לולא המלחמה, היה אפשר לומר שזו לחלוטין השנה של מיכאל אלוני (40). הוא צילם סדרה ושני סרטים בין-לאומיים ועוד שתי סדרות ישראליות, רק שהתוכן שהן מתעסקות בו רגיש מדי לתקופה. סדרה אחת נדחתה; השנייה, "רוח צפונית", עולה בימים אלה למסכים, אבל המתח סביבה ניכר.

"זה הטיימינג הכי נורא שיש. זה מבאס, אתה עובד כל כך קשה, אתה יודע שעשית משהו טוב, אסף (ברנשטיין היוצר – א"ו) היה אחראי לעונה הראשונה של 'פאודה', הוא הביא למסך דברים אמריקאיים, עשה דבר מטורף. אני פשוט רוצה לבוא בגאווה, ולצאת עם הסדרה הזאת ולשמוח, ואני יודע שזה יכול להיות טירוף, ועכשיו יש מלא סימני שאלה איך יקבלו את זה. וזו כבר סדרה שנייה – 'המזח' אותו הדבר. ב-2 באוקטובר הגעתי מדרום אמריקה בשביל הפרמיירה, היא הייתה אמורה לעלות לציון 50 שנה ליום כיפור, ואז חטפנו יותר גרוע מיום כיפור לפרצוף וזה נדחה. ויש עוד פרויקט שצילמתי בבואנוס איירס. אני שחקן על המדף. אבל על מה אני אתלונן? המציאות פה הרבה יותר קשה מהכל".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
גופיית סריג: COS | מכנסיים: אקנה סטודיו | נעליים: זארה|צילום: אור דנון

"רוח צפונית" (HOT), שמוקדשת ליחידת המודיעין 8200, עוסקת בטרור, בסייבר ובריגול. אני, לפחות, נשארתי בלי אוויר ועם ציפייה לעוד אחרי שני הפרקים הראשונים. "אני משחק את דואי, בוגר היחידה", מספר אלוני. "החלום הרטוב של כל חייל שמשרת שם - פתח חברת הייטק, פיתח טכנולוגיה של מטאוורס, שלכל אחד יש יש אווטר משלו, דמות שהוא חי דרכה, והחברה התפוצצה גלובלית, נקנתה על ידי חברה גדולה, עשתה אקזיט, יושב על הרים של כסף בקוסטה ריקה, ויום אחד הוא מפציע בארץ, לבקר את האח הצעיר שלו, שגם נמצא ביחידה, כביכול כדי לדאוג לו, אבל איפה הוא היה כל השנים? לאט-לאט הוא מוצא את דרכו חזרה לתוך תופת שמתחיל לקרות פה, בתוך פיגוע מודיעיני שקורה ביחידה. כתבו את זה בוגרים של היחידה, וזה בא בזמן שהפשלה הכי גרועה נולדה מהיחידה הזאת. כותבים סדרות על המציאות הישראלית ואז המציאות הישראלית עולה על כל דמיון".

אלוני עבד לא מעט מעבר לים בשנה החולפת, אבל אחרי מה שקרה החליט שהוא חייב להישאר בארץ השנה, להיות עם המדינה והעם והמשפחה שלו. "הרגשתי שאני רוצה להישאר קרוב, ואני עושה את זה גם דרך התיאטרון. עכשיו יצאה הצגה חדשה, אני מתחיל חזרות להצגה אחרת וגם מתחיל לביים, זה כיף לי וזה מחזיר אותי לשורשים שלי כשחקן וגם מחבר אותי לשורשים של המקום הזה, שהוא הבית שלי. זה לא אומר שאם תגיע איזו הזדמנות אדירה אגיד לה לא, אבל כרגע אני מרגיש שאני מעדיף להמתין, להיות בדבר הזה".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
חליפה: Highlights studios | חולצה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

לא היית כאן קרוב לחצי שנה, וחזרת היישר אל התופת, איך התמודדת?
"נחתי וכולי באורות, של איזה כיף לחזור לארץ, איך אני אוהב את תל אביב. ב-6 באוקטובר חזרתי ממסיבת יום הולדת ולא נרדמתי, רק באיזה 5 התחילה להגיע השינה המתוקה, ואז בום - אזעקה. התעלמתי, המשכתי לישון. ואז עוד אזעקה ועוד אזעקה, ואני מתעורר וקולט את המציאות. הייתי איזה חודשיים בלי אוויר. העשייה עזרה לי, הלכתי לכל בתי החולים, לכל מי שיצא מהנובה, לכל המפונים. הייתי חוזר הביתה ומתפרק. פשוט בוכה כי אתה שומע סיפורים ולא מבין איך זה יכול להיות. עבדתי עם משרד הביטחון לתיעוד הסיפורים, אז אתה גם אומר את המילים האלה ולא מאמין שהדבר הזה קרה. מישהו שאומר, 'אני הסתכלתי לאשתי בעיניים ואני אומר לה - מה קורה אם הם מצליחים לפרוץ פנימה? אז שמחתי לדעת שהיא מסכימה איתי שאני אירה בה, אירה בילד ואירה בעצמי, שמחתי לדעת שהיא איתי בזה'. אלה סיפורי הישרדות, של שואה. ואני עדיין לא מאמין. 133 חטופים נמצאים שם ולאף אחד לא אכפת".

אתה לא נוהג להתבטא פוליטית, איפה אתה כרגע?
"אני מבין שאנחנו צריכים להיות אחראים לדבר הזה. להתעורר ולא להמשיך לכיוון שאליו רוצים לדרדר אותנו, וזאת ההתנהלות הכללית בארץ שלנו, לדוגמה, יש לי נזילה בבית, כבר שלושה ימים אני מנסה להשיג את הוועד, בסוף מגיע מישהו, מצלם איזה שתי תמונות ואומר לי 'זו לא אחריות שלי, זו אחריות של ההוא'. וזה העניין - צריך ללמוד לקבל אחריות".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
חולצה, מכנסיים וז'קט: ראלף לורן לפקטורי 54 | נעליים: זארה|צילום: אור דנון

אחריות היא מילה טעונה מאוד בחצי השנה האחרונה, בטח סביב ראש הממשלה.
"אנחנו לא בזמנים שמוסדות השלטון ידעו לעשות את זה, אנחנו לא בזמנים של גולדה. בסופו של דבר, עם כל הכבוד, האויב הכי גדול נמצא בפנים, שנאת החינם הזאת מיותרת, צריך להנחיל אחדות, חסינות לאומית, לשים את חילוקי הדעות בצד. כולנו די הבנו את המציאות שלנו, אם לומדים להסתכל עליה ולא להתעלם ממנה כמו שעשינו פה ב-15 השנה האחרונות. הדרך שלנו לצאת מהשכול היא להבין שאנחנו צריכים שינוי מבפנים, ערכי יסוד חדשים. לא חוק אנטי-דמוקרטי שנועד להתנגח בבית המשפט העליון, אלא חוק שמגביל כהונה במשרה ציבורית לשמונה שנים, נקודה. ממנהל תיאטרון או חברת החשמל ועד לראש הממשלה. שמונה שנים, ביי. מה שהספקת הספקת. אחר כך לך תפתח חברת הייטק, תעשה הרצאות, יש לך אנגלית טובה? תסביר יפה בחו"ל. אתה רוצה להמשיך לשרת את המדינה? תשרת אותה במקום אחר. "אני לא פוליטיקאי. אני מדבר על המציאות פה דרך האומנות שלי, הסרטים שלי מדברים על המציאות פה, אני הבנתי שהכוח שלי להשפיע לא יבוא מהתנגחויות פוליטיות אלא מאומנות ותרבות".

הסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שמה בפעם הראשונה את הלומי הקרב בפרונט, זאת בהחלט השפעה חשובה של האומנות.
"חד-משמעית, אני גם שנים מתנדב בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), חשוב לי להביא את הפוסט-טראומה למסך, גם בסרט הקצר שביימתי התעסקתי בזה ובאחים שכולים. זה תוצר הלוואי הכי נעים במקצוע, לראות שהצלחת לגעת במישהו, שגרמת לו לחשוב על הדברים קצת אחרת. זה הוביל גם לשיחות עם חברים שיצאו ואמרו את שעל לבם אחרי שהסתירו הרבה שנים, גם 'שטיסל' לדעתי הביאה אחדות בעם, אתה מבין שכולנו אחים, כולנו בני אדם, וזה פורש כנפיים ומשפיע".

אתה מתנדב שנים ומאוד מחובר - אתה מבין פוסט-טראומה מתסריט, או שהתמודדת בעצמך?
"היו לי את הדברים שלי. לא ניכנס לפציעות שאני סוחב, אבל אני חושב שעם טיפול פסיכולוגי ארוך ומסור, אני נמצא במקום טוב, ואם אני יכול לתת עזרה וכתף תומכת לאחרים, אז אני שם".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
מעיל: Highlights studios | מכנסיים וגופייה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

נכנסתי להתקפי חרדה, אבל התאהבתי בעשייה

אלוני התחיל את דרכו המקצועית לגמרי במקרה. הוא בכלל חשב שכמו דמותו דואי ילך למסלול של מחשבים ופיזיקה, המקצועות שלמד בתיכון ("סיימתי הכל לפני הזמן ושלחו אותי לאוניברסיטה כבר בתיכון"), ולפני שנתיים נרשם ללימודי כלכלה ("התגעגעתי למספרים, הייתי צריך לפתור משוואות"). מפגש מקרי עם מלהקת והרצון לחסוך לטיול הגדול של אחרי הצבא הובילו אותו לאודישן אחד מוצלח, והוא מצא את עצמו בסדרת הנוער הכי מצליחה של שנות האלפיים - "השמיניה".

"זה תפס אותי בהפתעה, כולם שם רצו להיות כוכבים מהיום שנולדו, אני הזדעזעתי ונכנסתי להתקפי חרדה, אבל התאהבתי בעשייה ובעבודה על הדמות. אז אמרתי, אם כבר, אני אעשה את זה במעבדה, ונכנסתי לבית ספר למשחק. ככה הידרדרתי לעולם הזה. לא שאני מצטער על זה, אני נהנה מאוד".

איך זה התקבל במשפחה שהילד החכם שלומד מתמטיקה ופיזיקה הפך לשחקן?
"כן, הייתה ציפייה, אבל אמא שלי הגיעה עם חיבה גדולה לעולם האומנות והתיאטרון, והם ידעו שאני סתום באותה מידה שאני חכם. אני לא אחותי, אני הילד הקצת יותר בעייתי במשפחה. אחותי שותפה בכירה במשרד עורכי דין גדול, היא כבר עשתה את הילדים שלה. אני הכבשה השחורה. אבל בסוף מחבבים את הכבשה הזאת".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
מעיל: Highlights studios | מכנסיים וגופייה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

מה היה קשה בהתחלה?
"התחלתי בפאניקה גמורה, פתאום ילדות רודפות אחריי ואי אפשר לזוז בקניון, איבדתי את האנונימיות, ואז ב'ניסן' הייתה לי מורה שאמרה, 'מיכאל, אתה צריך להבין, הם אוהבים אותך, תן להם קצת אהבה חזרה והם יקבלו עולם מלא, זה הכל'. הסתכלתי ואמרתי, 'אשכרה', ושיניתי והבנתי. אז אני תמיד עוצר ומצטלם, וגם עכשיו המעט שאני יכול לעשות זה להגיע למי שצריך, והייתה מישהי שרק הרימה את הראש אחרי שלושה ניתוחים שעברה בכתף ובריאות, והיא רואה אותי ולרגע שוכחת שהיא בכאבי תופת. או חיילים שהצליחו להיפתח לפניי אחרי שלא הצליחו לדבר עם אף אחד אחר, אולי כי אני דמות מוכרת עבורם, אז יש לזה כוח והשפעה חיובית. זה המקום שעזר לי להתמודד עם החשיפה. היום אני לא דופק חשבון, לא אכפת לי אם מסתכלים עליי, מה חושבים עליי, אני לא חי את ההכתבה של הסביבה למה אני צריך להיות, או איזו דמות אני צריך לשחק".

הטירוף של "השמיניה" נמשך עד היום, ואתם משתפים את המעריצים במפגשים החברתיים שלכם.
"יש דור שלם שגדל על הסדרה הזאת. יש הפקות שכל אחד בהן הולך לדרכו ויש כאלה שנשארים משפחה, גדלנו יחד, והחומר האנושי, את יודעת, היה די סבבה".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
חליפה: Highlights studios | חולצה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

בשנה הבאה תציינו 20 שנה ל"השמיניה", ואתה מציין 20 שנות קריירה ענפה.
"אני עושה כל כך הרבה תפקידים שונים, ובסוף אתה שואל 'מי אני בכל הדבר הזה?'. אני נהנה מהחיבוק החם שיש לדמויות שאני עושה, ומההערכה למנעד השונה שלהן, מ'מלכת היופי של ירושלים' ל'רוח צפונית' ו'שטיסל'".

איזה תפקיד הכי אהבת?
"דן דן מ'השועלים'. מטומטם אני אומר לך".

הפתעת.
"זו אחת הסדרות הטובות, האהובה עליי בכל הזמנים. ארבעה בטלנים שעובדים בפנקייק. אין לי מילה אחת רעה להגיד עליה. הכל ביוטיוב, 50 פרקים, תצפי, את תודי לי".

הכתיבה הגיעה לפני המשחק

אלוני הוא לא רק שחקן, הוא גם סופר ובמאי ומנחה. "אני כותב לפני שאני משחק. כתיבה הייתה חלק מהחיים שלי. בתור ילד עם מלא דמיון שכללתי את הכתיבה עוד ועוד, למרות שבכלל הייתי במגמות ריאליות ולא חשבתי שאהיה אומנותי. ואז הייתה חברה שטיילה בחו"ל שבכל שבוע שלחתי לה פרק שכתבתי, זה היה עבורי תמריץ לסיים ובשבילה מתנה שיהיה לה מה לקרוא בטיול. וכשהיא חזרה היא אמרה, 'וואו, מיכאל, זה היה מדהים, אתה חייב לעשות עם זה משהו'. היא שתלה לי את הרעיון בראש, ואחרי שנתיים הוצאתי את 'אהבה בימי שפעת', שחזה את הקורונה, אחד לאחד, שבע שנים לפני שפרצה".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
מעיל: Highlights studios | מכנסיים וגופייה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

הספר שלך מנבא מגפה עולמית, הסדרה שאתה משתתף בה ניבאה את האיום האיראני. מה יהיה, אולי תשחק ב"דובוני אכפת לי"?
"יותר מזה, כשחזרתי לארץ עלה לי הרעיון לכתוב ספר על מצב אפוקליפטי אחרי פצצת אטום, שכולם במחילות מתחת לאדמה, ואסור לצאת מהן, וכל פעם נזכרים בעולם שהיה רגע לפני כן, סיפורים כאלה, ואז אחרי 7 באוקטובר הבנתי - אני לא חושב על רעיונות כאלה יותר".

הפרויקט הבא של אלוני הוא בימוי מחזה של שייקספיר לתיאטרון הבימה. העבודה על הליהוק והעיבוד כבר התחילה, והחזרות צפויות להתחיל בעוד ארבעה חודשים, "אם הכטב"מים לא יפציצו אותנו קודם".

הרבה פעמים שחקנים נכנסים לנעלי הבמאי והיוצר כדי להבטיח לעצמם את הבמה. ואתה ביימת סרט ולא ליהקת את עצמך.
"זה עוד יכול לקרות, אבל כרגע אני עוד לא נמצא שם באופן מלא, לחבוש את שני הכובעים, ומאתגרת אותי העבודה מהצד על הדבר ולא מתוכו. זו עבודה שאני מאוד נהנה ממנה".

איך זה שיפר את עבודתך כשחקן?
"גיליתי שיש חדר עריכה, ואתה מבין שתמיד אפשר לתקן אותך, תמיד אפשר להציל לך את התחת".

מיכאל אלוני (צילום: אוהד רומנו, HOT)
מיכאל אלוני מתוך הסדרה "רוח צפונית"|צילום: אוהד רומנו, HOT

הנחית גם חמש עונות של "דה וויס". היית חוזר לתפקיד המנחה?
"התלבטתי לפני שנכנסתי לזה, אבל היום אני אומר חד-משמעית כן, זה כיף, זה עוד כלי ובידור הכי טוב שיש. היה לי מאוד כיף. אני עכשיו עם צביקה הדר ב'חתונה מאוחרת', הוא מודה שכשהגיעה 'דה וויס' הם לא ידעו מה לעשות, זו הייתה תוכנית שהצליחה לשבור את הכלים מבחינת ריאליטי-טאלנט בארץ. אני חושב שהפורמט סתם הלך מוקדם, לא שמרו עליו נכון, זו עדיין התוכנית הכי מצליחה בארה"ב".

אשכרה היית מתחרה של צביקה הדר.
"והנה עכשיו אנחנו משתפים פעולה ב'חתונה מאוחרת', אנחנו ההוכחה שאחדות אפשרית בעם. בכלל, לחזור לתיאטרון היה הצלה אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל ההתנדבויות, פתאום לשנייה להתעסק במשהו אחר, טיפה לברוח מהמציאות, זה היה ממש מפלט, קאט אמיתי לנפש".

ההצגה "חתונה מאוחרת" מבוססת על הסרט של דובר קוסאשווילי משנות ה-90 בכיכובם של רונית אלקבץ וליאור אשכנזי. אלוני, בתפקיד הראשי, מגלם את דמותו של זאזא, הרווק הגרוזיני בן ה-32 שהוריו מנסים למצוא לו שידוך, והוא בכלל מאוהב במרוקאית גרושה פלוס ילדה המבוגרת ממנו בשנתיים, שמגלמת יעל אלקנה.

גדלת על הסרט?
"בטח, הוא החזיר תקווה לקולנוע הישראלי, ואחרי זה גם עבדתי עם דובר ב'התגנבות יחידים'. הוא איש יקר ללבי. הקהל משתגע עכשיו בהצגה. 'חתונה מאוחרת' היא על השאלה את מי אנחנו בוחרים לפרטנר, האם אנחנו נשרפים באהבה או מתפשרים במקום נוח יותר? אני מניח שאין דבר כזה מושלם, בכל זוגיות הקשיים שלה, אבל אתה מנסה להיות קשוב לעצמך וללב שלך, ומשלם על זה מחיר. אין נכון או לא נכון, יש בחירות שאתה עושה בחיים, ואתה צריך להיות שלם עם הבחירות האלה".

מציקים לך שאתה לא נשוי ולא אבא?
"רק כתבים", צוחק אלוני, "אבל לא, כי תמיד הייתי בזוגיות, אני בן אדם מאוד זוגי, אני איש משפחה. פשוט מערכות היחסים שניהלתי לא הבשילו לכדי הדבר הזה".

זה משהו שאתה רוצה?
"כן, חד-משמעית, ואני גם מרגיש היום הרבה יותר בשל לזה".

אז אולי השאלה צריכה להיות - האם אתה חש תסכול מהיותך רווק ללא ילדים?
"לא, אני שלם עם הבחירות שעשיתי בזוגיות ועם הזמן שהשקעתי בזוגיות, גם אם בסופו של דבר היא לא הגשימה את עצמה. אין איזה שעון שמתקתק עליי. יש לי את האמונה שכל דבר יגיע בזמן שלו ובמקום שלו, והוא יקרה או שהוא לא יקרה. אבל אין לי פחד או תסכול מהדבר הזה".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
חליפה: Highlights studios | חולצה: COS | נעליים: זארה |צילום: אור דנון

לפרמיירה באל-איי הגעת עם בת זוג. כאישה אני אומרת לך - זה הכי הצהרת כוונות.
"כן, אה? זה כמו להביא לחתונה. היה לי חשוב שהיא תכיר את העולם שלי. היא חכמה, היא בהייטק, למרות שיש לה הרבה יותר פוטנציאל ממני להיות כוכבת רשת, אני כל הזמן אומר לה, חייבים לעשות עם זה משהו. הנה, תראי", הוא שולף את מכשיר הטלפון ומראה לי את בת הזוג, ליטל (28). בין תמונות שלהם בחו"ל לתמונות של ליטל ישנה ("היא נרדמת כל הזמן, יש לי אוסף") נמצאת התמונה מהפרמיירה שבה הוא בטוקסידו והיא בשמלה לבנה, "אני אומר לך, היא יודעת מה היא עושה, היא צריכה להיות כוכבת רשת".

איך הכרתם?
"אנחנו מתאמנים באותו מקום. ראיתי אותה מתאמנת, והשיעור שלי הסתיים קודם, ואז אמרתי, 'מה אני אעמוד פה כמו אידיוט ואחכה? זה מביך'. אז השארתי לה פתק בקבלה".

די, זה מתוק להפליא. מה כתבת?
"כתבתי לה, 'תפסת את תשומת לבי'. פקידת הקבלה אמרה לי, 'מיכאל, אתה בוהה', ואמרתי, 'אוי שיט', אז היא אומרת לי, 'זה בסדר, גם היא בוהה'. אז היא הבינה במה מדובר, העניין הוא שהבעלים של המקום לא ידע את השם שלה והטעה אותי, ואני כתבתי על הפתק 'למאיה', במזל הפקידה תלשה את זה רגע לפני שנתנה לליטל".

נראה שהתחלתם טוב.
"כן, זה מרגיש טוב. אנחנו רק כמה חודשים ביחד אבל יש פה חברות, יש משהו נעים וכיפי. אנחנו מתקדמים יפה, אני כל הזמן מציע לה נישואים בצחוק. בא אליה ואומר, 'מאמי, אני פשוט רוצה להגיד לך ש...', כורע ברך וממשיך, 'שנפל לך פה הארנק'".

וואי וואי, מה יקרה כשזה יהיה אמיתי?
"זה מה שמצחיק. כל דבר בזמן שלו".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
חולצה, מכנסיים וז'קט: ראלף לורן לפקטורי 54 | נעליים: זארה|צילום: אור דנון

עוד לא פדיתי את הצ'ק

הפרמיירה בלוס אנג'לס הייתה לסדרה "אנחנו בני המזל" שמשודרת בהולו, על בני משפחה שניצלו בשואה כל אחד בדרכו. "הסיפורים האלה שאתה מריח מה מתבשל סביבך, מבין שמשהו רע הולך לבוא, ואנשים לוקחים את הדברים שלהם ובורחים. ויש את אלה שנשארו ולא ניצלו. אז מי חכם? אולי באמת צריך לברוח".

לפני כן צילם אלוני את "תוכנית א'", סרט על אבא קובנר והפרטיזנים הלוחמים. אבל אם תשאלו אותו, העבודה בחו"ל היא רק עוד שלב בדרך. "ה'או מיי גד איזה כיף' יהיה כשאני באמת ארגיש שעשיתי תפקיד משמעותי, זה עוד לא קרה, ואני בדרך לשם, אני מקווה. זה נחמד ונעים לעשות כל מיני פרויקטים, אבל עוד לא היה לי משהו כזה שאני מרגיש, 'וואו, פדיתי את הצ'ק, הגשמתי את הפוטנציאל'. זו קריירה מבחינתי, אתה עולה מדרגה ועוד מדרגה, ואני מקווה תמיד להגיע למטרות שאני שם לעצמי, גם בזירה העולמית".

פרמיירה על נושא יהודי וברקע מחאות פרו-פלסטיניות – איך זה היה?
"אני מרגיש שלא הייתה שם הרבה התייחסות ל-7 באוקטובר, אולי בכוונה. אבל בכל זאת יש כאן חמישה שחקנים ישראלים, הייתי מצפה להבין את הבחירה בלהביא אותם, בלהוציא סדרה כזאת היום".

השחקנים ששיחקו לצדך בהפקות הבין-לאומיות הביעו דאגה לשלומך כשפרצה המלחמה?
"כן, כולם התקשרו והתעניינו. והיו גם שלקחו יוזמה והביעו את דעתם בפומבי. בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי עסוק בהסברה, אבל זה אני. אני לא יכול להגיד לכל אחד מהשחקנים הישראלים לעשות אותו הדבר כמוני".

הייתה ביקורת נגד שחקנים ערבים ישראלים שלא התבטאו, או שהתבטאו לטובת עזה.
"אני לא יכול להגיד לשחקן ערבי איך להתבטא, זה לא תפקידי. אני יכול לעשות את עבודתי בצורה הטובה ביותר ולגרום לעולם לפקוח עיניים ולהבין שהמציאות היא לא כמו שהם רואים אותה. הייתה כתבת ששאלה אותי, 'לא מפחיד אותך שיוציאו שחקנים ישראלים מסדרות?'. למה שאפחד? אני שחקן ואני אדם לפני הכל".

מיכאל אלוני (צילום: אור דנון)
גופיית סריג: COS | מכנסיים: אקנה סטודיו | נעליים: זארה|צילום: אור דנון

להתקבל להפקה בין-לאומית זה מרגש יותר?
"אני מתרגש מהדבר, מהתפקיד, מהעבודה עצמה. נהניתי מהתפקיד ב'רוח צפונית', ולעבוד עם אסף, ולהכיר את אלישע לעומק ואת לוסי המדהימה. הרגשתי שהעבודה מאתגרת אותי, ואני כל כך נהנה לשמוע אותך אומרת 'אני רוצה עוד פרק', זה מרגש אותי. לא מרגש אותי שהלכתי על שטיח אדום עם ג'ואי קינג. ג'ואי קינג לא מעניינת אותי, את מעניינת אותי, הקהל מעניין אותי. יש אנשים שרק יתחנפו לכוכב האמריקאי כדי להגיע למפיק הזה ולבמאי ההוא. אני לא שם. לא עשיתי שום דבר בחיים דרך הדלת האחורית, אני דפקתי על הדלת הקדמית והיא נטרקה לי בפרצוף. הלכתי, עשיתי עבודה, חזרתי, היא עוד פעם נטרקה לי בפרצוף, הלכתי וחזרתי שוב עד שהיא נפתחה. עם הדבר הנכון בזמן הנכון, כמו חתונה וכמו ילדים, אלה הדברים שירגשו אותי. החיים עצמם.

"לבוא מהתופת של מה שקורה פה, ללכת על שטיח אדום הוליוודי ודיבורי הא ודא ובלה בלה. או-קיי, אחלה, זה מגניב, זה מרגש, אני לא אגיד שלא, אבל זה גם דיסוננס מטורף. הפאקינג מזל"ט הזה שמעלים פה, הסאונד הזה רודף אותי כבר חצי שנה. הקריירה הבין-לאומית נשארת, היא לא הולכת לשום מקום. אז שיחקתי עם ג'סיקה צ'סטיין, בסופו של דבר זה יום צילום, יש שחקנים עם יותר אגו ויש שחקנים עם פחות אגו, שאתה יותר מחבב או פחות מחבב, כאלה שהם יותר בני אדם וכאלה שפחות מזויפים, ויש כאלה שאתה אומר, 'הבנתי, אתה עסוק נטו בלקדם את עצמך, אתה שומע רק את הקול של עצמך. אחלה, אחי, נעשה את הסצנה ונלך כל אחד לדרכו'. אז הדברים שמרגשים אותי זה איך הסדרה תתקבל, ובא לי שיחבקו אותה, ואני מקווה שהטיימינג שלה מספיק נכון".

צילום: אור דנון | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: נגה תמיר | שיער: פדור וישניאקוב | הפקה: טל פוליטי | ע. סטיילינג: ענת תמיר | לוקיישן: טרמינל עיצוב בת ים