"קפצתי למים מאוד מהר, לפני שבכלל ידעתי מה אני שווה, מי זו נאיה השחקנית. יש בזה משהו מערער. אני עדיין מפחדת לפעמים שאני עובדת על כולם ושמישהו יגלה שלא מגיע לי".
יש שם למה שאת מתארת: תסמונת המתחזה.
"כן, אני לגמרי סובלת ממנה. זה לא קל להסתובב עם התחושה שהכל קרה בפוקס. זה גורם לך להסתובב עם תסכול וחוסר ביטחון, וזה עדיין מכה בי לפעמים. גם אחרי הריאיון הזה אני בטח אחשוב איזו כותרת תוציאי ממני, למה עושים עליי ריאיון, אין לי קטע בכלל".
הזהירות של נאיה בינשטוק אולי מוצדקת. היא רק בת 20, חדשה בביזנס וביחסי הציבור שמתלווים אליו, מרגישה שהיא נקלעה לזה כמעט במקרה. אבל בדבר אחד היא בכל זאת טועה: בהחלט יש לה קטע. יש לה אותנטיות, ובימינו זה קטע לא קטן. אבל כשאת עדיין חדשה, וכל כך אמיתית, האפשרות לספר על הצדדים הפחות זוהרים של ההצלחה היא לגמרי לג'יט.
מאז שהוזנקה לאודישנים לפני פחות משנתיים בינשטוק שומעת רק "כן". זה נשמע קל, אבל כשאף אחד לא מספר לך על נפילות המתח שמגיעות אחר כך זו מציאות מאתגרת. "כשסיימתי את כתה י"ב נכנסתי לצילומים של הסדרה 'פלמ"ח', ואלה היו שלושה חודשים הכי מטורפים שהיו לי בחיים", היא משחזרת. "השקעתי את החיים שלי בזה, לא ראיתי חברות. ופתאום זה נגדע ברגע ואני חוזרת למלש"ביות. אין לי שום דבר לקום בשבילו. אין מונית שאוספת אותך בשלוש בבוקר. זו נפילת מתח נוראית. אומרים לי שזה הולך ומשתפר מהפקה להפקה, אבל לי הפעם הראשונה הייתה מאוד קשה והיא לוותה במחשבות שזה לא מגיע לי. ולא רק לשחקנים. המאפרת אמרה לי: אלה החיים של אנשי ההפקות. לכן כולם על ציפרלקס".
זה מה שעזר לך?
"לי הקורונה עזרה", היא צוחקת, "הסגר הראשון נתן לי הזדמנות להישאר בבית, לראות סרטים, לקבל השראה. ואז הסדרה עלתה ואנשים אהבו אותה, אבל לא הסתובבתי ברחוב ובהשקות אז לא הבנתי מה זה להיות מפורסמת. ואז כבר התגייסתי לתיאטרון צה"ל, וזה איפס אותי".
תמיד אהבתי שמסתכלים עליי
לבינשטוק נשארו עשרה חודשים להיות חיילת, אבל אל הריאיון היא לא מגיעה על מדים, אלא במכנסי ריצה רחבים, טי שרט אוברסייז וכפכפי אדידס ("כפכפערס", היא קוראת להם"). ב"מקיף מילאנו", הסדרה החדשה של כאן חינוכית, היא מגלמת את נורית, תלמידה לעיצוב אופנה, מוכשרת, מדויקת ("מדויקת מדי", אומרת עליה המנטור שלה רפאל, בגילומו של אקי אבני). אבל בחיים, תודה לאל, היא הרבה פחות אסופה ומוקפדת. נדמה שסוף סוף נמצאה מישהי שבאמת מצדיקה את קלישאת הכוכבת היפה שהיא בעצם טומבוי, שלא מתאפרת כשלא צריך ושמעדיפה סניקרס על עקבים. זה לא אומר שהיא לא מעריכה את מה שהיא רואה במראה: "תמיד הייתי במודעות לזה שאני יפה, זה ביסס לי ביטחון מסוים, אבל אני שמחה שההורים שלי לא אמרו לי את זה יותר מדי. אני חושבת שאם הערך העצמי שלך מבוסס רק על זה, זו בעיה. אני תמיד ידעתי שיש בי הרבה יותר".
בינשטוק גדלה וחיה ברמת השרון, בת בכורה למטפלת זוגית ולאיש נדל"ן. "כולם תמיד חושבים שאנשים ברמת השרון הם אריסטוקרטים, אבל אנחנו לא מהעשירים של העיר", היא מבהירה, "המצב הכלכלי שלנו סבבה, אבל גרים אנחנו גרים בדירה בבניין, לא בבית פרטי". החלום הראשון שלה היה לשיר. "הייתי רואה 'האנה מונטנה' ומדמיינת שאני מיילי סיירוס. החלום התפורר עם השנים אבל אולי זה עוד יקרה. כל הופעה בבית ספר הייתי בפרונט, אהבתי שמסתכלים עליי. בבית טיפחו את זה, נתנו לי את המקום".
הוריה התגרשו כשהייתה בכיתה ו'. נאיה, אחות גדולה לשני בנים, לקחה על עצמה את תפקיד המבוגרת האחראית בתהליך. "גוננתי מאוד על האחים שלי וגם על הוריי. זה קורה להרבה ילדים בגירושים. הרגשתי המון אחריות להשכין שלום, להיות שוויונית, לתת להורים שלי את אותה תשומת לב, לא לישון אצל אף אחד יותר מאצל השני. אני עדיין מקפידה לישון אצל אבא שלי פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני עם האחים שלי, שיהיה סדר".
זה הרבה אחריות בשביל ילדה.
"הייתי ילדה מאוד טובה, אולי טובה מדי. אמא שלי תמיד חשבה שאני מדחיקה דברים, רצתה שאלך לטיפול, שהיא תבין כבר מאיפה המרד יגיע. רק השנה התחלתי טיפול סוף סוף".
הדחף הפרפורמרי הודחק עד לאמצע גיל התיכון. "נרשמתי למגמת הנדסת תוכנה ואחר כך השקעתי בספורט, לא טרחתי להירשם לבית ספר לאומנויות למרות שהוא היה מול הבית שלי. אבל פתאום, בכתה י', ראיתי בחורות בגילי שמגשימות את החלום שלי והתחלתי לחשוב שאני יכולה גם".
מי למשל?
"בר מיניאלי (יוטיוברית ושחקנית בסדרות ילדים כמו "קופיקו" ו"צפוף" – ה"ב). הרגשתי שהיא ממש כמוני וזה בער בי. יום אחד עשיתי גוגל 'איפה אפשר ללמוד משחק', וככה הגעתי למכינה לנוער של ניסן נתיב ביפו. אבא שלי לקח אותי לאודישן, אבל פחדתי נורא להיכנס".
ממה פחדת?
"לא יודעת, בכיתי לפני שנכנסתי, אמרתי 'מה אני עושה פה, קח אותי הביתה, אני לא נכנסת, למה אני לא עם חברות בבית?'. ידעתי שבטח יש שם אנשים עם יותר ניסיון ממני, שהגיעו ממגמה, אני הגעתי מאפס. חוץ מסרטונים מצחיקים באייפון לא היה לי כלום".
ואיך היית בסוף באודישן?
"גרועה. אבל זה לא באמת משנה. כולם מתקבלים לשם", היא צוחקת.
היא למדה במכינה פעם בשבוע, אחרי שעות בית הספר, במשך שנתיים. "היו שם דברים שהפחידו אותי", היא אומרת, "היום זה לא נראה לי מפחיד, אבל אז כן. המקום שאת צריכה להיות כנה, חשופה, להתמודד עם מבוכה, שאין לה מקום במשחק. זה הביך אותי מול עצמי, עצם האמירה שאני מגשימה את החלום. אפילו לספר לחברים זה הביך אותי. שלא יחשבו שאני חיה בסרט".
כשאותם חברים הגיעו לראות את בינשטוק בהצגת סוף השנה המבוכה הפכה לגאווה. "עשיתי מונולוג קומי מחנוך לוין. הקהל צחק, זה נתן לי בוסט של ביטחון. פתאום חברות שלי שמנותקות מהעולם הזה מתלהבות. החלטתי שאני רוצה להצטרף לסוכנות".
איך עושים את זה?
"לבד. לא היו לי קשרים ולא כלום. במשך חצי שנה שלחתי לכל הסוכנויות המובילות את אותו מייל: 'היי, קוראים לי נאיה בינשטוק ורציתי לדעת אם אתם מחפשים מיוצגים נוספים', עם סלפי. לא הייתה סיבה לחשוב שזה יעבוד".
אבל זה עבד. טלפון אחד, מהסוכנות המכובדת "ייצוג 1", הפר את שלוות י"ב של נאיה. על הקו היה סוכן שרצה לפגוש אותה. "אני חושבת שהתרגשתי מהשיחה הזו יותר משאתרגש מכל דבר בחיים, אפילו מאודישן לנטפליקס", היא מספרת, "הודעתי לאמא שלי שהיא באה איתי לפגישה בסוכנות בתל אביב, היא לא הבינה מאיפה זה נחת עליה. היא לא מחוברת לעולם הזה בכלל ולא ידעה שזה יקרה כל כך מהר. ישבנו שם וקיבלנו ספרייט עם קרח, זה היה בשבילי סימן שאני נמצאת במקום טוב".
וחוץ מספרייט?
"הם הציעו לי לחתום אצלם והתחילו לשלוח אותי לאודישנים. באודישן השלישי כבר התקבלתי לסרט, 'פול גז'".
החבר הראשון שלי
מאז בינשטוק בפול גז, לא מפסיקה לעבוד. אחרי הסרט הגיעה סדרת הנוער התקופתית "פלמ"ח" (yes) שמצטלמת כעת לעונה שנייה, ואז "מקיף מילאנו" של אבנר ברנהיימר, נוי כרמל ויאיר פרי – סדרה על עולם בתי הספר המקצועיים שגם לה כבר מתוכננת עונה נוספת. בקרוב תעשה בינשטוק גם גיחה ראשונה לעולם המבוגרים בסדרה "ריקוד האש" של היוצרת החרדית רמה בורשטיין (yes), שם היא משחקת לצד יהודה לוי ("העבודה עם רמה הייתה מדהימה, יש משהו בלעבוד עם בחורה שנותן יותר מקום לרגש").
בין האודישנים לצילומים הגיע גם הגיוס לצה"ל, שם מצאה עצמה בינשטוק לצד שתיים מהטירוניות המדוברות בארץ: נועה קירל ועדי ביטי ("ועוד שחקניות שהכרתי מפרויקטים אחרים").
הייתה היררכיה?
"נועה ועדי קיבלו חדר פרטי ומקלחת לבד, בניגוד אלינו, אבל זה ברור לחלוטין. יצא לי לדבר עם נועה קצת, היא ילדה מקסימה, ממש כמו שכולם אומרים. האמת היא שכשאני חושבת על זה, זו לא הייתה טירונות לגמרי רגילה, כולנו שחקניות וזמרות. הרבה בנות שאני כבר מכירה מהעבודה. זה כאילו לקחו את החיים האזרחיים שלי ושמו אותם בצבא".
ואיך המכ"יות היו עם זה?
"לפעמים היה להן מוזר שאנחנו שרות בהפסקה, אבל חוץ מזה הן התנהגו כמו כל המכ"יות לדעתי. אם הן התרגשו מכמה בנות מפורסמות, הן הסתירו את זה ממש טוב".
איך את בכלל עושה צבא? נשמע שאת עובדת נון-סטופ.
"אנחנו בחזרות כרגע למופע שנעלה מול חיילים, אני בבסיס בכל רגע פנוי שיש לי. הייתי גם בטקסים, באירועים מיוחדים. המחשבה המקורית הייתה להתגייס למודיעין, וגם ההורים שלי רצו את זה בשבילי. יש לי חברים מהבית שמתנשאים על השירות הצבאי שלי. יש לי חברות מדריכות חי"ר ומדריכת עוקץ, הן קרביות ולפעמים הן קצת צוחקות עליי. אבל בעיניי אני במקום שמוציא ממני את המיטב, אני משתפשפת באופנים שונים. המסלול בנוי ככה שבאמת נחווה צבא, אני משלימה את החסר על ימי חופש, נותנת ימים. תיאטרון צה"ל זה שירות משמעותי. זה נותן לי המון וגם אני תורמת המון".
עם סוף הקורונה הגיעו גם הבקשות לסלפי ברחוב. "זה מוזר לי עדיין, אבל אני מתרגלת", היא אומרת. מה שהמעריצים אולי לא ידעו עד היום, זה שב"מקיף מילאנו" התגבש פאואר קאפל חדש, הדור הבא של אליאנה תדהר ולי בירן: בינשטוק מספרת כי מזה שבעה חודשים שהיא בזוגיות עם השחקן רן מושיוב בן ה-25, שמגלם בסדרה את רועי – "הבד-בוי", היא צוחקת. "הוא בכלל אומר שהתאהבתי בדמות שלו ולא בו. אבל עוד תגלו בו עומק בסדרה. הוא החבר הראשון שלי. לא התנשקתי אפילו עד גיל 18. פחדתי ממערכות יחסים, נמנעתי מהן, אבל רן עשה מה שהרבה לפניו לא הצליחו".
אין לכם סיפור אהבה בסדרה.
"אין בינינו קטע רומנטי בכלל שם. בקושי שיחקנו יחד. אבל בסצנות היחידות ביחד היינו שנינו גרועים, בגלל הנוכחות אחד של השנייה. בכלל, כל הצילומים היה לי קשה לדבר לידו, כל כך התרגשתי".
נדלקת עליו לפני שהוא נדלק עלייך?
"הוא טוען שלא, שהוא רצה מהתחלה ופשוט לא הבין מה אני רוצה. אני מאוד פחדתי שרואים עליי. היו לנו המון שיחות בזמן הצילומים והרגשתי שיש פה מישהו שמבין אותי, גבר-גבר מגניב כזה. יום אחד המלצתי לו לראות סרטים של טימות'י שאלאמה כדי לקבל השראה, ובערב הוא כבר שלח לי תמונה של עצמו רואה את אחד מהסרטים האלה. זה ריגש אותי".
טוב זה ממש רומנטי.
"כן, אבל נורא פחדתי שיקרה משהו בצילומים שיהרוס את העבודה. ואז נגמרו הצילומים ושלושה ימים פתאום לא התכתבנו והרגשתי שבאמת יש לי משהו להפסיד. הרצון התעלה על הפחד. ואז באתי אליו לתל אביב, ירדנו על בקבוק יין, והשאר היסטוריה".
בינשטוק מתקשה להסתיר את ההתרגשות כשהיא מספרת על מערכת היחסים החדשה. "זה החבר הראשון שלי, זו פעם ראשונה שאני מבינה על מה אנשים מדברים. וזו פעם ראשונה שאני מדברת על זה".
חלמתי לגלם פקאצה
השחקנית המוכרת ביותר בקאסט הצעיר של "מקיף מילאנו" היא כנראה קים אור אזולאי, כוכבת רשתות חברתיות ומשפיענית אופנה שנכנסה בקלילות לתפקיד הנערה שמתנהלת כמו מבוגרת ומתכננת עתיד חסר רחמים. "זה התפקיד שרציתי בהתחלה", אומרת בינשטוק, "תמיד חלמתי על דמות של פקאצה בוס אס ביץ'. היה לי אנטגוניזם כלפי הדמות שלי, נורית, כי היא שונה ממני, חמודה ותמימה וחייכנית שלא מבינה יותר מדי מהחיים שלה. אבל היום אני יודעת שחוק מספר 1 זה לא לשפוט דמויות. בסוף לקחתי אותה למקום שלי".
היו מבקרים שטענו ש"מקיף מילאנו" מנסה לדבר בשפה של הנוער, אבל נופלת על עודף מאמץ.
"נכון שזה לא תואם את המציאות אחת לאחת, לא מדברים ככה בדיוק בתיכון, אבל אני מרגישה שיש סיבה מאחורי זה. זו סדרה שרוצה להעלות שיח על נושאים חשובים, אבל שילדים יוכלו לצפות בה. שלא תהיה כואבת וכבדה מדי, שתהיה כיפית. מעלים נושאים שעצם העלאתם הוא סופר-אמיץ: סקס וחד הוריות ומחלות. סדרה על בני נוער כמו 'אופוריה' יכולה להיות יותר כואבת, כי צופים בה מבוגרים".
אל עולם התוכן האופנתי את מתחברת?
"מאוד. אני מאוד אוהבת אופנה. וכל הבגדים שלי הם גדולים, יד שנייה, כמו שאני היום. יכול להיות ערב שיבוא לי להיות כוסית-על ואדפוק טופ וג'ינס, אבל רוב הזמן תראי אותי ככה. סקיני ג'ינס כבר אין לי בארון בכלל, רק ג'ינס רחב".
למה, בעצם?
"יש שלוש סיבות לאיך שאני אוהבת להתלבש. אחת: שזה סטייל רצח. שתיים: שזה נוח לי. כשאני מתלבשת ככה אני לא צריכה לחשוב איפה לוחץ לי ואיך אני מתנועעת. והסיבה השלישית היא יותר אישית. בתיכון ובחטיבה נחשבתי הכוסית והרגשתי שזה מקבע אותי. לפעמים אני מרגישה בנוח שלא יודעים איך הגוף שלי נראה מתחת לבגדים. זה נותן לי ביטחון שככה יסתכלו יותר על האופי שלי. אני לא מנסה להעלים את צורת הביטוי של הבגדים אלא את צורת הגוף שלי בתוכם".
זה קצת מזכיר את הסיבות של מרב מיכאלי ללבוש רק שחור.
"אני מתה על מרב מיכאלי ואני מאוד מבינה אותה כשהיא אומרת שהיא רוצה שיקשיבו לה ולא יסתכלו לה על הגוף. אבל במקרה שלה נדמה לי שהיא מקריבה מעצמה כדי להעביר את המסר הזה. אני מאמינה שהיא לא רוצה עולם שבו בנות יצטרכו ללבוש שחור. אני מרגישה שאצלי זו לא הקרבה, כי יש לי סטייל אישי ואני אוהבת להתלבש. זה לא כזה דרמטי. זה פשוט עושה לי נחת לדעת שלא יתפסו אותי בתור אובייקט מיני. זה נשמע משפט קשה, אבל פשוט נעים לי יותר לנוע ככה במרחב. אני לא שופטת בנות שמתלבשות אחרת, אבל ככה נעים לי".
אחת ההשראות ללוק של בינשטוק היא בילי אייליש, שממש השבוע התנסתה בשינוי תדמית קל על שער "ווג" כשהצטלמה במחוך חושפני. "זה היה רגע מכונן", מהרהרת בינשטוק. "אני סאקרית של בילי אייליש, מתה על כל מה שהיא עושה ומקבלת ממנה השראה. זה היה שער מפתיע, אבל קראתי את הטקסט שהיא כתבה שם, והיא בעצמה כתבה שבסופו של דבר הכל שווה לתחת ותעשו רק מה שעושה לכן טוב. אני מאמינה שהיא תמשיך להתלבש גם כמו קודם. השער הזה לא אומר שמעכשיו היא תלבש רק צמוד".
הרגשת פעם שהיופי שלך חוסם אנשים מלהכיר אותך באמת?
"אני זוכרת שכילדה היו הערות בבית ספר על איך אני נראית, מה אני לובשת. בכיתה ז' ילד אחד העיר על התחתונים שאני לובשת ולקחתי את זה לתשומת לבי. כנראה גם אני הייתי צמאה לאיזשהו אישור. רק היום אני קולטת כמה זה אבסורד. ואני עוד הייתי ילדה עם דימוי עצמי גבוה, דברים כאלה יכולים להשפיע מאוד על מישהי שאין לה דימוי עצמי כזה. לפעמים אני מרגישה שבמבט אליי, ביחס, חושבים עליי אחרת. נאמר שאני לא יכולה להיות המצחיקה. היו בנים שאם הייתי מצחיקה או קצת מוזרה הסתכלו עליי בעין עקומה. כשראיתי 'חזרות' הדאיג אותי שאני יותר אגם רודברג מנועה קולר. אני רוצה להיות נועה, זו שחוותה מורכבות שהפכה אותה למי שהיא, לא הדמות של מי שתמיד קיבלה מה שהיא רוצה בעזרת מצמוצי עיניים".
את חושבת שקיבלת חינוך פמיניסטי?
"אולי לא בצורה אקטיבית, אבל בתוצאה זה חינוך טוב. אין בי כעס כלפי בנים שאמרו לי דברים או התייחסו אלי בצורה מסוימת. הכעס הוא כלפי החברה. זה קשור למה שמלמדים ילדים ואת מי הם מעריצים. כשהייתי קטנה כל קליפ היה זמר במועדון עם המון בחורות ערומות, ובנות שרו על אהבה. היום זה השתנה. אולי חוץ מקליפים של פיטבול שתמיד ייראו אותו דבר".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"וואו, אני לא יודעת. אם היית אומרת שאהיה כאן לפני שנתיים הייתי בהלם. אני מקווה להישאר נאמנה לעצמי ולעשות מה שעושה לי טוב ושאני אוהבת. אשמח ללמוד בחו"ל, אולי גם לעבוד שם. אני יודעת שאם אעזוב את המקצוע, מחוסר הצלחה או קושי, יישאר איתי איזשהו פספוס. ואם לא אעזוב, אני מפילה על עצמי חיים שלמים של חוסר ביטחון וביקורת עצמית. אי אפשר לנצח כנראה", היא מחייכת, "ברגע שנכנסת לעולם הזה אין דרך חזרה".
צילום: אור דנון | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: דניאל גורן | שיער: אור יאיר | הפקה: רותם פנחס