גיה באר גורביץ' מככבת בלב הפריים טיים כבר ארבע שנים לפחות, אבל מעולם לא נתקלה בתגובות כמו אלה שקיבלה אחרי הריקוד שלה לשיר "אבא" של אביתר בנאי בשיא העונה הנוכחית של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12). באחד הרגעים העוצמתיים והכנים על הרחבה הקדישה באר גורביץ' את הביצוע לאביה שנפטר, והביאה את השופטים לידי דמעות. "בחיים לא קיבלתי כאלה תגובות אמוציונליות וחזקות", היא משתפת בחוויה שלה, "כנראה ריקוד נוגע מאוד בנשמה שלנו".
את מוכרת כשחקנית קומית. איך זה לחשוף כל כך הרבה רגש?
"מתברר שלא מדברים מספיק על מוות, אובדן ויתמות. כשאיבדתי את אבא שלי בתור ילדה לא דיברתי על זה, אבל גם אנשים מבוגרים לא מדברים על הגעגוע, על החוסר, על הדבר היום-יומי הזה, איך אני ממשיכה בלי האיש שאני הכי אוהבת בעולם? אנשים כתבו לי, 'את ביטאת את מה שקרה לי'. מישהי כתבה לי שאבא שלה, שאיבד את ההורים שלו בילדותו ולא דיבר על זה אף פעם, ישב מול התוכנית ובכה. משמח אותי שפתחתי לבבות שנסגרו".
מתחילת העונה השנייה סומנה באר גורביץ' (32) כמתמודדת ראויה, ולצד הרקדן השותף שלה, חיים פרשטיין, ביצעה נאמברים קלילים וכיפיים וריקודים אישיים והתמקמה במקום טוב בלבם של הצופים. כעת, אחרי שבחצי הגמר גרפה נקודות ושבחים על ביצוע בסגנון קברט, היא מתכוננת לגמר התוכנית שייערך ביום רביעי 30.8. "זו לא רק תחרות, זה מסע נפשי", היא אומרת, "אני עוברת תהליך, אני מתחברת לעצמי. אחרי הריקוד שהקדשתי לאבא שלי עלו בי כל מיני שאלות וזיכרונות מהתקופה ההיא. כשבאתי לתוכנית ממש לא הבנתי למה אני נכנסת".
אמרת שהריקוד זו הצוואה שלו.
"הוא הנחיל בי את המורשת שלו של מוזיקה, של ריקוד, הוא רצה שנעשה את מה שטוב לנו. ובאמת בזכות הריקוד אני נזכרת בו".
איך העבודה עם חיים?
"אני אוהבת את חיים מאוד. הוא מבין אותי, את היתרונות שלי, הקומיים, התנועתיים. השתפרתי פלאים בזכותו. זה באמת קשה, השרירים כואבים, הלחץ של התחרות. אמרו לי,'זו תוכנית בידור, תבואי, תעשי שואו', אבל אנחנו לא ככה, אנחנו לוקחים את זה ברצינות. גיליתי שריקוד מחטב יותר מחדר כושר או פילאטיס, הגוף שלי התעצב, כולי שריר. זה לא שאני יושבת ועושה כפיפות בטן, אני פשוט מזיזה את הבטן 80 פעם בשעה".
גם על המחווה לביצוע של נועה קירל ל"יוניקורן" מהאירוויזיון קיבלת תגובות מטורפות.
"הרגשתי כאילו באמת זכיתי באירוויזיון. היה לנו כל כך מעט זמן לעבוד על הריקוד הזה, ואולי זה לא היה הכי מדויק, אבל מאוד נהניתי. פתאום הבנתי גם כמה כוח יש לנועה קירל להעביר לילדות את המסר, 'תרקדו, תקפצו, תיהנו'. ילדים רואים את זה, וזה גורם להם לרצות לזוז".
אבא חיכה לנו
המוזיקה והתנועה הן חלק בלתי נפרד מחייה של באר גורביץ' ומהביטוי העצמי שלה. אביה היה מנצח על מקהלה ואחיה של אמה הוא הרקדן והכוריאוגרף רמי באר, מנהלה האומנותי של להקת המחול הקיבוצית. "אמא שלי אומרת שאני רוקדת מאז שאני עומדת על הרגליים", היא אומרת, "אני זוכרת את אבא שלי שם מוזיקה קלאסית בבית ואני רוקדת".
אבל אז המצב בבית השפיע על חדוות הריקוד. כשהייתה בכיתה ה' חלה אביה בסרטן, וכעבור שנה נפטר. "הפסקתי לרקוד, הייתי מאוד עצובה, זה היה כמו רעם ביום בהיר". אחרי שהתגלה סרטן העור אצל אביה הוא אומנם עבר סדרת טיפולים שהצליחה והגידול נעלם, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "הייתה תקופה שבה אבא חזר להיות איתנו בבית ואפילו חזר לעבודה, אבל במלנומה עמוד השדרה מקרין תאים לגזע המוח, וברגע שזה מגיע למוח אין מה לעשות. ואז יום אחד אבא פשוט לא הרגיש טוב, איבד את ההכרה, ולמחרת הוא נפטר. אבל הוא חיכה לנו, לשלושת הילדים, שנגיע אליו בבוקר לבית החולים. נפרדנו ממנו ונכנסנו לאוטו, וחמש דקות אחרי זה אמא שלי קיבלה טלפון, 'תחזרי, הוא נפטר'. באותו הרגע התחיל לרדת גשם. זה שינה את חיי. טלטל אותם".
היית ילדה קטנה, מה את זוכרת ממנו?
"אם זה היה קורה היום, היו לי התכתבויות וואטסאפ איתו, טקסטים, הודעות קוליות וסרטונים, הייתי יכולה לחיות אותו. אין לי את זה, יש לי רק זיכרון ואיזה סרטון אחד. אחרי שהוא נפטר הייתי מתקשרת למזכירה האלקטרונית של הבית רק כדי לשמוע את הקול שלו, ובוכה".
איך ילדה בת 11 מתמודדת עם אובדן כזה?
"לא הייתי הולכת לבית הספר, הייתי מסתובבת הרבה, מעשנת, שותה, מסיבות, רק כדי לשכוח את הכאב. הייתי הולכת לישון אחר הצהריים ולא קמה עד איזה 23:00, והמורה למחול הייתה מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה להעיר אותי. אמא שלי הייתה אומרת לה, 'אין, היא לא קמה, היא רוצה לישון'. שלוש שנים לא נגעתי בריקוד, הייתי באבל ולא היה לי כוח".
מה עזר לך?
"חונכתי בבית ספר שמחזיק גם ילדים שלא לומדים, בבית ספר רגיל היו מעיפים אותי. בהתחלה שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי ולא רציתי, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי בכלל לעכל את מה שקרה. אז שלחו אותי לטיפול במוזיקה, ופתאום הבנתי שאני צריכה לעשות יותר מלהקיש על משולש. הרגשתי שאני מוכנה לדבר, וזה עשה לי טוב. אחרי השנים שבהן הייתי באבל וסטיתי מהדרך, היו לי הכוחות לחזור למסלול. הבנתי שאני מתגעגעת לריקוד, אוהבת את זה וזו מי שאני. בגיל 16 חזרתי לזה בכל הכוח, עד גיל 20".
היית רקדנית. את לא מגיעה עם יתרון לא הוגן כלפי המתמודדים האחרים?
"לא ידעתי בכלל לרקוד ריקודים סלוניים. צריך ללמוד ממש מאפס את כל תנועות האגן והרגליים, יש חוקים מאוד ברורים ואולי זה אפילו יותר קשה למי שמגיע מרקע של מחול אחר. זו שפה אחרת לחלוטין, לא ידעתי מה זה בצ'אטה עד לפני שבוע".
ואז הגיע יוגב
כשהייתה בת 20 נרשמה באר גורביץ' ללימודי משחק בבית הספר לאומנויות הבמה בית צבי, ושם גילתה את הצד הקומי שלה. "הרגשתי שאני צריכה עוד כלים כדי לתקשר עם הקהל, שהריקוד לא מספיק מחבר. בבית צבי גיליתי שאני מצחיקה. לא ידעתי שאני מצחיקה ובטח שלא קומיקאית".
אבל המשבר מהעבר המשיך לתת את אותותיו. "הקריירה הייתה המקום הבטוח בחיים שלי, אבל בכל הקשור ליחסים בין-אישיים, להיקשר באמת לבן אדם עם דופק שיכול יום אחד למות או לעזוב, הייתי מאוד סגורה", אומרת באר גורביץ'. "בגיל 24 פתאום הבנתי שאני כבר שנים הולכת בעולם הזה ולא באמת מסוגלת לגעת בכאב, באובדן של אבא שלי, במה שהפך אותי למי שאני. סמכתי רק על עצמי, כי אני לא יכולה לנטוש את עצמי, אז היה לי רק אותי ואני הייתי בשליטה והכל דפק כמו שעון, אבל זה גבה מחיר. הייתי מנותקת רגשית, החברות שלי לא באמת הכירו אותי. הייתי חברה מאוד טובה עבורן, אבל הן לא ידעו מה עובר עליי. לא הייתי משתפת לא את האחים שלי ולא את אמא שלי ולא אף אחד. הייתי בודדה".
לאן הובילה ההבנה הזו?
"הבנתי שאני רוצה להרגיש את אבא, להיות איתו בדיאלוג. התחלתי לכתוב במחברת זיכרונות ממנו, הלכתי שנים אחורה ופתאום התחלתי לחלום עליו ולהיזכר בדברים. עצרתי את כל הבלגן, מסיבות, עבודה, והייתי במעין התכנסות, תהליך נפשי. ואז אמרתי, 'עכשיו אני רוצה אהבה'".
ואז הגיע יוגב?
"כן. הייתי מוכנה להכניס מישהו לחיים שלי. פחדתי לשים את הלב שלי אצל מישהו בידיים, אבל הבנתי שאני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת ושהחיים יהיו יותר טובים אם תהיה בהם אהבה, כי לא משנה כמה אני אצליח, כמה הצגות אני אעשה וכמה מחיאות כפיים אקבל, בסוף אין לי עם מי לחלוק, לא את הימים היפים ולא את הקשים, אני חוזרת הביתה ואני לבד".
בדיוק באותו הזמן התחילה לשחק בהצגת ילדים שבה שיחק גם בעלה, יוגב יפת. "הוא התחיל איתי, אבל חשבתי שהוא פלרטטן, שחקן כזה שמתחיל עם כל דבר שזז ולא רציני. תכלס הוא היה מאוד רציני, הוא חיזר אחריי חודשיים. אמרתי לו שאני רוצה משהו רציני, והוא אמר לי, 'אני לא יודע מה יהיה מחר, אני לא יכול להבטיח, אני לא מכיר אותך'. אמרתי לו, 'אני רצינית ובוא נתנשק'. אני יודעת שאם הייתי פוגשת אותו חצי שנה לפני כן, הייתי מפספסת אותו, כי לא יכולתי להיפתח רגשית. החיים שלי מתחלקים עד לרגע שהכרתי את יוגב ואחרי שהכרתי את יוגב. הוא החבר הראשון שלי, התחתנתי עם החבר הראשון שלי. ואז גם התחלנו ליצור ביחד, ואני שמחה שזה קרה ככה. שקודם הייתה אהבה, ורק אז עבודה".
View this post on Instagram
תני את הכל
באר גורביץ' ויפת ביחד כבר שמונה שנים, שש מהן כזוג נשוי, והם הורים לדוד (4 וחצי) ולאביגיל (שנה וחצי). בתחילת דרכם המשותפת יצרו את סדרת הרשת "בנהאל" ובה גילמו את הילדים המתנחלים בנהאל ואליקים; היצירה העצמאית שהתחילה בתור בדיחה פרטית הפכה לסימן ההיכר וגם ליריית הפתיחה של בני הזוג בעולם הטלוויזיה. "לא חשבתי בכלל שיהיה לזה קהל, עשינו את זה בשביל הכיף", מודה באר גורביץ', "העבודה עם יוגב חיזקה אותי. הוא גאון קומי ויוצר מדהים, את כל הדמויות שעשינו, עשינו ביחד – רואים אותי על המסך, אבל זה לא שלי. הבימוי שלו, הגגים, האינטואיציה שלו, כל אלה ממש בנו אותי בתחום הקומדיה. הייתי עושה אודישנים ולא מתקבלת לכלום, אבל יוגב באמת כל כך טוב, הוא היה עובד איתי על אודישנים ומכין אותי ופתאום התחלתי לעבור".
יפת התחיל את דרכו המקצועית כשחקן, אבל היום הוא במאי טלוויזיה עסוק שחתום על סדרות כמו "למה מי מת", "בלאדי מורי" ו"אבא מטפלת", סדרת הנוער שבה הוא מביים את אשתו, שגם זכתה על משחקה בפרס הטלוויזיה לילדים ונוער.
היכולת שלך לעשות דמויות, "להתכער" ליד בן הזוג שלך, מעידה על המון כנות ואמון בזוגיות.
"בכל פעם שאנחנו עובדים על משהו יוגב אומר לי, 'תעשי בן', ואני אומרת לו, 'תגיד לי, מה יהיה?'. הוא אומר, 'אין מה לעשות, את הכי מצחיקה כשאת עושה בנים'".
יפת הוא גם מי שדחף את באר גורביץ' להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים". "ישבנו בבית, ראינו את העונה הקודמת והוא אמר לי, 'את חייבת לעשות את זה'. אני כזה, 'כן? מה, ריאליטי?'. הוא אמר לי, 'זה לא ריאליטי, זו תחרות כישרונות והזדמנות להוציא את הכישרון שלך החוצה, את כל כך אוהבת לרקוד'. לא הבנתי עד כמה הריקוד היה חסר בחיים שלי. היום אני לא יודעת מה אני אעשה כשהתוכנית תסתיים".
מה יוגב חושב כשהוא רואה אותך רוקדת בתוכנית?
"הוא כתב לי, 'אני רואה אותך ואני דומע שאת ככה מגשימה את עצמך'. הוא ממש אמר לי, 'אני עכשיו דואג לכל הדברים, לילדים, לבית, לכל מה שאת צריכה כדי לעשות את זה. אם כבר הלכת, תני את הכל'. אני מגיעה הביתה כל יום בשמונה בערב אחרי שאני רוקדת משמונה בבוקר, ואני רגועה שהילדים איתו ולא עם בייביסיטר. אין שום סיכוי שהייתי יכולה לעשות את זה בלעדיו. הוא מכיר את הסיפור שלי, כל הקצוות מתחברים ונשזרים, אין חור שמפריד בין התקופות, הכל מתערבב. הלוואי שאמשיך לרקוד. בסוף, לפני שהייתי קומיקאית ולפני שהייתי שחקנית, הייתי קודם כל רקדנית".
תצבטו אותי
באר גורביץ' היא חלק מנבחרת השחקנים של "ארץ נהדרת" בחמש העונות האחרונות. "עד היום אני אומרת, 'תצבטו אותי, זה לא אמיתי'. זו מערכת כל כך איכותית עם אנשים כל כך טובים ומוכשרים ומנוסים. 'ארץ נהדרת' היא חלק בלתי נפרד מהתרבות במדינה שלנו".
איך שחקנית צעירה בת 28 מגיעה ל"ארץ נהדרת"?
"ישבנו על חוף הים, זה היה סוף אוגוסט. היינו זוג צעיר בלי ילדים וישבנו וראינו את השקיעה – היום בשמונה בערב אני שוטפת את הרצפה אחרי ארוחת הערב, שמה את הילדים במיטות, בתשע אני כבר נטרקת – אבל כן, כשאין לך ילדים את רואה את השקיעה. בכל מקרה, ישבנו וראינו את השקיעה ופתאום אני מקבלת וואטסאפ ממולי שגב, 'מה קורה? רוצה לבוא למשרד? אשמח שניפגש'. ואני כזה, 'מה הוא רוצה?', ויוגב אומר לי, 'הוא בטח רוצה לדבר איתך על איזה תפקיד אורח במערכון'".
שגם זה נחמד.
"לגמרי. ואז באתי לפגישה. באתי באוטובוס, מתרגשת, והוא יושב ומדבר איתי על 'סתיו ראול', שזו דמות שהוא אוהב ורוצה לעשות איתה מערכונים, והוא רוצה שנעשה עוד דמויות, ושואל אותי מה עוד אפשר לעשות, שלאט-לאט הוא יכניס אותי ואני אשתלב. ואז אני מבינה שאני מצטרפת. והוא אומר לי, 'כן, תשמרי את זה בסוד', ואני אומרת לו, 'אתה רואה שאני בהיריון?', והוא אומר לי, 'בסדר, את תלדי ותתחילי את העונה'. הם חיכו לי שאני אלד".
אפילו בלי אודישן! איך הם הגיעו אלייך?
"בדיעבד הבנתי שכבר בסרטון הראשון של בנהאל הם שמו עליי עין, והם חיכו שאגדל קצת. מולי סיפר לי שאסי כהן נכנס לחדר ואמר, 'היא צריכה להיות פה'. אסי כהן הוא מבחינתי וואו. כל השחקנים שם הם עילוי, והם גם אנשים טובים, זו סביבה טובה ותומכת ומלאת השראה. אני גדלתי על 'ארץ נהדרת', אין תוכנית שפספסתי. בחיים לא חשבתי שאהיה חלק ממנה. הייתה תקופה שגרתי אצל הדודה שלי בהרצליה והיו מצלמים שם את 'הפרלמנט'. בכל פעם שהייתי הולכת ללימודים הייתי רואה אותם מצלמים, ובחיים לא חשבתי שיום אחד אהיה חלק מזה".
אז זה ממש לא סיפור על איך שזימנת את זה וידעת שיום אחד גם את תהיי אחת מהם?
"לא. גם כשלמדתי בבית צבי אמרתי שאני לא חקיינית, וגם כשהתחלתי לעשות סרטונים וכולם אמרו לי, 'את תהיי בארץ נהדרת', הייתי עונה, 'לא, מה פתאום, יש שם מספיק בנות'".
איך באמת זה עובד כשמגיעה שחקנית חדשה וצעירה, יש פרגון?
"הייתי בהלם מכמה שחיבקו וקיבלו אותי, נתנו לי להניק ודאגו לי כל הזמן. אני חושבת שכששחקנית ותיקה עוזרת לשחקנית מתחילה ובונה אותה זה נטול אגו ומאוד חברי, זו עבודת צוות, כמו קבוצת כדורסל. אני מגיעה לטייק וקיציס יכול להגיד לי, 'אם תחצי פה את המשפט, זה ישנה הכל'. שני לימדה אותי להקשיב לאיך הדמות מדברת, איזו אות היא מדגישה, ורועי אמר לי לבחון מה המהות שלה, האם היא יותר נחשית? יותר טובה? יותר צ'חלה? יש להם אינטואיציה קומית וניסיון, אלה הערות בונות שאני לוקחת כדי לשפר את הביצוע. ולאט-לאט למדתי גם לחקות. הייתי רגילה להמציא דמויות משלי, וזה אחרת לגמרי לחקות דמות. למזלנו יש במדינה באמת הרבה חומר לחיקוי".
קיבלת את הדמות הכי סוערת שיש.
"ברגע שמולי התקשר אליי ואמר לי, 'את עושה את סמוטריץ'', נקרעתי מצחוק איזה שתי דקות רצוף. אמרתי לו, 'רציני? שאני אעשה פוליטיקאי דתי, גבר, עם זקן? איך זה יהיה דומה?'. היום אני מבינה את הבחירה הזו ואת ההפוך על הפוך. אני מאוד נהנית".
כמי שמגלמת את השר בצלאל סמוטריץ', איפה את עומדת בחיים האישיים במאבק הנוכחי?
"יוגב בא ממשפחה תימנית ומבית דתי והוא גדל בציונות הדתית, ואני מגיעה ממשפחה שהגיעה מאירופה לקיבוץ של השומר הצעיר. אנחנו חיים את החיבור כל יום במשפחה שלנו, דתיים, חילונים, אתאיסטים, מזרחים, אשכנזים, חרדים. זאת המשפחה שלנו וזה עם ישראל, ועל זה צריך לשמור".
"רוקדים עם כוכבים" משודרת בימי שבת ורביעי בקשת 12
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | שיער: אור צעירי | איפור: רוזה שוורצמן | הפקה: טל פוליטי