יובל שמלא מרגיש לא בנוח. זה לא משהו אישי נגדי, אני מאמין או לפחות מקווה; האיש פשוט לא בנוי לראיונות, גם אם הוא כבר לגמרי מורגל באור הזרקורים. "הפרסום מפתיע אותי", הוא אומר אחרי ארבע שנים של נוכחות טלוויזיונית בזמן צפיית שיא. "אני בא לתוכנית בשביל הספורט, אבל יש לזה רייטינג מטורף ומוזר להתמודד עם זה. לא נוח לי להתראיין, אני לא אוהב להגיד דברים שאחר כך אין לי שליטה עליהם".
היית מוותר על הפרסום?
"יש בזה המון צדדים נחמדים. ביום שאני גמור מאיזה אימון, האהבה מרימה אותך. אבל מבחינת פוקוס, אני חושב שהאימונים שלי היו יותר טובים בלי זה. בתחרויות טיפוס אני לא מדבר, לא שבוע לפני, לא שבוע אחרי. לעומת זאת, בתוכנית וברחוב שואלים אותי כל הזמן המון שאלות. אני מנסה לשים את זה בצד, אבל בתחרויות בשנה שעברה, למשל, לא הגעתי להישגים שרציתי. חשבתי שהגעתי מוכן, אבל היה משהו בראש. הייתי יוצא מריכוז, עושה טעויות".
ובדיעבד אתה חושב שזה בגלל הסחות דעת?
"כשאני מדבר עם אנשים על התכנית, אני מרגיש לפעמים שאני חושב על עצמי יותר מדי וצריך לסדר את הראש. השיחות איתנו, השיחות עלינו - זה מה שמהדהד לנו בראש הכי הרבה, ואני לא אוהב את זה. אתה מתעסק במה להגיד, באיך אתה רוצה להציג את עצמך לעולם".
איך אתה עם הסלפיז והחתימות ברחוב?
"אני חותם לכולם וגם מצלם סרטונים באהבה, אבל זה לא בא לי טבעי. כשמבקשים שאצלם ברכות ליום הולדת כבר יש לי טקסט קבוע, אבל אם מבקשים שתי ברכות שונות, שם אני נתקע".
כמה פעמים עצרו אותך בדרך הנה?
"גיליתי שהרבה יותר נוח לרוץ ממקום למקום. אני גם נכנס לכושר, גם מגיע יותר מהר למקומות, וגם אי אפשר לעצור אותי לכל מיני שאלות".
אני לא יודע לעשות דברים מגניבים
ממש לפני שבוע סיים שמלא כמנצח את העונה הרביעית של "נינג'ה ישראל" (קשת 12). הוא גם השלים את האתגר של הר המידוריאמה בפחות מ-30 שניות, מה שהפך אותו לנינג'ה הישראלי הראשון וה-16 בעולם, כי רק מי שמסיים את מסלול הגמר וגם מגיע לפסגת המידוריאמה מהר יותר מהמתמודדים האחרים הוא נינג'ה רשמי. שמלא היה גם הזוכה בעונה השלישית, אלא שבאותה שנה הוא לא סיים את מסלול הגמר; הוא היה הזוכה גם בעונה הראשונה, שבה לא הצליח לסיים את הטיפוס על ההר. בעונה השנייה לא סיים את מסלול הגמר והפסיד לגיל מרנץ, ואת כל זה הוגן לסכם כך: הבחור הזה הוא הפנים של נינג'ה ישראל.
לצד כל הנ"ל, שמלא הוא גם אלוף ישראל לשעבר בטיפוס בסגנון הובלה (2016-17), פרזנטור של כמה חברות, מרצה - בדרך כלל לבני נוער, על סיפור חייו - ומועמד רציני לנבחרת הטיפוס של ישראל לאולימפיאדת פריז 2024. לא איש פנוי, זאת הנקודה.
כשניסיתי לתאם את הריאיון איתך, הסוכן שלך אמר שאחרי גמר הנינג'ה אתה לוקח כמה ימים להירגע. אז איך היה היום שלך?
"היה לי אימון בשבע וחצי בבוקר, חזרתי הביתה להתקלח, המפתח היה אצל חברה שלי אז חיכיתי לה, אחר כך נסעתי לצילומים ואז באתי הנה. בריצה".
אז לא, לא ממש לוקח ימים להירגע. אנחנו יושבים בבית קפה היפסטרי למדי בתל אביב; חשבתי שכאן לא יבקשו להצטלם איתו מטעמי פאסון, מה שנכון, אבל כל רבע שעה בא מישהו אומר לו שהוא מלך. הבעלים אפילו מתעקש שלא נשלם על מה שהזמנו (תה ועוגייה בשבילי, לחם עם קערת טחינה בשבילו) כי הוא כזה מלך. "זה לא עולה לי לראש", מבהיר שמלא הראשון. "הזכייה רק נותנת מוטיבציה להמשיך להתאמן, זה לא שאני אומר 'אני תותח, אני יכול לעשות הכל'. כשעולות מחשבות כאלו יש לי חברים ואמא ובת זוג שעוזרים לי לנקות את הדברים".
אז לראש זה לא עולה, אבל שמלא מודה שהוא לא אותו אדם שהיה לפני ארבע שנים, בעונה הראשונה. קודם כל, הוא היה אז הרבה יותר רזה. "לא ידעתי כלום לפני העונה הראשונה - לא מי יהיו המנחים, לא מה יהיה המסלול", הוא נזכר. "אפילו לא היו בארץ אימוני נינג'ה, חברים בנו מסלול בבית בצפון על בסיס התכנית האמריקאית".
אתה מרגיש גם שתפסת בשנים האלו יותר ביטחון כאדם?
"אני בן 23, לא 18, אבל כאדם אני חש שלא השתניתי ממש. בת הזוג שלי הייתה החברה הראשונה שלי, מכיתה ח' עד י'. היום, כשאנחנו שוב ביחד, היא אומרת שבדברים החשובים - במהות של האדם - נשארתי אותו דבר. מה שכן, בעונה הראשונה הייתי קצת יותר שחצן. הייתי אז בצבא, שירתתי בחיל הים כספורטאי מצטיין, ואחרי אחת התוכניות המפקד שלי שלח לי הודעה, 'הצנע לכת'. זה תפס אותי לא מוכן ולגמרי שינה לי את ההתנהגות".
גם תפסת צורה. אתה מודע לזה שהרשת הכתירה אותך כסמל סקס על מלא?
"א' לא מודע, ב' לא מסכים, ג' לא חושב. אני מרגיש שהפירגון אליי זה יותר 'איזה חמוד, ילד טוב ירושלים'. לא קיבלתי הודעות זימה דרך הרשתות. אני גם משתדל לא להיכנס לרשתות בתקופות אימונים".
אגב הרשתות, לא מעט אנשים טוענים שהם יכולים לנצח אותך במכות.
"שמעתי על זה, אז הנה הצהרה לכל מי שרוצה ללכת איתי מכות: אני מאמין שאפסיד, אף פעם בחיים לא הלכתי מכות. תרחמו עליי. אגב, אני גם לא יודע לעשות דברים מגניבים. אומרים לי 'וואי, תעשה משהו מגניב', ואני לא יכול לעשות כלום. אפילו לא סלטה. אני צריך שעתיים להתחמם ואז אני יכול לטפס על קיר, אם זה מגניב מישהו".
טיפוס מלמד אותך הדרגתיות
הוא נולד בשכונת עין כרם בירושלים, הצעיר מבין ארבעת ילדיהם של אליזבת ומשה שמלא. כילד לא ממש הסתדר בבית הספר. "לא הייתי מופרע, אבל בהחלט מפריע. היה לי קשה להתרכז, אז הייתי עושה בלגן ומפריע לילדים אחרים, צוחק עליהם כי להם מצליח ולי לא, יורד עליהם כדי להעלות לעצמי את הביטחון. לא רציתי ריטלין, כי אהבתי את האנרגיות שהיו לי, ובכל מקרה כילד לא האמנתי שאצליח להשתנות".
ואז, בכיתה ו', אמא של חבר לקחה אותו לקיר טיפוס. "תמיד אהבתי לטפס, ונתפסתי מיד. הבנתי שאם יש משהו שאני מרוכז בו ומנסה לעבוד עליו, אז אני משתפר. עד אז תמיד אמרו לי מה לעשות, אבל בקיר רציתי בעצמי להגיע למעלה. בשביל זה צריך לתכנן מסלול, לחשוב על כל צעד. זה גרם לי להבין שאפשר להשתנות, או לפחות להתמודד עם הקשיים. אחרי שנתיים כבר הרגשתי שיש מקום שאני מתחבר לעצמי. הייתי מטפס בטבע ושעתיים הייתי רק מרוכז, רק מתכנן".
זה התבטא גם בלימודים, הריכוז החדש הזה?
"לקח לי זמן להעביר את זה לבית ספר. בכיתה ט' עוד חשבתי שבגרויות זה לא בשבילי, אבל אמא שלי ידעה מה לומר כדי לגרום לי למצוא את הדרך".
מהי הדרך?
"התחלתי להתייחס ללימודים כמו לאימונים. למשל, בטיפוס אני נתלה על אחיזות ופשוט נח במשך שתי דקות, ואמרתי, 'בוא ננסה את זה בבית ספר כשקשה לי להיות רגוע'. בהתחלה ניסיתי את זה באוטובוס, לשבת בשקט חמש דקות בלי לעשות כלום, להתרכז בנשימה. ממש סוג של מדיטציה. הייתי שם סטופר ורואה כמה זה קשה לי, אבל גם ראיתי איך אני משתפר. אני לא מומחה למדעי המוח, אבל זה שינה לי את הכל והיום גם הלימודים הם מאוד חלק ממני. הרבה מזה קרה בזכות אמא שלי, שתמיד החזיקה אותי ותמיד ראתה בי את הצד החיובי. פעם הבאתי תעודה שכולה כישלון, והיא הביטה בה ואמרה, 'איזה יופי, השתפרת באנגלית'. זה נשאר איתי. כשמשהו לא מצליח, אני לא מתרכז באכזבה אלא ממשיך לדבר הבא. טיפוס מלמד אותך הדרגתיות. אם אתה נכשל במסלול אחד, לידו יש מסלול שבו תצליח. נכשל בתחרות? תהיה אחרת".
כששמלא היה בן 11 נפטר אביו מהתקף לב. משהו במבע שלו משתנה כשאני שואל עליו. "אני זוכר אותו טוב מאוד, זוכר את החינוך שלו", הוא אומר. "כל מה שאמרתי לגבי אמא שלי נכון גם לגביו. הוא לא היה אדם דתי, אבל היה מאוד זֶן בגישה שלו. הוא לימד אותי המון וגם המוות שלו לימד אותי המון, זה נותן לך פרופורציות".
עברו 11 שנים ונראה שזה עדיין יושב עליך.
"אני חושב שזה תמיד יישב עלי. זה באסה תמידית".
תגיד, מה אתה חושב שהיה קורה איתך אם לא היו לוקחים אותך לקיר בכיתה ו'?
"אני מאמין שמתישהו הייתי מגיע לקיר ככה או ככה, זה היה כל כך הגיוני. אבל כילד לא ידעתי שלא אהיה גבוה, אז מזל שהפסקתי לשחק כדורעף ועברתי לטיפוס".
איך באמת הגעת למכשולים שדורשים מעבר יד-יד עם ה-1.73 מ' שלך?
"יש לי מוטת ידיים גדולה, 15 ס"מ ארוכה יותר מהממוצע לגובה שלי".
אה, כמו…
"שימפנזה".
התכוונתי לומר מייקל פלפס, אבל סבבה שימפנזה.
הנשים עוד יפציצו
העונה האחרונה של נינג'ה ישראל הייתה האחרונה של שמלא. כבר בתחילתה הכריז שהוא רוצה להגיע לאולימפיאדה ופורש כדי להתמקד בזה. "נדיר שספורטאי יתמקצע בשני ענפים", הוא מסביר, "והאימונים לקראת העונה האחרונה היו מאוד אינטנסיביים, חודשים רק של נינג'ה. אין ברירה, אתה צריך ממש להשקיע את כולך כדי להצליח בזה, מה גם שפיזית אני לא המתמודד הכי חזק. יש הרבה יותר מכשולים שאחרים יצליחו ואני לא מאשר להפך. היתרון שיש לי הוא בזה שאני ספורטאי מגיל 12. למדתי איך לבודד את הלחץ ולהגיע מוכן לתחרות".
אולי מסלול החיים שלך, ההבנה שעושה לך טוב לתכנן את הצעד הבא, נתן לך כלים. גם בתכנית מדברים עליך כ"המתכונן".
"תכנון זה קריטי, בטיפוס אפילו יותר. צריך להבין איפה לשים רגל, איפה לאחוז, ואם האחיזה לא תעבוד אז לאן לעבור. גם בנינג'ה אלו מכשולים שמעולם לא עשיתי, אז אני מתכנן. אגב, אפילו הסטפר בגמר היה מלחיץ, הייתה לו צורה שאף פעם לא עשיתי. זה מה שהופך את הנינג'ה לכיף, אני אוהב לבוא למשהו בלי לדעת אם אצליח או לא. ברגע שאני כן מצליח יש סיפוק עצום".
בגמר השנה הייתה דרמה אדירה. פרט לשמלא הגיעו למידוריאמה גם ישי כלפון ויוגב מלכה; האחרון שבר אצבע במסלול ובכל זאת סיים את ההר, אבל ב-29 שניות מול ה-26 של שמלא. "כשהוא התחיל הייתי בטוח שהוא ייקח את זה", אומר המנצח. "באסה שיוגב שבר את האצבע, אבל אין ספק שאני מאוד שמח מהתואר".
ובכל זאת, עודדת אותו.
"מבחינתי שכל אחד יעשה את הכי טוב שלו, ומי שייקח ייקח. ברגע שאתה מקווה שאנשים יפלו, זה מכניס לך לראש אנרגיות לא טובות ושם אותך בלחץ. ברור שיש צד קטן בראש שאומר 'הלוואי והוא ייפול', אבל כשמחשבה כזו עולה אני שם אותה בצד ובוחר לעודד אותו".
מי אתה חושב שינצח בעונה הבאה?
"קודם כל גיל מרנץ, הוא ספורטאי ברמה כל כך גבוהה. יש גם את יוגב שלא נפל באף מכשול, ואת ישי שלא מתייחס ללחץ. בא לתחרות, עושה מה שהוא יודע, לא מתבאס כשהוא לא מצליח. יותר קל לך על המסלול כשזאת הגישה שלך. אני למשל הרגשתי לפני העונה שאני לא לוקח את זה, כי גיל ויוגב ברמה כל כך יותר גבוהה משלי. אז פשוט החלטתי להתרכז בעצמי, בלעשות את המסלול הכי טוב".
מה עם הנשים? מתי הן יגיעו לגמר?
"אני חושב שיש פה תקרת זכוכית שקשה קצת לשבור, אבל הנשים שהיו השנה - ספיר כהן כרמי, עמית ירדני - הרמה שלהן מטורפת והן יכלו לעלות לגמר. אולי הלחץ עליהן גדול יותר, ולחץ זה אלמנט שמאוד מקשה. אבל כמו שבעולם הטיפוס יש נשים שאני לא מתקרב לרמה שלהן, ככה אני מאמין שנשים עוד יפציצו על כל המתקנים. בארצות הברית זה כבר קורה, כי שם כבר היו 15 עונות. אז גם אצלנו זה יגיע".
סימנת את האולימפיאדה. יש לך חלומות אחרים?
"לימודים מעניינים אותי. פיזיקה, מתמטיקה. תמיד חלמתי להיות חוקר, להיות בנאס"א. גם כשהייתי ילד בעייתי, הסקרנות לטבע ולעולם תמיד הייתה שם".
האוטו מהעונה הראשונה אצל אמא, האוטו מהקודמת אצלי
בשנה האחרונה נוספה לחייו של שמלא גם זוגיות, או ליתר דיוק חזרה. הוא לא אוהב להיכנס לפרטים - אפילו את שמה הוא לא מוסר - אבל כן מספר איך זה קרה: "כשהיינו בכיתה י' היא עזבה ללמוד בשוודיה. מאז נשארנו בקשר של פעם בשנה, עד שהיא חזרה לארץ. שלחתי לה 'איך הולך לך בלימודים?', וכשהיא הגיעה והודיעה לי שהיא כאן, הניצוץ היה שם. אני אדם שמאוד נהנה מזוגיות, נהנה לחלוק את החיים עם מישהי. הרווקות, להתחיל עם בנות - זה לא עניין אותי".
מה עוד אתה עושה חוץ מספורט, זוגיות והימלטות מאנשים שיש להם שאלות?
"כשיש לי קצת זמן אני משתדל להתנדב. לאחרונה התנדבתי ב'משעולים', עמותה שדואגת ליצור מרחב טיפולי בתוך הקהילה לילדים ולבני נוער שחווים בידוד חברתי. אני משתף בסיפור שלי, וכשאני יכול לשמח ילדים זו תחושה מדהימה".
מה עם טלוויזיה? יש לך ולחברה סדרה שאתם חולקים?
"אנחנו יותר בעניין של סרטים. עכשיו היינו בבידוד בגלל קורונה, אז ראיתי סוף סוף את כל הסרטים של טרנטינו. ממש אהבתי את 'ספרות זולה'".
יכול להיות שהקורונה זה איתות מהגוף שצריך לנוח?
"מנוחה זה תמיד חשוב. הרבה פעמים אני מוותר על אימון ועושה דברים רגועים יותר, כמו יוגה. גם בקורונה עשיתי יוגה של חולים".
אתה חושב שתחזור פעם לנינג'ה?
"לפעמים אני חושב שבעוד איזה שמונה שנים יכניסו את הנינג'ה לאולימפיאדה, ואז אני אהיה חייב לחזור להתאמן. קאמבק לתוכנית? אולי יהיה מתישהו. יהיה נחמד להגיע עם פחות ציפיות מעצמי".
אם כבר מדברים, מה עשית עם הכסף שזכית בו בנינג'ה? בילית קצת לפחות?
"האוטו מהעונה הראשונה אצל אימא שלי, האוטו מהעונה הקודמת אצלי, נראה מה יהיה עם זה מעכשיו. את הכסף כנראה שלא אבזבז. בטח אכניס לבנק".
צילום: ROCO RUNS | סטיילינג: אורי לשם | איפור: ליאט בן שמשון