באחד המערכונים הנפלאים של "החמישייה הקאמרית" מנסה עמנואל הלפרין (מנשה נוי), מגיש תכנית הקאלט "מהיום למחר" בערוץ הראשון, לשכנע את הכתב בפריז יואב טוקר (רמי הויברגר) לחזור לישראל. "תראה, יואב", מסביר הלפרין, "נסעת בפברואר 68' לשבועיים ומאז אתה שם. לא עושים דבר כזה. יש ועד, יש תור". כשטוקר נאחז בפילוסוף צרפתי בדוי, עונה לו הלפרין: "פילוסוף צרפתי בתחת שלי, תחזור כבר לארץ, תן לאחרים קצת!". טוקר האמיתי והאגדי נחתך ב-2003 בחרב הקיצוצים של רשות השידור, אבל נדמה שדימוי שליחי החדשות בעולם לא השתפר מאז בעיני הציבור הישראלי. זה עדיין רואה בהם עיתונאים בנופש שהצליחו לשלב בין ביזנס לפלז'ר ולהגשים את החלום הישראלי: לברוח לחו"ל.
זה לא המקרה של יונה לייבזון, שקיבלה באפריל 2019 את תקן שליחת חדשות 12 לארה"ב, תקן שעמד מיותם מאז פרישתו של אהרל'ה ברנע ב-2014. מלכתחילה זה לא היה סידור עבודה במקביל ללימודים או לרילוקיישן של בן הזוג (אם כי רילוקיישן כזה נכרך במעבר), ולקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב היה ברור שזו תהיה שליחות אינטנסיבית מהמקובל. ובכל זאת, מה שקרה מאז היה מעבר לכל הציפיות: מגפה עולמית שהכתה בעוצמה במעצמה, מחאה חברתית סוערת ואף אלימה לפרקים, מערכת בחירות פרועה ברוחו של נשיא שלוח רסן – ואפילו הסכמים ישראלים-ערביים שנחתמו על מדשאות הבית הלבן.
במקום לקפץ בין מסעדה שיקית במנהטן, כוכבים בהוליווד וסטארט-אפ ישראלי בסיליקון ואלי, לייבזון מצאה את עצמה מדווחת על שכונות תחת עוצר, בתי חולים על סף קריסה, בתי עלמין שמלאים מכדי להכיל את המתים, הפגנות ענק, מהומות ומעשי ביזה. בשנה וחצי היא הספיקה לראות מקרוב את טיימס סקוור ריקה מאדם, את טראמפ משדך בין נתניהו לנסיכי המפרץ, ואת הנשיא המכהן הראשון שמאושפז בבית חולים מזה כמעט 40 שנה. "זו באמת שנה וחצי משוגעת", מספרת לייבזון בשיחת זום מדירתה שבניו יורק. 
פעם הכתב בוושינגטון נדחק לשולי המהדורה, היום את בראש.
"באמת באתי בתקופה מטורפת, וזו תקופה מטורפת בכל העולם. הייתי שמחה שהעולם יהיה יותר שפוי, הייתי מבטלת עכשיו את הקורונה וכל מה שהגיע איתה. אבל מבחינה עיתונאית זו תקופה באמת מדהימה".
זה לא היה ככה מההתחלה.
"לא. כשאתה הכתב בחו"ל, יכול להיות בארץ אירוע מטורף ואז אתה לא מעניין אף אחד, בטח בשנה שיש בה שלוש מערכות בחירות בישראל. יש סיפור גדול ואתה לא חלק ממנו, וזה מאוד מתסכל".
"לדבר עם אנשים בעצרת של טראמפ עם חשש לקורונה - אין לזה תחליף"
אפיזודה אמריקאית תמיד הייתה על לוח המטרות של לייבזון. בכתבה שפורסמה במדור המצולם "תמונה משפחתית" במוסף "הארץ" ב-2004 מספרת יונה בת ה-15 שהיא נבחרה להשתתף במשלחת "זרעים של שלום" שתטוס בקיץ לארה"ב ותבקר בבית הלבן. בדיעבד, זה לא היה הביקור האחרון שלה. "הייתי ילדת משלחות", היא מספרת, "וגם יש לי משפחה בארצות הברית – אחותה התאומה של אמא שלי חיה בבוסטון, סבא שלי בניו ג'רזי. כך שהייתי כאן הרבה פעמים. ותמיד ידעתי שמתישהו ארצה להתגלגל לפה לחוויה שהיא קצת יותר מביקור".
ואיך זה הסתדר?
"המון דברים שהבשילו יחד. בן הזוג שלי הוא אזרח אמריקאי, ונוצרה לו בעבודה אפשרות לעבור, ובערוץ רצו מישהו שיסקר את הבחירות. הכוכבים פשוט הסתדרו בשורה".
את מכירה את הדימוי של הכתבים בחו"ל, כאילו זו עבודה צדדית.
"אולי בעבר זה היה ככה. לא תמיד יש למערכות החדשות עניין להחזיק מישהו באופן קבוע, ועובדה שגם לחברת החדשות לא היה מאז שאהרל'ה עזב. פעם זה גם היה הרבה יותר מורכב: כתב היה צריך להקליט את עצמו ולהגיע הביתה כדי לשלוח, בשביל לשדר בחי היה צריך צוות. היום אפשר לעשות את זה מהטלפון. אבל זה גם הופך את העבודה שלי להרבה יותר קשה, כי אני צריכה להצדיק אותה. לעשות משהו מעבר למה שהייתי יכולה לעשות מהארץ. אנשים הרבה פעמים צוחקים על זה – 'נו, באמת, כל אחד יכול'. סבבה. אבל כשאתה גר במדינה, חי עם האנשים, מושפע מהתרבות – אתה מבין יותר טוב ויודע יותר טוב. וזה בנוסף לאירועים שאני נוכחת בהם, כמו לדבר עם אנשים בעצרת של טראמפ עם חשש לקורונה. אין לזה תחליף".
דיברת על הקלות של השידור, אבל מצד שני, זו במידה מסוימת עיתונות גרילה. את לבד שם. מה המשמעות של זה?
"קודם כל, יש המון דברים טכניים להתעסק איתם עוד לפני שבכלל זיקקתי לעצמי מה אני רוצה להגיד. אני צריכה להבין איפה לשים את התאורה, מאיזה כיוון השמש, אם יש עננים, אם יש משאית שחוסמת משהו בפריים. גם להתאפר לטלוויזיה זה לא משהו שנהגתי לעשות לבד, אבל אין מה לעשות".
וואן וומן שואו.
"לגמרי. 95 אחוז מהזמן זה רק אני, מצלמה וחצובה. לפעמים זה נורא מצחיק. באירועים גדולים האמריקאים מגיעים עם צלם, סאונד, עמדה לאייפד ולדפים, תאורה ענקית. הם פותחים שם הפקה. ואז אני מגיעה עם התיק שלי, עם מצלמה וחצובה. זה גורר המון תשומת לב. הם תמיד באים ואומרים: 'מה, זה הכל? את עושה את כל זה לבד?'. נורא מצחיק לראות את התגובות שלהם כשהם רואים שזאת רק אני".
גם בן הזוג שלך עזר לך פעם.
"נכון. באירועי הביזה בניו יורק המערכת רצתה לסגור לי צלם, אבל הדברים קורים מעכשיו לעכשיו, יש מהומות ביוניון סקוור – צריך לצאת. אז הוא אמר לי: 'אני בא איתך', ומצאנו את עצמנו באמצע הביזה".
פחדת?
"אם לא הייתי שם כעיתונאית הייתי חוששת. זו סיטואציה מפחידה. עשרות אנשים שלא אכפת להם לשבור הכל. בחיים האמיתיים אני מגה-פחדנית, אבל בכובע העיתונאית אני בן אדם אחר לגמרי".
ובמהלך הביזה גם היה לך אירוע די ביזארי.
"כן. מישהו פרץ לתוך החנות של לגו והשאיר לגו בחוץ. באתי להקליט משם דיווח, ואז מישהו מגיע ואומר לי: 'את יכולה להפסיק לצלם רגע? אני רק נכנס לקחת משהו'. אז הוא נכנס, גונב משהו ויוצא, ואני ממשיכה בדיווח. זה היה מאוד סוריאליסטי".
מה הבנת לגבי התפקיד הזה רק אחרי שהגעת לניו יורק?
"למדתי כמה אני קטנה פה לעומת מערכות אחרות בגישה שאני מקבלת. ממישהי שעובדת בחדשות 12 וכולם מכירים, את מגיעה לפה ומגלה שאת נובאדי. הבית הלבן מקבל אלפי מיילים ביום. מבחינתם אני מקומון. אפילו לקבל תגובה זה קשה. בשביל הדבר הכי פשוט צריך נורא להתאמץ ולהיות יצירתיים".
במאי, זמן קצר לאחר שהגיעה לארה"ב, לייבזון כבר הצליחה להשיג את הריאיון הבלעדי הראשון שלה – עם המרגל המשוחרר ג'ונתן פולארד. "זה היה פוקס", היא מודה. "הייתה לי פגישה בבית קפה באפר ווסט סייד, התעכבתי, וכשהגעתי פתאום אני קולטת את פולארד ואשתו. התלבטתי מה לעשות, ובסוף פשוט ניגשתי, הצגתי את עצמי והתחלתי לשאול שאלות, ובאיזשהו שלב אמרתי לו שאני מצלמת. ניכר שיש לו הרבה על הלב. אחרי שבן אדם יושב 30 שנים בכלא, ולא יכול ליצור ביוזמתו קשר עם התקשורת ולא יכול להתראיין ולעשות משהו, באתי אליו עם מצלמה ומיקרופון והוא פשוט התחיל לשפוך. זה היה רק כמה דקות, אבל העביר ביקורת חריפה ועשה הרבה מאוד רעש".
ואחר כך הוא הזמין אותך לראיון בביתו.
"שמרתי איתם על קשר, וכשאשתו אסתר חלתה שוב בסרטן הם הגישו בקשה הומניטרית שרצו שידונו בה. ואז הוא הסכים להכניס אותי לבית שלהם בפעם הראשונה. נדרשתי לבוא לבד, הוא מאוד שמר על חיסיון, זה היה מאוד רגיש. הוא סיפר על הרגע שנסגר הווילון בשגרירות והוא הבין שהוא נותר לבד, ועל כל השנים והמאמצים, ואיך הוא חי עכשיו. הוא לא יכול לעבוד, ובסוף הם חיים מתרומות".
ארבעה חודשים מאוחר יותר לייבזון שוב נדרשה לגלות יצירתיות – הפעם כדי לסקר את הוריקן דוריאן שהיכה בבהאמאס. "לא כל כך ידעתי למה אני הולכת", היא מספרת, "אין חשמל, אין מים, אין קליטה, יש חברת סלולר אחת כי כל המגדלים של החברות האחרות קרסו. מפיק השטח שלנו אמר: קחי הרבה פירות יבשים, מטענים ניידים. לא באתי מהעולמות האלה. אבל זה חלק מהכיף בתפקיד הזה. לפני זה גם לא ידעתי איך מראיינים אנשים כמו ג'ניפר לופז".
אלא שבדרך חזרה לייבזון כמעט נתקעה באיים. "היה לנו בחור מקומי שעזר לנו, אבל הוא היה ב'זמן בהאמאס'. סבבה שיש עכשיו משבר, אבל לא דחוף לו לטפל בי. הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה. היה שם שדה תעופה מאולתר, ומטוסים פרטיים מגיעים ממיאמי עם אספקה ולוקחים איתם בחזרה נוסעים. זה נשמע לי הזוי, אבל אני אשכרה מגיעה ומנסה לתפוס טרמפים. ניגשת לטייסים ואומרת להם 'Hi, I’m a journalist from Israel, please take me back to Miami'. וגם ככה יש לי פחד מטיסות, ואלה מטוסים פיציים, פייפרים. זה גם היה ב-11 בספטמבר, שזה היום הכי גרוע לתפוס בו טרמפ עם מטוס פרטי בגלל שלוקח המון זמן לאשר את הטיסות. אמרתי למערכת שיכול להיות שאני נתקעת פה, ואני בלי סוללה ואין לי אפילו מים.
"ואז, אחרי כמה טייסים שסירבו, פתאום הגיע טייס שמתנדב במשלחות של חילוץ והצלה ועשה פעם משהו עם פיקוד העורף. הוא זכר את ישראל כל כך לטובה, ואמר לי 'אני דואג שתחזרי'. ובאמת הוא לקח אותי חזרה. זה אחלה להיות בטלוויזיה ושמכירים אותך, אבל בסוף הרגעים של הריגוש והאדרנלין אלה הרגעים שבשבילם נמצאים במקצוע".
"נהיה שיח מצחיק כזה בטוויטר על כל הדברים שנופלים עליי פה"
יונה לייבזון ("בקורס כתבים בגל"צ המשימה הראשונה הייתה להציג את מי שאתה בכותרת, ושלי הייתה 'יונה עם שורוק', כי זה הדבר שיוצא לי להסביר הכי הרבה"), בת 31, נולדה בווילנה שבליטא. הוריה עלו לישראל כשהייתה בת שנה וחצי, כך שמארץ הולדתה היא לא זוכרת דבר. "הייתי שם ב-2014", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איפה נולדתי, וזו הייתה תחושה מאוד מוזרה. האוכלוסייה מאוד הומוגנית. אחרי שרגילים לגיוון שיש בארץ, פתאום אני הולכת ברחוב וכולן נראות כמוני. עוד קודם לכן הייתי במוסקבה, וראיתי את המוסקבאיות, מטר שמונים עם עקבים, הולכות במינוס חמש מעלות עם מיני וגרביונים, ולצד תיק של לואי ויטון יש להן שקית ניילון ביד. שקית זאת קלישאה של רוסים, אבל הנה, זה נכון. אז פתאום לראות אנשים שנראים כמוך, מדברים כמו ההורים שלך – נפל לי האסימון.
"כשעברנו לניו יורק זה היה קשה. אף אחד לא מתלונן על זה שהוא גר בניו יורק, אבל גם כשאת עושה רילוקיישן לעיר הכי מדהימה בעולם, ואת מדברת את השפה – אין מה לעשות, זה קשה. בסוף זה הרבה דברים שצריך לעשות לבד, והקטע החברתי, וביורוקרטיה. מעבר זה לא פשוט. ואז אני חושבת על אמא שלי, שעלתה לארץ בגיל 21 עם תינוקת בת שנה וחצי, וכל המשפחה שלה בכלל עברה לארה"ב, והיא לא מכירה את השפה, ובאמצע לימודי מתמטיקה אמרו לה תעברי לסיעוד כי בזה יש עבודה. אז אני אומרת, יאללה, מה זה לעבור לניו יורק? זה שם דברים בפרופורציה".
הוריה התמקמו תחילה בפתח תקווה. האם דיאנה עבדה בביה"ח בילינסון כמיילדת, אביה מארק ניהל מעבדה להדפסת תמונות. אחרי כמה שנים עברה המשפחה לראש העין, "שיכון של רוסים, מין מובלעת כזאת בתוך השכונה הצבאית, בין הבית של בני גנץ למירי רגב". משפחת לייבזון הגרעינית גרה בדירה אחת, ובדירה הצמודה גרו הסבא, הסבתא והסבתא-רבתא ("הגרסה המשודרגת של סבתא בסלון"). הסב נפטר ביוני, כשלייבזון מקורקעת בניו יורק. "זה היה מאוד מאוד קשה", היא אומרת, ונראית לראשונה בראיון מעורערת. "כל החיים גדלתי לידו, היינו מאוד קשורים. בשעות הראשונות אחרי שהוא נפטר ניסיתי להבין מה המשמעות של חזרה לארץ, והבנתי שאצטרך להיות בבידוד ושלא אוכל ללכת ללוויה כי זה רק לקרובים מדרגה ראשונה. בסוף נשארתי כאן, ואני באמת לא מאחלת לאף אחד להיות בלוויה של מישהו קרוב בזום. זו הייתה חוויה קשה ומוזרה. לשבת על הספה בדירה שלי בניו יורק בחמש וחצי בבוקר, בזום עם הלוויה שבארץ, כשאמא שלי מחזיקה את הטלפון. אתה יודע, נהיה שיח מצחיק כזה בטוויטר על כל הדברים שנופלים עליי פה – הקורונה והביזה והמהומות, ומסכנה יונה לייבזון. אבל ברמה האישית, זו הנקודה הכי קשה שהייתה לי בקורונה".
ההורים שלה הקפידו לדבר עם שלושת ילדיהם בעברית. הם דחפו לחינוך סובייטי ("הלכתי לחוגי העשרה של מתמטיקה ופיזיקה, דבר מאוד רוסי. לימדו אותנו על ארכימדס בגיל שמונה. שנאתי את זה, התחננתי לאמא שלי שנפסיק") וקיבלו מתבגרת ישראלית ("הם חשבו שילדים גדלים כמו בברית המועצות. כשטרקתי את הדלת בפעם הראשונה הם לא הבינו מאיפה זה הגיע"). את המוצא היא ניסתה לנעול בבית. "זה לא שהתפדחתי מההורים שלי, אבל הקטע של השפה ישב עליי. היום אני יודעת לדבר רוסית, יכולה לנהל שיחה, ראיינתי ברוסית. אבל זו פשלה מאוד גדולה שאני לא יודעת לדבר שוטף".
נתקלת בגזענות כילדה?
"תמיד הייתי ילדה מקובלת והיו לי חברים. ברור שזרקו לפעמים הערות בתור בדיחה. אבל בעיקר אני זאת שהסתכלתי על עצמי והרגשתי שונה. פעם הלכתי לגן עם פיתה עם חמאה ונקניק. ומבחינתי, פיתה – ולא לחם שחור רוסי – זה שיא הישראליות. והגננת אומרת לי: אסור להכניס בשר וחלב, זה לא כשר. ואני, אין לי מושג מה זה. חזרתי הביתה בוכה לאמא שלי, 'אמא, מה זה כשר?'. או כשאבא שלי לקח את הברוש הלימוני מהחצר ושם אותו כעץ נובי גוד. פחדתי שחברה אפילו תדפוק בדלת ובטעות תראה את העץ, כי חשבתי שזה של נוצרים. לא הבנתי הרבה דברים".
בינואר האחרון הרב הספרדי הראשי יצחק יוסף קרא לעולים "גויים", "קומוניסטים", "שונאי דת". נפגעת?
"כן. זה לא משהו שאנשים היו מרשים לעצמם להגיד על אוכלוסיות אחרות. אפשר לראות היום את יוצאי ברית המועצות לשעבר בכל מקום: בפוליטיקה, בעסקים, בתקשורת, באקדמיה, בבתי החולים. ואז מגיע משהו כזה ולוקח אנשים הרבה מאוד לאחור. אבל אני מאמינה ומקווה שלאט לאט זה יעבור מהעולם, ואני שמחה שזה עושה רעש".
גל"צ של היום זו לא התחנה שגדלתי בה
קריירה עיתונאית, בניגוד לחלום אמריקאי, דווקא לא הייתה בתכניות של לייבזון. מי שהדביק אותה בחיידק היה יניר קוזין, היום כתב ערוץ הכנסת ואז מדריך נוער בתיכון בראש העין. "היה לי מאוד ברור שאתמיין למודיעין, ושאני יכולה להיות גם מדריכה או מש"קית חינוך או ת"ש. זה היה עולם המושגים שלי. ואז יניר אמר לי שמתאים לי להיות בפרונט, מול קהל, ולמה שלא אתמיין לדובר צה"ל או לגל"צ. אמרתי לו שאני לא מכירה אף אחד, אין לי את הפרוטקציות, אבל הוא אמר שהשנה זה אחרת, ואם יש לי את הנתונים זה יהיה במנילה. סימנתי שאני רוצה, ומשם התחלתי להתגלגל".
הכרת את התחנה?
"לא ידעתי שום דבר. לא ידעתי מי זה רזי ברקאי. לא הבנתי שזה חיילים שמשרתים. אבל הוא פתח לי צוהר, והתחלתי להתעניין ואמרתי 'וואו', נורא רציתי".
מה רצית לעשות?
"להיות כתבת חוץ. הגעתי לוועדה, שאלו אותי מה אני רוצה, ואמרתי שבדיוק קראתי כתבה עם ג'ורג' קלוני שמספר על המאמצים למען הפליטים בדארפור וזה מסוג הדברים שאני רוצה לעשות. אתה מבין? הייתי בטוחה שאם אני כתבת חוץ בגל"צ אני נוסעת לדארפור לראיין את קלוני. חייתי בסרט. כשהגעתי לגל"צ וראיתי שכתב חוץ זה משמרות וזה מהמערכת, ואני ממש רציתי שטח, התחרטתי".
לייבזון התחילה ככתבת עלייה וקליטה, המשיכה ככתבת סביבה, וסיימה את שירותה הסדיר ככתבת כלכלה. המחזור שלה ייצר מספר יוצא דופן של אנשי תקשורת לעתיד גם במונחי תעשיית העיתונות של גל"צ: עמיתה לחדשות 12 לירון זייד, הקולגות לשעבר שיבל כרמי מנסור ושיר אפשטיין, עילי לוין (סמנכ"ל התוכן בחדשות 13), אנה בורד (עד לאחרונה סגנית עורכת "7 לילות"), שני אבו (עורכת "חי בלילה" לשעבר) ועוד.
את עוקבת אחרי השיח היום על גל"צ? הביקורת על השיבוץ של יעקב ברדוגו, הטענה שהיא הפכה להיות תחנה פוליטית?
"כן. אני חושבת שהרבה ממה שקרה לגל"צ זה בגלל שרשת ב', כחלק מהתאגיד, הפכה לתחנת רדיו מצוינת. הפייט שהם מחזירים הוא הרבה יותר רציני משהיה. אני עדיין מאוד אוהבת את גל"צ ויש לי מקום חם בלב בשבילה, אבל זאת ללא ספק לא התחנה שגדלתי בה, גם במקום המרכזי שהיה לה בתקשורת וגם בהתנהלות, וחבל".
את חושבת שצריך לסגור אותה?
"אני דנה בזה עם עצמי ולא יודעת מה התשובה. בלי גל"צ אנשים 'כמוני', עם פער תרבותי ומעמדי, לא היו נכנסים לעולם הזה. לא הכרתי אף אחד שהיה בגל"צ, ואם אתה לא רואה את זה, אתה לא יכול לדמיין את זה".
לחדשות 12 (אז עדיין חברת החדשות) היא הגיעה ב-2015 בזכות קרן מרציאנו. "הרבה שנים היא אמרה לי 'את עוד תבואי'", מספרת לייבזון. "היו כל מיני הצעות שלא התאימו, ואז הגיעה ההצעה להיות כתבת רווחה, ושזה יהיה חלק מפינה ביחד עם עמליה (דואק - נ"ש)".
היית מזוהה לגמרי עם הזוגיות הטלוויזיונית הזאת, ופתאום זה נגמר.
"סיפרתי לה כמובן עוד כשזה היה בדיונים, והיא נורא שמחה בשבילי. זה איפשר לכל אחת להתפתח בכיוונים שלה, ועדיין לשמור על קשר ולהיות חברות לא רק לפינה".
את מתגעגעת לזה?
"אני מתגעגעת לעבוד בצוות. בשיח בינינו נורא הפרינו אחת את השנייה. וגם הצוות מעבר לזה: עורך, תחקירן, צלמים, סאונדמנים. טלוויזיה היא עבודת צוות. אייטם לא יכול לקום אם אין המון אנשים שעמדו מאחוריו, גם אם זה רק כתב שמדבר באולפן. גם עכשיו זה קורה – יש מערכת שלמה שעומדת מאחוריי. בלי האנשים בדסק החוץ לא הייתי יכולה לעשות פה את מה שאני עושה. אבל זה בשלט רחוק, וזה לא אותו דבר".
מה את פחות אוהבת בטלוויזיה?
"אחד החסרונות הגדולים, בטח כשאת אישה, זה שיש המון עיסוק במראה. הלוואי שהייתי יכולה לעלות לשידור בלי איפור ולא לחשוב על זה, אבל דווקא בגלל שזה אישיו אני חייבת להפוך את זה לנון-אישיו. זה לא רק אם את נראית טוב או לא. גם אם השיער שלי מתנפנף פתאום ברוח אז מדברים על זה, ואם השביל לא היה במקום, ואם החולצה שאני לובשת לא החמיאה לי. אני יכולה להביא סיפור מדהים, ואמא שלי עדיין תגיד לי שהצבע שלבשתי היה וואו".
"הבחירות הפעם, זה קצת כמו אצלנו, משאל עם על טראמפ"
אנחנו מדברים למחרת העימות הנשיאותי הראשון, שהיה מכוער ומביך באופן חסר תקדים. באולפן חדשות 12 הייתה כמעט תמימות דעים שפירוש הדבר הוא שטראמפ ניצח. בסקרים שפורסמו בארה"ב עלה דווקא שביידן גבר עליו. לייבזון, שליוותה את השידור מארה"ב, מתקשה להכריע: "נראה לי שכולם הפסידו. מגוחך להגיד שביידן ניצח, אבל גם טראמפ לא השיג את המטרה שלו. אפשר לראות את זה גם בדברים שיצאו מהסביבה שלו. הם לא אהבו את ההופעה שלו, בטח כשהוא סירב לגנות גזענים לבנים. אבל זה לא ימנע מאלה או מאלה להצביע למועמד שלהם. זה קצת כמו אצלנו, משאל עם על טראמפ".
את יכולה לענות על השאלה שמפלגת את הישראלים: מי יותר טוב לישראל?
"זאת שאלה מעניינת. טראמפ הוכיח ללא ספק שהוא פועל למען האינטרסים של ממשלת ישראל. בסוף טראמפ עושה דברים שטובים לטראמפ, ובמקרה הזה ישראל משתלבת בתמונה. אבל ביידן נחשב לאחד הפוליטיקאים הכי אוהדים לישראל. וביידן הוא גם הוכחה שהמפלגה הדמוקרטית יותר מתונה ממה שאנחנו חושבים".
אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, מהקולות הבולטים במפלגה היום, ביטלה בשבוע שעבר את השתתפותה באירוע לזכר רבין בגלל לחץ של ארגונים פרו-פלסטיניים.
"יצא לי לראיין אותה פעמיים, בפעם הראשונה בעצרת נגד אנטישמיות. היא אמרה: 'זה שאני מתנגדת לדברים שעושה ראש ממשלת ישראל לא אומר שאני נגד ישראל'. שזו אמירה מאוד שונה ממה שאומרים עליה. אני חושבת שהיא בעצמה קרועה בין הבייס שלה, שהוא הרבה תומכי BDS ומתנגדי ישראל, לבין העובדה שבסוף היא לא רוצה שזה ימנע ממנה להתקדם במפלגה".
אין עלייה אמיתית של כוח פרוגרסיבי אנטי-ישראלי במפלגה הדמוקרטית? זה סיקור-יתר?
"יש אובר-דיווח על צדדים קיצוניים, גם בימין וגם בשמאל. זה יותר קיצוני אז זה יותר חדשות. אבל בסוף, את מי האנשים בוחרים? את ג'ו ביידן. לא את ברני סנדרס, אפילו לא את אליזבת' וורן. וכשהיו כאן דיונים בשאלה אם לקצץ את המימון למשטרה, ראית שיש תמיכה אדירה בציבור האמריקני ל'Black Lives Matter', אבל גם אפס תמיכה להפסקת המימון".
יש טענה שנתניהו החריב את היחסים של ישראל עם הדמוקרטים. שישראל תיפגע אם ביידן ייבחר.
"בשמאל האמריקאי – וגם בימין – קורים תהליכים שלא קשורים לישראל. אבל אנחנו נשאבים לזה. וכמובן, כשאנחנו יוצאים באופן גלוי נגד הדמוקרטים, אנחנו לא עוזרים לזה. כשמונעים כניסה של חברות קונגרס – לא משנה כמה הן קיצוניות בדעתן – אנחנו גורמים גם לאלה שראו בהן קיצוניות לקחת את הצד שלהן. הדבר האחרון שננסי פלוסי (אשת קונגרס דמוקרטית ויו"ר בית הנבחרים – נ"ש) אוהבת במפלגה זה את אותן חברות קונגרס, אבל גם היא נאלצה לגנות. אנחנו מרחיקים מאיתנו דמוקרטים שהם אוהדי ישראל".
מה יכריע את הבחירות?
"בגלל שבארה"ב שיעורי ההצבעה כל כך נמוכים ביחס למה שאנחנו מכירים בארץ, ובגלל שבסוף אתה יכול לזכות מבלי שאתה זוכה ברוב הקולות, וכמה עשרות אלפי קולות יכולים להביא לך 29 אלקטורים בפלורידה, זה יוצר מצב שאתה צריך ששכבות מסוימות יצביעו ושכבות מסוימות לא. זה המשחק: את מי מצליחים להוציא לבחור. וזה גם מאוד מושפע מדמוגרפיה. מדברים על אריזונה או טקסס שפתאום יהיו דמוקרטיות – זה בגלל שיש שם ערים שמושכות קהילה צעירה, הייטקיסטים ואקדמאים שבמקום לגור בסיליקון ואלי גרים בפיניקס ובאוסטין כי המיסוי יותר נמוך. הם דמוקרטים שגרים במדינה רפובליקנית. העירוניות הולכת ומתרחבת וזה משנה את המדינות. וגם מעניין יהיה לראות איך הקורונה תשפיע על זה בהמשך. אם יותר אנשים יעבדו מהבית הם יכולים לעבור למדינות אחרות, וזה משנה את כל ההצבעה".
תני הימור, מי מנצח?
"אני לא מוכנה להמר, אני באמת חושבת שהכל פתוח".
"אנשים בניו יורק רצים עם מסכות, זה בלתי נתפס. הצייתנות פה מדהימה"
יום למחרת השיחה שלנו, הפתעת אוקטובר המסורתית של הבחירות לנשיאות התגלתה כרימון הלם שהורכב בידי תסריטאי הוליוודי: טראמפ, מכחיש הקורונה המפורסם בעולם, אובחן כחולה ואושפז בבית החולים. לייבזון, שהתכוננה לצלם כתבת בחירות, נאלצה לחשב מסלול מחדש ולתפוס רכבת לילה לדי-סי. "ראית מה זה", היא צוחקת כשאנחנו מדברים שוב, הפעם מחדר מלון במרילנד. "דיברנו ביום חמישי, הייתי במקום אחר עם דרמות אחרות. יצא שבגלל עבודה על כתבות הלכתי במשך שלושה ימים לישון בשלוש בלילה, וביום חמישי חשבתי שתהיה לי הזדמנות ללילה שלם – ואז טראמפ. באיזשהו שלב אמרתי להם: תקשיבו, אני חייבת לישון קצת, אם הוא חיובי תעירו אותי. וזה מה שקרה".
אני לא אשאל אותך מה יהיו ההשלכות של הסיפור על הבחירות, כי זה תלוי בהתפתחויות ויש המון תרחישים.
"אבל יש לזה משמעויות גם מבחינת השקיפות. אתה רואה את הרופא שלו מוסר דברים רחוקים מאוד מהמצב האמיתי, ראש הסגל אומר שהמצב היה חמור, פתאום מגלים שהוא כן היה מחובר לחמצן, שהיה לו חום גבוה. יש פה בעיה באמינות שהיא בלתי מתקבלת על הדעת כשמדובר בבית הלבן, כשמדובר במשבר כזה וכשאנחנו חודש לפני בחירות".
זה עדיין לא מתקבל על הדעת? אחרי ארבע שנות טראמפ, הציבור האמריקאי לא התרגל כבר לבעיית האמינות הזאת?
"אני חושבת שזה קו שבר. בסוף ארה"ב אינה דיקטטורה. אי אפשר פשוט לשדר משהו שהרופא אומר ואף אחד לא ישאל שאלות".
מה מטריד היום יותר את האמריקאים, הכלכלה או הבריאות?
"בהתחלה זה היה ללא ספק העניין הכלכלי. טראמפ הבין באיחור את המשמעויות של הקורונה וזלזל בה, אבל הוא הבין מהתחלה את האירוע הכלכלי. עכשיו הדיון הוא על אסטרטגיה, כמו שקורה בארץ: מה צריך לעשות, כמה צריך לפתוח, כמה מהר. בארה"ב גם אפשר לראות איך מדינות שונות הגיבו וללמוד מזה. בטקסס ובפלורידה פתחו נורא מהר וראו זינוק בתחלואה. עכשיו השאלה היא מה יהיה בניו יורק. רק עכשיו נפתחו פה המסעדות בפנים ברבע מהתפוסה, בתי ספר חזרו חלקית. אפילו להייליין, שזה פארק באוויר הפתוח, צריך להירשם לפני שבאים".
יש תחושה שלציבור בניו יורק יש אמון ברשויות.
"יש פשוט הרבה מאוד שקיפות. מההתחלה גובשה תכנית בעלת חמישה שלבים. לכל מחוז יש קריטריונים קבועים. כל אחד יכול להיכנס ולבדוק מתי הצפי שכל דבר יקרה, האם זה רחוק או קרוב. הרבה נתונים מועברים באופן ברור לציבור, וזה באמת העלה את האמון של האנשים במערכת. וגם הייתה הרתעה כי אנשים מתו. אנשים בניו יורק רצים עם מסכות, זה בלתי נתפס. הצייתנות פה מדהימה".
בהמשך השבוע אנחנו משוחחים שוב בדיוק כשההתרעה של ראש העיר ביל דה בלאזיו לתושבים מתממשת: על תשע שכונות – רובן מאופיינות בריכוז גבוה של חרדים – מוטל סגר בעקבות נתוני התחלואה. "יש כאן בדרך כלל יחסים מאוד טובים בין הממסד לאוכלוסייה החרדית, אבל מאוד ברור שאם צריך לסגור – זה מה שעושים. זה מנותק משיקולים פוליטיים. אף אחד לא מנסה לעשות דווקא. מההתחלה אמרו: אם תהיה עלייה בתחלואה – נסגור. וסגרו מקומות ספציפיים שבהם הייתה הפרה של הנחיות. אז אנשים חששו – התחילו לשים יותר מסכות, להקפיד, לא לעשות אירועים המוניים. ברגע שיש שקיפות, אתה יכול להגיד לאנשים, 'נתנו לכם הנחיות ולא עמדתם בהן'. זה שונה ממה שהיה בארץ, שאמרו לאנשים לכו תחגגו והמצב מעולה, ונתנו קנסות לאנשים שהלכו באוויר הפתוח ולא לאנשים במקומות סגורים. בסוף זה מגיע למקבלי ההחלטות".
העיר תתאושש?
"ייקח הרבה מאוד זמן. ניו יורק היא שילוב של חיי לילה, עבודה, תרבות, בידור. עכשיו אין מופעים, אין ברודוויי, אין חיי לילה, אנשים לא באים למשרדים ואין אירועים. אז האם ניו יורק זאת ניו יורק? אני לא יודעת".
איך היה להיות לבד בטיימס סקוור?
"עצוב. זה היה יום סגרירי ומפחיד. חורף, השמיים אפורים. ירדתי בהראלד סקוור, אזור סופר-עמוס, ואין אף אחד מסביב. רגעים אפוקליפטיים. בכלל, היו פה ימים מאוד מלחיצים. תקופה שלא ידענו מה זה, שקברו אנשים בקבר ענק כי אין מקום בבתי הקברות. סגרו את כל הטיסות, וכולם אומרים לי 'למה את לא חוזרת?'. סיוון רהב מאיר מספרת לי שהיא טסה חזרה לארץ. היינו עושים שיחה בכל ערב, הישראלים פה, אם אנחנו המטומטמים שלא קולטים בזמן מה קורה. וחבר אמר לי: 'יונה, הטיסה האחרונה מניו יורק לישראל זה אירוע שאת תשדרי. אז תתפסי אותה'.
"בסוף, כשאתה חי פה בדירה שלך ולא חסר שום דבר, אתה לא מרגיש את הפחד. חברים היו אומרים לי: 'את יכולה בבקשה לדווח שסבבה פה? כי בכל פעם שאת מדברת בטלוויזיה, אנחנו מקבלים הודעות מההורים שנחזור'. רק אמא שלי אומרת 'לא, מה תחזרי לארץ? גם בידוד, גם סגר, גם העבודה שלך זה להיות שם. לא, לא, אין לך מה לחפש פה'".