסת בול בפזמון של פרוזן, בול בקצב. אמנם יש קורונה ועולם התרבות נסגר אבל לנו יש הופעות בבית. ואם מאור לא מוחא לה כפיים, אז היא צועקת 'אבא אבא'. היא חייבת כפיים אחרי כל נאמבר".
כמה פעמים את צריכה להסביר את השם?
"בערך פעם-פעמיים ביום. לאב? מה זה לאב? להב? לא. למד, אלף, בית. מה, יענו אהבה? כן. וואו מדהים'".
ומילא את, אבל חשבת כמה פעמים הילדה תצטרך להסביר את השם בכל היכרות חדשה?
"בימים שלכל ילד קוראים שון, דון, מיאל, ריו וליב, נראה לי שלאב זה ממש בסדר. בעתיד אולי יצטרכו להסביר למה קוראים לך שיר או טלי".
את השם לאב הציע זגורי. "אני אוהבת שמות קצרים, וכשהוא בא עם ההברקה הזאת, זה הסתים אותי וקשה לגרום לי לסתום. אהבתי את האותיות, את העובדה שיש 'אל' בתוך השם. כשלחצתי תוך כדי הלידה, צעקתי לה 'יאללה לאב תצאי כבר'. זה לא עזר, היא יצאה רק כשצעקתי לסבתא אסתר 'תעזרי לי אני מתחננת'. הלידה שלי הייתה יהירה, חשבתי שאלד בשלוש שעות. זה נמשך 22 שעות".
ואז את חוזרת הביתה ואת אמא. איך מעכלים?
"אני עוד לא מעכלת את זה, זה הדבר הכי מטורף שקרה לי בחיים. זה גדול מהחיים אי אפשר להסביר את זה, כל הקלישאות נכונות בסוף. יש את מי שהייתי ואת מי שאני היום, ואני שונה. פתאום את אמא, את לא יכולה לדחות שבוע את הכביסות, את לא יכולה להגיד 'אין לי מגבונים, אקנה אחר כך'. כל יציאה זה התארגנות של שעתיים. השגרה שלך משתנה וזה משמעותי. הייתי מאוד מאוד לחוצה בהתחלה, לא היה לי זמן לאכול, הייתי שותה את הקפה שלי בשתיים בצהריים, במיוחד בהתחלה כשהייתי איתה רק אני לבד. אני ילדתי ולמאור עלה המחזמר בקאמרי, אז מזל שאיכילוב זה מטר משם, אבל אנחנו נכנסו הביתה כשהוא היה בקאמרי, לא נכנסנו ביחד. נולדה לו הצגה בזמן שנולדה לו ילדה".
זה יכול להיות מאוד מתסכל.
"כן, אבל אלה החיים, וזה היתרון בזה ששנינו מהמקצוע, אני מבינה את זה שההצגה חייבת להימשך, זו הקלישאה המדויקת. עברה כמעט שנה וחצי ואני יכולה להגיד שעכשיו אנחנו מתחילים להתאזן, לאב נכנסה לגן, יש לנו את הבית לעצמנו ואנחנו חוזרים גם לזוגיות שלנו. יש כל כך הרבה מידע על זה שזה מערער את הזוגיות, ואני התכחשתי. אמרתי 'מה פתאום, אנחנו מתקתקים את זה'. אבל יש דינמיקה חדשה בבית, ויש ריבים חדשים. הוא טוען שאני צריכה לשים לה גבולות, לדחות לה סיפוקים. בקיצור, אני יותר המאפשרת והוא השוטר, אבל בסוף היא אומרת 'אבא'. את מבינה? אני קמה בלילה, והיא אומרת 'אבא'".
עדיין רק את קמה בלילה?
"כן, ורק אני אקום בלילה, שלא יהיה פה טעויות, זה לא 'עדיין', אני יודעת עם מי התחתנתי. אני חושבת שאם זה היה שונה, אז לא הייתי כאן. כנראה שהתחתנתי עם אבא שלי".
זה מפתיע, את לא נראית כמו האישה הקטנה.
"אני לא, ואני כמובן לא מתנגדת ואפילו מברכת כל מערכת יחסים שעובדת למישהו אחר. יש אבות שלוקחים חופשות לידה בעצמם ושהם הרבה יותר פעילים, שזה מהמם אבל זה פשוט לא איך שאני גדלתי ולא הסיפור אצלנו. אני יודעת מי זה מאור ומאור יודע מי זאת חן, וזה החיבור".
החיבור זה אמא מגדלת את הילדים?
"לא, גם מאור מגדל את לאב, אבל כן, אני יותר בתוך הדבר. פעם אחת יצאתי ליום צילום, העליתי פוסט וכתבתי 'תודה לבעלי המושלם שהוא האבא הכי טוב בעולם שעזר וחיתל וטיפל' ואז חברה כתבה לי 'מה תודה? מה זה עזר? זה גם שלו, הוא צריך לטפל'. ולא נשמה, זה לא מובן מאליו. מאיפה שאני באה, מהבית שאני גדלתי בו, זה לא מובן מאליו. אבא שלי היה חוזר מהעבודה בלילה, מביא את הפרנסה וזה לא נראה לאף אחד מוזר. היום כשאמא שלי רואה גבר שעוזר ומחתל היא בהלם, וזה לא מפרימיטיביות. אני בטוחה שאם מאור היה אחר, ולא כמו אבא שלי, אז לא הייתי מתאהבת בו".
אוקיי, אז הוא לא קם בלילה, אבל איזה אבא הוא?
"הוא אבא מהמם, הוא הזורם ואני אמא יותר שבלונית, הכל לפי לו"ז. אני נודניקית. רציתי להיות אמא אחרת לגמרי, חשבתי שתוך חודש אני טסה לחו"ל, שאני אהיה ספונטנית וקלילה. חשבתי שנביא מטפלת, בסוף אני לא יכולה לזוז מהילדה מטר".
איך זה להיות אמא?
"זה תמיד להרגיש רגשות אשם. זה לרצות לצאת לעבוד אבל להרגיש אשמה שהילדה בבית והיא לא רואה את אמא שלה כי היא בעבודה, זה להיות עם הילדה בבית אבל לרצות לצאת ולהנות מהחיים. זה כל הזמן נע בין ייסורי מצפון, לאושר עילאי, לבדידות. כל מה שרציתי בהתחלה, ולפעמים עדיין, זה שיקיפו אותי אנשים, שאני לא אהיה לבד. אני חושבת שלא סתם בשנים האחרונות התחילו לדבר על בדידות ועל דיכאון אחרי לידה, ברור שזה קרה לפני וברור שזה חלק מהצפת התכנים הכללית, אבל לדעתי יותר ויותר אנשים עזבו את הקן שלהם ועברו למרכז. תל אביב זה קיבוץ גלויות, ואת רחוקה מהמשפחה שלך. שום חברה לא יכולה להחליף את העזרה המשפחתית".
הזכרת דיכאון אחרי לידה. זה משהו שמוכר לך?
"לא חוויתי דיכאון, אבל כן הייתה לי תופעה של ירידת אנרגיה ומצב רוח בזמן הנקה, וגיליתי שזו תופעה בפני עצמה, שנקראת רפלקס העצב בהנקה (תופעה פיזיולוגית של עצב ורגשות שליליים המופיעים בתגובה לגירוי של הנקה, א"ו). לא הייתי בדאון, אבל כן כל פעם שהנקתי הייתי יותר עצובה ועם זאת, הנקתי עד גיל שנה וחודש, עד שהיא לא נשכה לי את הפטמה לא שחררתי".
זו מסירות אמיתית. ואיך עכשיו כשהיא כבר בת שנה וחמישה חודשים?
"אחח, אני שרופה עליה. היא הכי מצחיקה והכי דעתנית שיש. אני מנסה להיות היפית כזאת, ולוחשת לה בקול רגוע "לאב בואי נספר סיפור. הפלמינגו הולך לישון, הסיפור הולך לישון ולאבי הולכת לישון, את רוצה שנכבה ביחד את האור?" והיא עונה לי בהחלטיות "לא!", כאילו היא אומרת "חמודה, לא עובדת עליי כל הפוזה ההיפית שלך". היא לגמרי מחליטה עלינו בבית, והיא הדבר שהכי מצחיק אותי".
פעם מאור הכי הצחיק אותך.
"אין מה לעשות, פעם גם אני הכי הצחקתי את מאור. לאב קברה לשנינו".
צילום: אור דנון | איפור שיער: מיכל פוסמן | סטיילינג: סימה בן דוד