השחקנית אלונה טל (37) הצליחה השנה לארוז את בעלה מרקוס ובתם צ'רלי ולהגיע לבקר את המשפחה כאן בארץ, אחרי כמעט שנתיים שלא התראו. אנחנו נפגשות ביום האחרון של חופשתה בארץ, ברגעים אחרונים של בילוי בחוף הים בהרצליה. היא רצה לעברי, בביקיני שחור שמונח בשלמות על גופה. היא מחזיקה שלל שקיות וכלי פלסטיק שמשתה מן הים. "זה הדבר הכי טוב שקרה מהקורונה, פתאום העולם חזר לקיום בלעדינו. כל מיני חיות יצאו מהחורים שלהן, זה עשה לי מצד אחד שמח, ומצד שני עצוב ברמה שאני לא יכולה לתאר. מה אני משאירה לילדה שלי? הזילות שבה אנחנו מתייחסים לכדור הארץ, ההתחממות הגלובלית. אני מנסה להימנע מלהשתמש במונחים מפוצצים, אבל אנחנו הסרטן האנושי. אני לא מיתממת, גם אני לוקחת חלק בזיהום, הטיסות זה חלק בלתי נפרד".
המרחק והקורונה גרמו לך לחשוב על חיים פה?
"מרקוס ואני מאוד רוצים לגור בארץ, לפחות שנה. גם הוא רוצה שהבת שלנו תדע מה זה לגור פה. אני לא יודעת איך נצליח לעשות את זה מבחינת קריירה אבל זה נחמד לשאוף לזה. אני עושה אודישנים בעברית, גם בקורונה. אני גם מפתחת משהו בארץ, סדרה ישראלית, ואני מאוד מקווה שזה יקרה. תמיד יש שאיפה לחזור, זה פשוט צריך להיות הגיוני עם העבודה שלי שם. חייב להיות משהו שלא מקשה עליי".
איך תקופת הקורונה השפיעה על העבודה?
"ירד הלחץ, התחושה של המרדף התמידי, שכל הזמן חייבים להיות בעשייה. כשכולם לא עשו כלום, זה הרגיש בסדר. אני מנסה לאמץ את זה גם הלאה".
בהוליווד יש בכלל מקום להוריד את הרגל מהגז?
"זה נכון לכל מקום בתרבות הפופ והצריכה, יהיו כאלה שיגידו לך 'לא', אבל ברור שאפשר, יש אמנים שמוציאים אלבום או סרט אחת למיליון שנה. אני שחקנית שעושה אודישנים, אני עובדת איפה שיש עבודה. הבנתי בגיל יחסית מאוחר, שצריך להסתכל על מה שנמצא מולי, לשאוף גבוה אבל לעשות את המיטב עם מה שנמצא פה כרגע. אז להגיד לך שאני יכולה להוריד את הרגל מהגז? כן, אני יכולה מה שאני רוצה. אבל השאלה היא אם אני רוצה. הפחד הוא כמובן שאני אהיה לא רלוונטית והמלהק הזה או ההוא ישכחו. חלק מהרוגע זה זה שאני יודעת שאני חוזרת מחר לעבודה".
להרוויח כל תפקיד
מפסק הזמן שלקחה בביקור המשפחתי, חזרה טל היישר לסט הצילומים. בימים אלה היא מצטלמת לעונה החדשה של הסדרה "אריות הים", העונה השנייה של "למען האמת" לצד קייט הדסון עלתה לאוויר, היא בחזרות לסרט והערך שלה ב-IMDB מוכיח שהיא לא הפסיקה לעבוד מ-2003, כשנחתה עם החלום הגדול בעיר המלאכים.
איפה את מרגישה שאת נמצאת מבחינת הקריירה?
"אני נמצאת באחוז מאוד מעניין של נשים בגיל שלי, אמנם יש לי רזומה גדול אבל אני עדיין חייבת להרוויח כל תפקיד. אני מוצאת שאני יותר ויותר נהנית להגיד 'לא', יותר ויותר יודעת לדרוש את המקום שלי כשמגיע לי. אני צובטת את עצמי הרבה מאוד פעמים. במיוחד כשאני חוזרת לארץ, כברת הדרך נהיית הרבה יותר מוחשית, מאיפה באתי ואיפה אני היום".
טל למדה בתלמה ילין, שירתה בתיאטרון צה"ל, התפרסמה בסדרת הילדים "הפיג'מות" שהפכה לקאלט, ועזבה הכל לטובת החלום הגדול, רגע לפני שמלאו לה 20. "דווקא עכשיו אני מרגישה את זה הרבה יותר, הילדים שגדלו על 'הפיג'מות' הם כבר אנשים בוגרים ואני פוגשת אותם בכל מיני מקומות, וזה ממש מרגש. שואלים אותי הרבה על איחוד, ואם זה היה תלוי בי, אז בשמחה, אבל לא נראה לי שזה תלוי בשחקנים. אני כן יכולה להגיד שבכל מה שקשור לחברים מהפיג'מות, הלב שלי תמיד איתם, ובקרוב ייצא משהו שעבדתי עליו עם עודד".
אז איך דווקא בזמן שהיית בסדרה שמצליחה ככה כאן, החלטת לעזוב הכל לנסות את מזלך שם?
"חשבתי שהשעון מתקתק ושאין לי את הפריבילגיה שיש לשחקניות שהן שם מילדות. כל השחקנים שיש להם כביכול הצלחה בן לילה, זו הצלחה של אחרי המון שנים והם התחילו כבר מזמן, ואני מגיעה באיחור. זה היה הזמן שלי, לא הייתה לי עבודה בארץ, לא בן זוג, לא היה לי משהו שיקבע אותי. עשיתי את 'הפיג'מות', ועוד סדרה בידיעה שאני מרוויחה מספיק כסף בשביל לטוס ולנסות את מזלי פה. יש אנשים שרוצים להיזרק בגואה אחרי השחרור. אני רציתי לעבוד".
המשפחה תמכה בחלום?
"אמא שלי אמרה לי לתת ארבע שנים, ואם אחרי ארבע שנים לא יקרה כלום, לחזור לארץ, לעשות חישוב מסלול מחדש, לראות אם אני באמת רוצה את זה".
אנשים בדרך כלל נותנים לעצמם שנה.
"מה זה שנה? לפעמים גם בעשר שנים לא קורה כלום במקצוע הזה. וגם עכשיו, אני כאן כמעט 17 שנה ואני לא נמצאת במקום שאני רוצה להיות".
יש איזו קנאה בדור של היום, שיכול לשלוח מהבית אודישן וזהו, בלי כל המאבק שאת עשית?
"לא, זה רק פותח עוד אופציות. התפקידים ששחקנים מבחוץ מקבלים הם עדיין ספציפיים, אלה לרוב תפקידים של זרים. אני יכולה לקבל גם את האודישנים האמריקאים לתפקידים שאני עושה. צברתי ניסיון ורזומה. היום יכולים להשקיע ולהטיס אותי בשביל סצנה אחת, מה שלא היה קורה אם לא הייתי מגיעה עם קרדיט. אני שמחה עם המקום שאני נמצאת בו היום".
זה היה וואו
למזלה של טל, היא לא הזדקקה לארבע שנים ולא לחישוב מסלול מחדש. האודישן הראשון שעשתה, עוד לפני שמצאה דירה, כבר פתח לה את הדלת באל איי. "היה לי מנהל קטן ולא מוכר ובגלל שלא מצאו את הדמות הראשית בסדרה וכבר היו מיואשים, הסכימו לקבל פניות גם ממנהלים קטנים. ככה הגעתי לאודישן לתפקיד של ורוניקה מארס. המלהקת אפילו לא שמה מצלמה, זה היה הכי לסמן וי, היא סיננה אותי, ובחנה אם אני בכלל שווה משהו, ישבתי מולה ורק עשינו הקראה. פתאום היא אומרת לי 'דקה', מתקשרת למנהל שלי ומולי אומרת לו 'תודה ששלחת אותה אליי, הרגע מצאתי את ורוניקה'. ואז היא אומרת לי 'אוקיי, אנחנו צריכות להזדרז, אני צריכה שתפגשי את היוצר, אני צריכה מסמכים', הכל התחיל בבת אחת".
רגע, אבל בסוף את ורוניקה מארס גילמה קירסטן בל ואת היית אחת מחברותיה. מה קרה שם בדרך?
"זה לא משהו שאני מספרת בראיונות בארצות הברית, אבל אפרופו הקרדיט שדיברתי עליו מקודם, ראש CBS אמר שהוא לא יכול לתת תפקיד ראשי בסדרה למישהי שאין לה ניסיון עבודה בארצות הברית. אז נתנו לי תפקיד אחר וחתמו איתי חוזה פיתוח, שזה אומר שהסטודיו של וורנר בראדרס משלמים לי סכום כסף מאוד גדול כדי שלא אעשה אודישנים עבור שום סטודיו אחר, בעצם חוזה ששומר עליי שלהם בלבד. שילמו לי אחוזי בלעדיות והם דאגו לי לדירה ולכל מה שצריך. בזמנו, היו בסך הכל ארבעה שחקנים בשנה שהיו מקבלים חוזה כזה. זה היה וואו בשבילי".
ואיך היה לעבוד עם קירסטן? זה ביאס לדעת שאת היית אמורה לעשות את התפקיד הראשי?
"לא, אני הייתי בשמיים בכל מקרה, מי חשב שזה מה שיקרה על ההתחלה? אבל לא הבנתי למה היא לא הייתה כל כך נחמדה אליי כשהגעתי לסט, ואז העוזרת במאי אמרה לי שכולם על הסט שאלו אותה אם היא מישראל, כי הכינו אותם לזה שוורוניקה הולכת להיות בחורה מישראל. כנראה כשהגעתי והיא ידעה שאני מישראל, היא הבינה שהיא לא הייתה הבחירה הראשונה".
את חיידק המשחק גילתה כבר בגיל שש, כששיחקה במקרה לצידו של אלון אבוטבול בסרט "הכלוב". "אמא שלי עשתה בזמנו הסבת מקצוע והייתה עוזרת במאי בסרט, היו צריכים איזו ילדה שתשב באוטו ותציק לו, והיא הביאה אותי. וזהו. זה מה שרציתי מאז". בהמשך החליטה ללמוד בבית הספר לאמנויות הבמה "תלמה ילין", כשלצידה בשכבה חברותיה הטובות עד היום, אניה בוקשטיין ונסלי ברדה.
את מרגישה הבדל בין הדור שלך לדור של היום, כשהפרסום מגיע ברגע?
"אני מנסה לא לשפוט, כי אני לא גדלתי עם כל מה שהם גדלים. אנשים רוצים פרסום, אבל הם לא מבינים שלהיות מפורסם כשהפרסום נובע ממך ומהדמות שלך, יכול להיות בור ללא תחתית לנפש. אני משחקת תפקידים, זו לא אני. גם אם בפיג'מות קראו לי אלונה, זו לא אני. אני בדמות. עכשיו לכי תסבירי לילד שצריך משהו מעבר לריקודים בטיקטוק. שאגב, הם מאוד קשים! אני רוצה להאמין שאם הייתי מנסה אותם הייתי מצליחה, אבל צריך להכין ארוחת ערב".
איך את ותרבות האינסטגרם?
"תראי, שיתפתי תמונות בבגד ים כי אני עפה על עצמי לפעמים, זה מרגיש לי טוב, מרגיש לי כיף. זה שינוי שהגיע עם הגיל. פעם הייתי מקל בתחת, הייתי מאוד בגישה של 'אני לא כזאת'. פחדתי שיחשבו חס וחלילה שאני לא רצינית, שיתעסקו בגוף שלי במקום בכישרון שלי. אבל זה הכל נובע מחוסר ביטחון, מהתחושה שאת לא מספיק טובה, לא מספיק מוערכת. זה תמיד ככה, זה קיים בכל תחום".
אבל לא בכל תחום ידאגו להשוות אותך לאחרות, להגיד לך דברים כמו 'את מצליחה, אבל לא כמו גל גדות'.
"כן, ויש כאלה שחושבים שאני צריכה למדוד את ההצלחה שלי לפי ההצלחה של אחר. זה לא ככה. אני השלמתי עם זה שלא אהיה "גל גדות", עוד לפני שגל גדות הייתה "גל גדות", ואני לא רוצה להיות "גל גדות". יש משהו מאוד נעים בלהשלים עם איפה שאני נמצאת עכשיו, ועדיין לשאוף הכי גבוה. בסופו של דבר, כולנו אוכלות את אותם סרטים, לכולנו יש רגעי משבר של 'האם אני מממשת את עצמי מספיק'".
איך בונים חוסן נפשי כדי לדעת שאת מספיק טובה?
"זה תוצר של סביבה מאוד תומכת. המשפחה שלי, בעלי, ועבודה עצמית. מוצאים קבוצות תמיכה. אינספור פעמים שאני מתקשרת לאניה ואומרת לה שאני חרדה לעתיד, ואז היא מזכירה לי את כל הדברים שאני גאה בהם, היא אומרת לי בואי נעשה רשימה של הכרת תודה. זה מחזיר אותי מלהסתכל החוצה חזרה פנימה".
מה הדבר שאת הכי גאה בו?
"הבת שלי. בטח".
ומבחינת קריירה?
"אני מאוד נהנית מהסדרה שאני מצלמת עכשיו, 'אריות הים'. בארץ זה משודר בהוט, כיף לי עם האנשים שם, כיף לי בעבודה. מאוד אהבתי את התפקיד שעשיתי ב"אלי", זו אישה ארגנטינאית מאוד קשוחה. זה היה שונה. ואני מאוד גאה בתפקיד שעשיתי ב'יד האלוהים', זה לא שהתוצר הסופי היה מוערך וקיבל פרסים אבל אני הרגשתי פריצת דרך".
עכשיו עלתה העונה השנייה של 'למען האמת' באפל, בה את משחקת לצד קייט הדסון, יש התרגשות מלעבוד עם שחקנים מוכרים?
"כן תמיד זה מרגש, לצערי לא פעם זה מאכזב. אבל קייט מקסימה, היא מקצוענית אמיתית. בסופו של דבר מדובר במישהי שגדלה בהוליווד הכי רחוק ממני, לקח לה קצת זמן איתי, אני מבינה אותה, את נהיית חשדנית כלפי אנשים חדשים בהתחלה. אבל בסוף היא הייתה פרטנרית מקסימה ותומכת".
יש לה בייגלה
גם בתחום הזוגיות הסתדרה כבר עם הגעתה ליבשת הגדולה, את מרקוס פרז (54), שחקן ובמאי אמריקאי, הכירה בסדנת משחק משותפת. "כולם מסביבי נורא נבהלו, זה זז מהר והוא מבוגר ממני. אבל לי היה מאוד ברור שהוא בשבילי. זה היה נכון, זה היה קל. זוגיות אמורה להיות כיפית וקלילה בהתחלה, וזה היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים אחד את השנייה, כמו אוויר לנשימה. התחתנו מאוד מהר".
אתם נשואים 14 שנה. איך שומרים על זה יציב ובריא?
"שיחות מאוד פתוחות וכנות שלא תמיד נעים לנהל אותן, חייבים לדבר על זה כל הזמן, למשל דיברנו על זה שזה בסדר להימשך לאנשים אחרים, הוא אמר לי 'אם את חושבת שאני לא מסתכל על נשים אחרות אז זה שקר. כן, יש עוד נשים יפות בעולם. אבל את היפה שלי'. הוא דוחף אותי להיות מאוד כנה ופתוחה איתו".
פרז, שהיה אחד מכוכבי הסדרה 'פסיפיק בלו', הגיע עם נדוניית חברים מרשימה, ביניהם משפחת בולדווין. הבת, היילי בולדווין, היא דוגמנית ואשתו של ג'סטין ביבר. "זה משהו שנורא מעניין אנשים וזה ממש מצחיק אותי, אני מכירה אותה 16 שנים, ההורים שלה חברים מאד טובים שלנו. מרקוס הוא גדל עם המשפחה הזאת, ככה שזה ממש כמו משפחה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה, היא הייתה בת שבע, ואמרתי להורים שלה 'יש לה בייגלה, היא הולכת להיות משהו גדול הילדה הזאת'. ואני מאוד גאה בה היום, היא בחורה מאוד מקורקעת, מאוד טובה וסופר מקצוענית. אני מסמסת לה שטויות. אנחנו לא נפגשות המון, אבל אנחנו תמיד מדברות. דיברנו על הריון והיא לא רוצה עכשיו".
הייתם בחתונה שלה.
"כן, זו הייתה חתונה קטנה, היינו 100 איש. אבל יותר מהחתונה עצמה ריגש אותי שאני זוכרת את כל השיחות שלה עליו. היא הייתה מדברת איתי על ג'סטין שנים לפני שהם היו ביחד, כי הם מכירים מגיל 14, וזה ממש משמח לראות את האהבה שלהם עכשיו, מישהי שפגשה ילד בגיל 14 ואמרה 'אני רוצה להתחתן איתו', והנה היא עשתה את זה".
איך ג'סטין?
"אני פחות מכירה אותו, אני הייתי מהצד של הכלה. הם היו עם החברים שלהם, ואני כזה באה לרקוד ורוצה להרים אבל אז קולטת שאני בעצם 'הדודה' בחתונה הזאת".
מעבר למתנת חתונה, עוד מתנה שהזוג הצעיר קיבל מטל בעת מבצע 'שומר חומות', הייתה ספרה של נועה תשבי 'ישראל - המדינה הכי לא מובנת בעולם'. "הצינורות שאני בחרתי לתקשר עם אנשים הם יותר אחד על אחד, ככה גם אנשים פחות במגננה. הספר של נועה זה כלי העזר הכי גדול שלי. הוא מציג את ההיסטוריה, את העובדות שהן דבר הכרחי גם אם פחות כיפי. אני מאוד גאה בה. שום דבר שנכתב בספר הזה לא נכתב ככה סתם, על הכל עוברים במיליון עיניים".
בתור ישראלית מעבר לים, את מרגישה שאת מייצגת את המדינה?
"אני לא חושבת שהתפקיד שלי הוא להיות שגרירה, אני לא מוסמכת לעשות את זה. אבל אני כן אוהבת לדבר ולהכיר אנשים, לנהל איתם שיחות כנות ופתוחות. ואני אתראיין ואני אדברר, וזו המדינה שלי. אני לא יוצאת בהצהרות שמדינת ישראל היא מושלמת ועושה הכל מדהים, כי אנחנו לא, אבל אני כן אתמוך ואעזור להפיץ את האמת. ניצלתי את הפלטפורמה שלי כדי להבהיר שיש המון דיסאינפורמציה, והרבה אנשים שיוצאים נגד בלי להבין. להגיד שאתה בעד משהו אחד לא אומר שאתה נגד משהו אחר".
וכשאת רואה אנשים מהתעשייה בפוסטים של #freepalestine, נניח נטלי פורטמן?
"היא לא אזרחית ישראלית ואני לא כל כך בקיאה לגבי מה שהיא אמרה. בכל אופן זה שאני בעד מדינת ישראל, לא אומר שאני נגד פלסטינים או נגד מישהו אחר. זו ראייה מאוד צרה בעיניי לחשוב ככה. אני בעד המדינה שלי ואני בעד זכויות אדם באופן כללי, אני חושבת שאנשים צריכים יחס אנושי, אבל אני יכולה להגיד חד משמעית שלמדינה שלנו יש זכות קיום, זה בכלל לא משהו שצריך להיאמר. זה מובן מאליו".
הלחימה לא הייתה רק ברשתות החברתיות, היא הגיעה ממש לרחובות לוס אנג'לס והיה נראה שהגזענות גואה ברחובות.
"כן, אני אשקר לך אם אני אגיד לך שלא חששתי. הייתה גם הפגנה בעד ישראל בקונסוליה ורציתי ללכת אבל ממש חששתי שיהיה פיגוע נגדנו".
בסוף הלכת?
"לא. אבל בסוף היה לי תירוץ טוב עבור המצפון שלי, עבדתי באותו יום".
עוד מלחמה שמתנהלת כבר כמה שנים טובות, והתחילה ממקום מגוריה של טל, היא תנועת מי טו, שהתחילה כשפורסמו ההאשמות כנגד מפיק העל הארווי ויינשטיין. "למזלי לא הייתה לי חוויה טראומטית מעולם, לא בהוליווד ולא בתלמה ילין. כן, לאורך השנים היו הערות, היה מפיק שהרגשתי איתו לא בנוח ומיד דיברתי עם האחראים והנושא טופל. סקס ופלרטוטים על הסט זה לא שחור או לבן, אבל השיח הזה מאוד נחוץ. וזה נובע מחוסר שוויון, התחושה הזאת שגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים. זה בכל מיני דברים, למשל בארצות הברית אני מרגישה שמתייחסים לנשים שנכנסות להריון בצורה מחפירה, לעומת היחס בארץ, שהרבה יותר קל להמשיך לעבוד ולהיות רלוונטית ולא להרגיש אזרחית סוג ב'. הרבה פחות מפחיד להיכנס להריון בארץ בעיניי".
זה שיקול של הרחבת משפחה?
"כן. זה להוציא את עצמך משוק העבודה וכל מי שיגיד לך אחרת משקר לך. אני שמעתי מפה של במאי מאוד מוערך שליהק שחקנית וברגע שהוא הבין שהיא בהריון, הוא אמר לי 'אם הייתי יודע שהיא בהריון לא הייתי לוקח אותה'. לי הוא אמר את זה!".
את חושבת שאם היית חיה בארץ היית עם משפחה גדולה יותר?
"לא יודעת אם בהכרח גדולה יותר אבל כן רגועה יותר. בסופו של דבר כשרציתי ילדה הבאתי את צ'רלי, לא עצרתי את עצמי כשהייתי מוכנה. אבל זה כן משהו שאת לוקחת בחשבון, כשנכנסים להריון בתור שחקנית בהוליווד, שאת לא סופרסטאר".
את אומרת שצריך להיות וונדרוומן כדי להביא שלושה ילדים?
"אני מתארת לעצמי שמערך השיקולים של גל, הוא שונה משלי, אבל מהיכרותי איתה אני יכולה להגיד לך שהמשפחה שלה תמיד במקום הראשון".
צילום: דור שרון | סטיילינג: נועה נוז'יק | איפור ושיער: שי הללי זיו