"הורדתי 50 קילו אבל אני לגמרי שמן": קובי מרימי בראיון למגזין מאקו

כדי להסביר איך אדם שסובל מפחד במה בוחר להיות שחקן וזמר, קובי מרימי נתלה באילנות פופיים גבוהים. "לא שאני משווה את עצמי, אבל גם סיה מופיעה עם פאה בגלל הפחד במה שלה, וביונסה יצרה דמות שלמה נפרדת ממנה, 'סשה פירס'. אם להן יש את זה, אז אני מקבל גם את עצמי. זה לא מה שימנע ממני להיות במקצוע הזה".

איך מרגיש התקף כזה בזמן אמת?
"אתה מסתכל מסביב ורואה שכולם מתרגשים, ואצלך זה אחרת. אתה רוצה שיודיעו שקרה משהו ויבטלו את ההצגה, זה ברמה הזו. אתה לא מבין איך עשית את זה לעצמך. זו לא התרגשות כיפית כזו כמו של רכבת הרים. כל מה שאתה רוצה זה שזה ייגמר כבר".

"לא עשו עלי חרם או משהו כזה, אבל כל יום קמתי בידיעה שזה יכול לקרות"

השד העיקש והטורדני הזה שולט בחייו כבר מעל עשור. הוא ליווה אותו במגמת התיאטרון בתיכון, נרשם איתו ללימודי משחק ב"ניסן נתיב" והגיע איתו לאודישן ב"כוכב הבא לאירוויזיון" (ראשון-שלישי בשעה 21:00 בקשת 12). גם היום, בראיון הראשון שלו, השד נוכח, גורם למרימי לגמגם ולהשתהות אחרי כל שאלה. זה כמעט גורם לי להרגיש אשמה שנפלתי עליו, אבל במקביל אני סקרנית לגלות איך מתנהלת הדואליות הזו בין פרפורמר מצמית, שהשופטים השוו לפרדי מרקורי וסם סמית', למי שרק רוצה שיניחו לו בשקט. ואיך, אחרי שהגיע לנבחרת עשרים האחרונים ויש עליו דיבור חזק כמתמודד אפשרי לאירוויזיון, קובי עדיין מרשה לעצמו להשמע מהוסס.

קובי מרימי (צילום: רונן אקרמן) — "פחד במה זו לא התרגשות כיפית. כל מה שאתה רוצה זה שזה ייגמר"|צילום: רונן אקרמן

על קבלת עזרה טיפולית למצב, אין מה לדבר איתו. "אני פוחד לטפל בדברים האלה כי אני פוחד שזה יפגע באמנות, הלחץ גורם לי להתגייס ולהיות נוכח, להביא את כל מה שתכננתי להביא. אני פוחד לא להרגיש ולא להתרגש".

אתה לא חושב שזה יפריע לך לנצח בתחרות?
"כבר עכשיו אני לא מרגיש כמו היתר, אני כל הזמן יוצא מחדר המתמודדים ומסתובב בחוץ כי מלחיץ אותי לראות אנשים אחרים שרים. רוב העובדים בתכנית מאחורי הקלעים חושבים שאני קרוב משפחה של מתמודד".

גם מבלי שעבר טיפול, מרימי (27) מספיק רגיש כדי להבין שפיצול האישיות שלו, הרצון להיעלם ולהיחשף בו זמנית, מגיע מפצעי ילדות שטרם נסגרו. הוא נולד ברמת גן ומתאר ילדות נעימה לזוג הורים בעליי צרכניה ושתי אחיות - אבל בתוך גוף שהרגיש בו זרות. "סקופ - הייתי ילד שמן", הוא מודיע בחיוך מר. "במידה מסוימת זו הסיבה שבגללה הגעתי לתחום הזה. בסוף כיתה ח' היה צריך לבחור חברים שישארו איתך בכתה בשנה הבאה, ולא היה לי את האדם הזה שיכתוב אותי בחזרה. אז ברחתי מכל זה ונרשמתי למגמת תיאטרון".

איך ידעת שלא כתבו אותך?
"כי אנשים סוגרים את זה ביניהם עוד לפני, ואיתי אף אחד לא סגר. אולי הם חשבו שאני אעשה להם רע, עם איך שאני נראה, אז העדיפו לא להיות איתי. המגמה הייתה הפתרון בשבילי, ישבתי עם חברה והכנתי את האודישן ל'נוצה ברוח' של ריטה, והיא אמרה לי שאני שר יפה. עד אותו רגע לא ידעתי את זה".

לא חשבת שאתה מוכשר?
"שירה ומשחק נראו לי כיף, אבל זה בעיקר היה עולם שהייתי בורח אליו. עד היום אני הולך עם אוזניות ומדמיין שאני בקליפ של זמר ומגיע לגבהים מטורפים, בפנטזיה אני אדם אחר. תמיד דמיינתי שאני מישהו אחר, וניסיתי לחקות את זה. הקשבתי לזמרות סול גדולות כמו טינה טרנר ואריתה פרנקלין, אבל גם אום כולתום ששמעתי מאבא בבית. אולי לא הבנתי מה המילים שהן שרות, אבל האיכות של הצליל חדרה לי ללב".

ודמיינת שאתה הן, לא קובי השמנמן מרמת גן?
"במהות שלי רציתי להסתתר. לא עשו עלי חרם או משהו כזה, אבל כל יום קמתי בידיעה שזה יכול לקרות, אז אני צריך לחשוב מה לעשות כדי למנוע את זה. זו מלחמה מעייפת, כל הזמן לחשוב איך לא לבכות אם מישהו יעיר משהו על המשקל שלי, איך לעשות מזה בדיחה".

"לא הייתי רוצה שכל אדם שמן יחשוב שאסור לו להיות שמן"

בצבא מרימי לא התקבל ללהקה צבאית, ובהמשך החליט שלא לגשת למבחנים המתקדמים לתיאטרון צה"ל, למרות שעבר את השלב הראשון. אחרי השחרור הוא נרשם והתקבל ללימודים בסטודיו של ניסן נתיב. "התלבטתי אם ללמוד מוזיקה או משחק, ובסוף החלטתי על משחק כי לא רציתי שבמוזיקה יהרסו לי עם יותר מדי חוקים, יגידו לי שיש דרך נכונה לשיר".

בשלב הזה הוא כבר היה אדם אחר, ויזואלית. 50 קילו נשרו ממנו. "בגיל 18 הבנתי שלא כיף לי ואני רוצה לרדת במשקל. לא היה מי שיגיד לי שזה בסדר להיראות אחרת. להיפך, היו הרבה קולות שאמרו שזה לא בסדר. היום טוב לי יותר, אבל לא הייתי רוצה שכל אדם שמן יחשוב שאסור לו להיות שמן. אני מקווה שאנחנו מתקדמים לקראת מקום שבו יקבלו אנשים שנראים אחרת".

איך ירדת?
"דיאטה והרבה ספורט. לא אהבתי אף פעם חדרי כושר, עד היום אני מרגיש שכולם מסתכלים עלי, שמנמן מזיע, אני מעדיף לעשות את זה לבד בלי שיסתכל עלי. ומאוכל, זו גמילה לכל דבר. בישלתי לעצמי אוכל בריא יותר, הקטנתי מנות, נתתי לגוף את מה שהוא צריך ולפעמים טיפה פחות כדי להרגיל אותו למינון נמוך יותר. היה קשה אבל נורא נהניתי לראות תוצאות".

היום אתה אוכל רגיל?
"אני אוכל מה שבא לי, אבל במינונים. אני יודע להגיד לעצמי מתי לעצור. זה לא רק הפחד להעלות את הכל בחזרה, זה יותר מזה - אני שמן. גם עכשיו. בהתנהגות, אני לגמרי שמן. לא שמת לב שלקח לי זמן להוריד את המעיל לפני שהתחלנו לדבר? וזה שאני לא מחבק את התיק זה יוצא דופן. היחסים הלא בריאים עם האוכל עדיין קיימים. אולי זו אכילה רגשית אבל גם טעים לי, הכל טעים לי! יש את האנשים ששואלים למה צריך עוד ביס, אז אני מאלה שצריכים. אם מישהו מציע לי לחלוק איתו מנה, אני ישר נהיה עצבני. תנו לי לאכול מנה שלמה".

ובכל זאת - אתה חתיך.
"הלוואי שהייתי מרגיש ככה, בא לי טיפה להאמין בזה. אני מקשיב למחמאות אבל הן לא חודרות אלי. מצחיק אותי שעכשיו שאני בכוכב הבא אומרים לי 'שלא יעלה לך', אני רק רוצה שיעלה לי כבר!"

גם על שיפור בחיי האהבה שלו הוא לא מדווח, בינתיים, בעיקר כי הוא לא רוצה להרחיב עליהם בכלל, "אני לא רוצה לדבר על זה", הוא אומר במבט מבוייש וקול חלש.

היית מאוהב פעם?
"אולי, אני לא יודע".

היו מאוהבים בך?
"לא. לפחות לא אמרו לי אף פעם".

אתה חולם להתאהב?
נראה לי שאני לא יודע מה זה אהבה אז קשה לי לחלום על זה", הוא מסכם בפנים חתומות.

מה שהוא כן חולם עליו זה להשלים, סופית, עם הילד השמן שבפנים. "כשאני מסתכל על תמונות מהעבר זה סיוט בשבילי, לא כי אני מתבייש או נגעל, זה לא מביך אותי, אבל זה עושה לי עצוב להסתכל על העיניים של הילד הזה. אני לא מחייך באף תמונת ילדות, אולי כי אני לא רוצה שיהיה לזה תיעוד. בא לי לחבק את הילד ולהגיד לו שהכל טוב, כבר עכשיו. לא שיהיה בסדר בעתיד. בא לי לחזור ולהיות החבר הכי טוב שלי. להגיד 'קובי הכל טוב? בוא נאכל משהו'".

"אומרים שאתה מבטיח אבל לא מבטיחים לך עבודה"

בשנים של לימודי המשחק כלכל את עצמו בשלל עבודות. "עבדתי במשתלה, כמוכר כרטיסים בקולנוע 'לב' חמש שנים, הייתי מארח במסעדה, עבדתי בגלידריה, חילקתי פלאיירים בפלורנטין. היום אני עובד כמארח בבר קוקטיילים, אני בהפסקה עכשיו בגלל התכנית אבל אולי אחזור".

זה לא בדיוק חלום השואו ביזנס הגדול.
"כן. סיימתי את ניסן לפני שנה וחצי ורוב הזמן לא עבדתי במקצוע, רק בפרינג' של הפרינג'".

מה שכן עשה, סימן אותו כאמן איכותי. הוא השתתף ב"חג המחזמר" של בת-ים וזכה בפרס השחקן המבטיח ל-2017, ובהמשך כיכב בהצגת ילדים של האופרה הישראלית ("אבל אני לא שר אופרה!"). לוקח לו זמן לספר על ההישגים הללו, וגם אז הוא מתנצל. "אומרים שאתה מבטיח אבל לא מבטיחים לך עבודה", הוא נאנח. "בשורה התחתונה, הייתי בשני אודישנים בשנה האחרונה. ברור שהייתי רוצה לעשות יותר אבל זה קשה, ויש עדיפות לאנשים מוכרים בעולם הזה, לא לוקחים הרבה הימורים. אתה יוצא מלימודי משחק וחושב שאתה במירוץ עשרים אנשים שהיו איתך בכיתה, אבל אז אתה מבין שזה לא עשרים, זה מיליון אנשים בעולם שרוצים לעשות את מה שאתה רוצה ותוהים יחד איתך לאן ללכת. אני מכיר המון אנשים מוכשרים שרק צריכים הזדמנות אחת, ולא מקבלים".

הזדמנות שאתה כן קיבלת עכשיו?
"ללכת ל"כוכב הבא" היה הדבר הכי אמיץ שעשיתי. זה קרה כשישבתי איזה ערב עם חברה, קיטרתי לה שאני לא מוצא עבודה והיא אמרה שאני מזכיר לך חברות רווקות שבוכות שאין להן זוגיות אבל לא פותחות פרופיל באתר היכרויות. באותו רגע התקשרתי בחזרה למלהק של הכוכב הבא, שדיברתי איתו פעם. הבנתי שאין מה לפחד, זו אחת הדרכים שיראו וישמעו אותך. אני מאלה שגדלו על התפר שבין העולם הישן לכל הריאליטי, וזה לא שאני בדור הצעיר, אני למשל לא יודע מה זה להיות כוכב יוטיוב, הלוואי שהייתי יודע".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"יש לי דברים מאוד מלנכוליים לענות לך על זה. בואי נגיד שאני מקווה שחלומות באמת מתגשמים. כי עד עכשיו החיים הוכיחו לי אחרת".

בגיל 27 אתה כבר במשבר אמצע החיים?
"תשמעי, אני כבר גדול ואני לא בטוח שאני נמצא איפה שרציתי להיות בגיל הזה. אני מקווה שאני בדרך לשם. לפעמים קשה לגמור את החודש, יוקר המחיה כאן הוא סיוט. עצוב לי שאני רואה את המשפחה שלי, כולם עובדים כל כך קשה ולאף אחד אין שקל. עצוב לי שהפתרון שנהיה הוא לעזוב את הארץ. ניסו המון לשנות, עשו מחאת אוהלים, אבל זה לא עוזר. משהו צריך להשתנות".