"למדתי את הפאקינג שפה שלכם במשך שנה וחצי, אני לא הולכת לוותר על זה עכשיו", אומרת אלואיז גודה ובוחשת בכוס התה שלה. היא יושבת בבית קפה, פוני שחור מונח על פניה החיוורות, מגניבה חיוך אל הרחוב. לרגע אחד, נראה כי תל אביב התלבשה עליה לחלוטין. ברגע אחר, נדמה שאנחנו בכלל ברובע פריזאי ושזה כלל לא אבן גבירול שמציץ מהחלון, אלא רו דה לה פלאס. מה שבטוח, בגיל 39, שחקנית צרפתייה בלי שום קשר או שורשים לישראל, מוצאת עצמה חלק מהעשייה המקומית שלנו, הולכת לאודישנים, חולמת על עתיד, אפילו מיוצגת בסוכנות ישראלית ולומדת לדקלם בעברית שבורה את המשפט "יש לי הרבה הצעות".
הסיבה לכל אלו היא "הנספח" (ימי ד' ו-ה', 20:15 ב-HOT3) סדרת הדרמה של אלי בן דוד ("בובה של לילה", "אנחנו במפה"), המבוססת על סיפור חייו האישי, כאשר נאלץ לעקור את עצמו לצרפת עקב עבודת אשתו בשגרירות ישראל בפריז. אלואיז מגלמת בה את הרעיה אנאבל, שבסדרה מנווטת בין משפחה לקריירה ובין השפות צרפתית, אנגלית ועברית באופן שדי תואם את המציאות. השיחה שלנו מתנהלת באנגלית, אבל מדי פעם אלואיז שולפת מילה בעברית, השפה שהצליחה להקסים אותה למרות שלא היה לה בה שום רקע או בסיס. "באודישן לסדרה קראתי את הכל פונטית", היא מסבירה, "לא ידעתי מה אני אומרת. ואז אלי התקשר ודיבר איתי בטלפון בעברית, הוא לא ידע שאני לא מבינה מילה. הייתי צריכה להסביר לו שאני לא מבינה כלום".
אבל בסדרה את מדברת לא מעט עברית.
"נכון. כשהתקבלתי לתפקיד הוא הביא לי מורה לעברית כדי שאבין קצת מה שאני אומרת, ארגיש את המוזיקה של הדיבור. כמה שחפרתי למורה הזה במוח. אני ממשיכה ללמוד עכשיו, אני מאוהבת בשפה שלכם".
מה את אוהבת בעברית?
"את החחח ותתת שלכם, זה נהדר! יש בעברית שירה ועושר שלנו אין. בצרפתית אין הרבה רגשות. כאן יש לכם 'חיים שלי, אהוב שלי', הכל מוחצן וכולם כאן 'אחי'. בצרפתית אני מפחדת להיות קיטשית, בעברית אין לי את הפחד הזה. בפעם הראשונה שאלי קרא לי 'מאמי' הייתי בשוק כי בצרפתית זה 'סבתא', אז קראתי לו 'סבא' בחזרה".
סה בלגן
מאז שיעור העברית הראשון אלואיז הייתה כאן עשר פעמים, בכל פעם לתקופה של כעשרה ימים, אם זה לצילומים, קידומים וכאמור, גם אודישנים להמשך. מדהים לגלות כי מי שקושרת את גורלה בחיי המדינה הזו הייתה נטולת כל קשר למזרח התיכון, עד שבמקרה נחתה על מודעת דרושים. "לפני שנתיים סיימתי לצלם סרט בגרמניה ונכנסתי לאתר אינטרנט שמפרסם בקשות לאודישנים מכל העולם. לפעמים נוח להסתכל בו ולמצוא לעצמך עבודות", היא משחזרת, "הייתה שם ידיעה על חיפוש של שחקנית צרפתייה להפקה ישראלית, ראיתי שמי שמחפשים מתאימה לגיל ולטיפוס שלי, ותמיד נחמד לשלוח אודישנים. בהתחלה רצו אותי לתפקיד של מורה לצרפתית כי אנאבל, אשתו של אלי, הייתה צריכה להיות מישהי עם שורשים יותר ישראלים, אבל כשאלי ואני הכרנו הוא שינה את התפקיד בשבילי".
מחמיא!
"היה לנו חיבור מדהים. לקחנו יחד את הסדרה הזו כאתגר, אלי ביקש שאבטח בו וביחד יצאתי למלחמה בשפה שהייתה קשה, אבל זה קרה, כי שנינו רצינו שזה יקרה. אלי גר באותה תקופה בפריז לא רחוק ממני, אז היינו נפגשים בבית קפה ומדברים על החזון שלנו לסדרה. חיברתי אותו עם כותב מקומי. ממש התחברתי לפרויקט".
מה ידעת על ישראל?
"יש לי חברים מישראל, מאפרת ישראלית שחיה בפריז, חברים של הוריי, שמעתי מהאנשים האלה מדי פעם על המקום הזה אבל תמיד חשבתי שזו מדינה במלחמה אינסופית, לא נמשכתי אליה. ראיתי הרבה סרטים ישראלים שמגיעים אלינו לפסטיבלים - סרטים של תום שובל, נדב לפיד, איתן פוקס. מאוד אהבתי גם את 'גט' של רונית אלקבץ - איזו אישה. ובזמן הצילומים ראיתי גם את 'שטיסל'. זה נהדר".
הלוואי שהיינו רק רונית אלקבץ ושטיסל, אבל אנחנו גם קצת בלגן.
"אני מבינה שקשה לכם עם מה שקורה. אבל אני התאהבתי בכם בלי קשר לפוליטיקה. אני מבינה שיש קונפליקטים, אבל אני מסתכלת על זה מבחוץ. מצד אחד אני מרגישה כאן בבית כשאני מבקרת פה, אבל אני לא יכולה להגיד שאני מבינה את המדינה שלכם".
"בלגן" היא מילה מובילה גם בחוויות של גיבור "הנספח" בפריז שמגיע לצרפת היישר למתקפות הטרור של נובמבר 2015 ונסחף למה שנראה כמו מותחן פוליטי. לדברי אלואיז, זה רק רקע לאקשן האמיתי, זה שקורה בין גברים ונשים. "זו סדרה על מערכת היחסים יותר מאשר על המצב הביטחוני. זו סדרה על גבר שנאבק בגבריות שלו, קשה לו להתאקלם בעיר, הוא רגיל להביא את הכסף ועכשיו אשתו משגשגת והוא מחפש את מקומו. הנושא של טרור זה משהו שגם אלי התמודד איתו כשהוא היה בפריז".
כולכם, לא?
"ברור. ואני מרגישה כלפי זה כמו שאת מרגישה כאן לגבי הבעיות שלכם. זה חלק מההיסטוריה שלנו. ההתקפות האלה כמובן שהשפיעו על כולם. הייתי בבית כשזה קרה, ראינו כדורגל בטלוויזיה ופתאום ראו את הנשיא. ואז ראיתי שזה המקומות שאנחנו הולכים אליהם, זה היה הלם. בסדרה הדמות שלי מנסה להקטין את מה שקורה, אבל היא יותר רגועה מאיך שהייתי במציאות. אחר כך נאלצנו להילחם בתנועות של אנטי הגירה, קל מאוד לחפש מישהו להאשים. אבל היו גם הפגנות לאהבה ותמיכה".
גם בישראל, אליה הגיעה מצוידת בשלוש אפליקציות של התרעות צבע אדום על הסלולרי, אלואיז הספיקה לחוות מציאות קשוחה עם ההסלמה במצב בנובמבר האחרון. "היינו בסטודיו בתל אביב, הקלטנו דברים לסדרה ופתאום שמענו אזעקה", היא משחזרת, "זה היה ביפו והנפילה הייתה שמונה קילומטר מאיתנו אז שמענו אותה. רצנו למקלט, כולם היו יעילים מאוד וניסו להצחיק אותי, זה הרשים אותי איך כולם מתפקדים, אבל היה מפחיד. אחר כך במונית לשדה התעופה פחדתי לצאת, אמרתי לנהג שייקח אותי עד הדלת. מה אתם עושים כשיש אזעקה ואתם במכונית? זה נראה לי מאוד מפחיד".
אני עדיין לא יודעת בדיוק מה לעשות. חברים שלך חושבים שהשתגעת עם האובססיה הישראלית פתאום?
"כן, זה באמת נראה קצת מוזר, כל הזמן שאני מבלה כאן. יש לי חברים שלא ראו אותי המון זמן ואמא שלי בטוחה שיש לי גבר ישראלי".
ואין לך?
היא צוחקת, "לא, אבל אולי אני צריכה שיהיה לי. ממה שהספקתי להכיר הגברים הישראלים הם נאים וישירים. יש כאלה גם בצרפת, אבל זה אחרת פה. למרות שיש את הגבריות הפוסט טראומטית כי הם היו בצבא, זו מדינה קשוחה ואני לא מחפשת מישהו קשוח. אבל אני אוהבת את הפתיחות. אולי אני צריכה מישהו שידחוף אותי מהגבולות המנומסים שלי. בסדרה אני קוראת לאלי 'קוף' והוא באמת נראה לי כזה קוף כשרק הכרתי אותו - גס רוח, חופשי נורא, זה לא איך שחינכו אותי להתנהג. אצלנו היו הרבה חוקי נימוס, אז זה כיף להשתחרר מזה. פשוט להגיד מה אתה חושב".
גודאר הוא איש מאוד נחמד
היא נולדה בפריז למשפחה עם קשרים מאוד ספציפיים בעולם הבידור. אמה הייתה מורה לדרמה ואביה עמל בעסקי החבלים להפקות במה. "הוא ירש מסבא שלו מפעל לחבלים, הוא אהב לעבוד עם הצד הטכני של תיאטראות. אם יש מישהו שצריך לעוף על במה בצרפת - זה עם היה חבל שלנו. אמא שלי תמיד הייתה בעניין של משחק ובימוי אבל לא עשתה את זה ממש מקצועי. תמיד היו לה קבוצות חובבניות והיא לימדה, אפילו זכתה פרסים של חובבים. יש לה המון תשוקה לזה. אני מניחה שקיבלתי ממנה את העניין שלי במשחק ואת הרצון לחפור בתוך טקסטים".
רצית להיות ילדה שחקנית?
"כן, אבל זה לא ממש הלך. לא הצלחתי להתקבל לפרסומות אבל עשיתי סרטים קצרים, תפקידים בהפקות של אמא שלי, אבל זה היה נורמלי, חלק מהחיים, זה לא היה על חשבון לימודים. מעולם לא הרגשתי שזה חלום, זה פשוט היה משהו טבעי שקרה".
היא נרשמה לאקדמיה פרטית למשחק, המשיכה בלימודי תיאטרון ושפה באוניברסיטה, תכננה את ההמשך, אבל גם התמודדה עם לחצים מבית. "אבא שלי רצה שאלך לעבוד במפעל כי חיי שחקנית לא מספיק יציבים. לתקופה עשיתי את זה כי הייתי צריכה כסף, אבל אז גיליתי שאם אני מצלמת פרסומת אחת אני עושה יותר כסף מאשר במפעל, ויותר בקלות. במפעל היו תקופות שהייתי עושה עבודה ידנית עם החבלים, או אדמיניסטרציה. לפני שנגמרו הלימודים באוניברסיטה כבר לוהקתי לשתי סדרות נעורים והיה ברור מה אני מחליטה".
אז היית כוכבת נוער?
"שיחקתי טינאייג'רית עם בעיות רגילות של טינאייג'רית, הייתה לי עבודה קבועה. אבל רציתי לעשות דברים אמנותיים כמו כל השחקנים הסנובים. חזרתי לתיאטרון, לעשות דברים שאני רוצה. גם ביימתי סרטים קצרים. שחקן זה להיות בפוקוס ולקבל את הפרסום אבל גם בימוי מתאים לי מאוד. התהליך הוא מה שחשוב לי".
את מפורסמת בפריז?
היא צוחקת, "לא, אני לא הולכת ברחוב ומזהים אותי, אם לזה את מתכוונת. הקריירה שלי הייתה תמיד עליות ומורדות בניסיון לבנות המשכיות בין מה שרציתי ומה שהיו מציעים לי. אבל איכשהו תמיד הצלחתי להתפרנס. בצרפת יש גם תמיכות יפות לאמנים מהממשלה".
לפני חמש שנים אלואיז עלתה לכיתה של הגדולים כשלוהקה לתפקיד הראשי בסרט "להתראות לשפה" של ז'אן לוק גודאר ("עד כלות הנשימה") שהוצג בפסטיבל קאן. גודאר היה בן 85 בעת צילומי הסרט השאפתני והאמנותי שצולם בתלת מימד. "אם בשביל הנספח למדתי לדבר עברית, בשביל גודאר למדתי לשתוק", היא משחזרת, "הרבה מהסרט הוא בשתיקה. גודאר הוא במאי של עריכה ורעיונות, זה לא סיפור אחד ברור תמיד, אלא הצטלבויות של רעיונות כדי ליצור רגשות ולגרום לצופה להרגיש לפעמים לא בנוח. הוא אחד הדינוזאורים, זה מישהו שגדלתי עליו. לעבוד איתו היה אתגר משוגע. היה לו המון הומור ואנרגיה, אבל הוא גם יכול להיות קוץ בתחת".
בשעתו אמרו שהוא אנטישמי.
"גודאר הוא פרובוקטור, הוא אומר שהוא רוצה מהפכה, שדברים ישתנו. הוא רוצה לעשות באזז. מבחינתי הוא איש מאוד נחמד".
אחרי צילומי הסרט אלואיז התפנתה לחייה האישיים. היא הכירה את דוד, צלם קולנוע ואבי בתה בת השש, רוז. "לא התחתנו מעולם, כי לא הרגשתי לחץ להתחתן. היום אנחנו לא חיים יחד, אבל מגדלים את בתנו בהורות משותפת וכל הסבים והסבתות עוזרים. אנחנו ביחסים מצוינים", היא מספרת. "זה עובד עם הרבה כבוד לצרכים של כל הצדדים. אנחנו רוצים שהיא תרגיש יציבות. היא גם הגיעה לכאן להיות איתי בתקופת הצילומים, אבל מסכנה, אמא עבדה כל הזמן".
את מרגישה שההורות עיכבה לך את הקריירה?
"בגיל חודשיים נסעתי איתה לניו יורק לפסטיבל עם סרט שלי, עוד הנקתי ואחותי באה לעזור לי. רציתי לעבוד ככל שיכולתי, אבל הייתי מלאה בחלב ועייפה כל הזמן עם התקפים של גלאם בין לבין. כל הזמן הזה המשכתי לעשות תיאטרון ומאוד נהניתי. לפני 'הנספח' גם עשיתי סרט בגרמניה. אבל אם להגיד לך את האמת, מאז 'הנספח' אני במצב קצת מסובך כלכלית. אין לי מספיק שעות עבודה בצרפת כדי שהמדינה תעזור לי ותקופה ארוכה עבדתי על הפרויקט הזה, אז זו הייתה הקרבה כלכלית".
אם החיבור הישראלי עלה לה בכסף, היא מתכוננת שנחזיר לה אותו עכשיו בריבית. את הזמן שלה כאן היא מבלה גם באודישנים ופגישות לגבי ההמשך. "אני יכולה להתאים לתפקידים עם מבטא, מישהי שהיא קצת זרה. הייתי באודישן לסרט, לסדרה ולסדרת רשת. אני מקבלת הצעות לתפקידים נשיים חזקים וטובים. הייתי רוצה לראות שההשקעה שלי משתלמת ולאתגר את עצמי ואת הגבולות שלי. התפקיד ב'נספח' היה תפקיד מעולה לאישה. חסרים תפקידים כאלה של אישה חזקה, שדוחפת את עצמה, מאתגרת את עצמה בעבודה ובאימהות ובזוגיות".
דווקא בפריז יש מחסור בכאלה?
"אין שם תפקידים טובים כמו כאן. אני תמיד רוצה לעבוד עם במאיות, אבל לצערי זה כמעט לא קרה לי. בפריז הרבה אנשים חתמו על אמנה שאמורה להקפיד על כמות הנשים בתעשייה – שחקניות, במאיות, תסריטאיות ובצוות הטכני. אני לא רוצה להגיד שיש כבר התקדמות, אבל שמחתי שחתמו על זה ועכשיו אנחנו מחכים לראות תוצאות. הרי העתיד הוא נשי".
ברגע שהשיחה עוברת למישורים פמיניסטיים, אי אפשר שלא לדבר על תנועת Me Too וצורותיה בצרפת. "לא מזמן נחשפה שחקנית צרפתייה בשם אדל האנאל על מערכת יחסים שהייתה לה עם במאי כשהצטלמה לסרט בגיל 12", היא מספרת. "אדל דיברה על זה בצורה מאוד אמוציונלית, היא אמיצה וכנה מאוד ואני מלאת הכרת תודה על החשיפה שלה. לשמחתי לא הייתה לי חוויה כזו בקולנוע, אבל זה חלק מהחיים של כולם, לא משנה אם במשחק, בעיתונות, בבנק או בפוליטיקה".
במוקד הפרשה שאלואיז מספרת עליה נמצא הבמאי הצרפתי כריסטוף רוגיה, שעבד עם האנאל במשך שלוש שנים על הסרט "השטן", שלוש שנים בהן, לדברי האנאל, הוא הטריד אותה מינית בדירתו ובפסטיבלים. לצד החשיפה הזו, פריז נרעשת גם מהאשמותיה של השחקנית הצרפתייה ונלטין מונייה כי נאנסה בידי הבמאי רומן פולנסקי בשנת 1975. ההאשמות פורסמו בעיתון רגע לפני צאת סרטו החדש של פולנסקי "קצין ומרגל", שלווה בקריאות של ארגונים פמיניסטיים בפריז להחרים את הסרט ואת הבמאי בן ה-86, שעד כה היה מחובק ונערץ בצרפת.
"היו בפריז גם הפגנות גדולות על רצח נשים בידי הבעלים שלהן", מעדכנת אלואיז, "מה שאני אוהבת זה לראות כמות עצומה של גברים תומכים בהפגנות האלה. אני מניחה שזה לא שונה אצלכם. פטריארכיה היא משהו שקיים בכל העולם".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: נילי שריג | שיער: עידן בקשי |