"סליחה על האיחור, אני באה ממשמרת. חזר אלינו ילד במצב קשה אחרי צנתור, מונשם, והייתי צריכה להישאר לתפעל את הסיטואציה". זה המשפט הראשון שאומרת לי רינת כץ, אחת הכלות בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון" (קשת 12, מוצ"ש אחרי החדשות) וגם אחות במחלקת טיפול נמרץ לב ילדים.
קל לשכוח שלצד הניסיון לנהל מערכת יחסים חדשה בפריים טיים, הזוגות ממשיכים לקיים אורח חיים רגיל, כולל המשך עבודה ושגרה משל עצמם – שהיא לא תמיד פשוטה. "לצערי המון פעמים התמודדתי עם ילד שנפטר. זה על בסיס יומיומי, החיאות, ילדים שחוזרים מניתוחים מאוד קשים ולא שורדים".
ואיך ממשיכים אחרי דבר כזה? איך מוצאים כוחות?
"בגדול – זו העבודה הכי מדהימה, מרגשת ומספקת יש. לעבוד עם ילדים זה אושר טהור, אבל ברגעים הקשים האלה, כן, בונים חומה. צריך ניתוק רגשי מאוד מאוד גדול. את מטפלת כמו רובוט, חוזרת הביתה ורק אז מעכלת את מה שעברת".
בחיים שמחוץ למחלקה, כץ יודעת בדיוק מה היא מרגישה. אחרי 16 ימים בלבד, היא החליטה לקטוע את התהליך עם בן הזוג שבחרו עבורה המומחים, הגיעה עם דניאל אשד אל ספת הפסיכולוג והצהירה ש"הלב שלה לא רוצה". ההחלטה שלה קיבלה מצד אחד ביקורת וכעס מצד הצופים, ומהצד השני עידוד מצד נשים רווקות שעייפו מהאצבע המאשימה שמופנית כלפיהן וטוענת שהן "בררניות".
אפשר היה לצפות שכץ שאחרי הפרידה, השידור והתגובות תהיה מבולבלת, אולי כועסת, פגועה. במציאות, היא אומרת "הכל מדהים" עם צחוק מתגלגל וממשיכה: "אני לוקחת הכל באהבה, אני מחבקת את כל התגובות ואני מבינה מאיפה זה מגיע. אני מסתכלת על המסך ולומדת הרבה על עצמי – איך יכולתי לתקשר את עצמי בצורה שונה. לא ידעתי לתקשר אז, היום אני כמה רמות מעל".
לא יכולתי להתעלם מהתחושות שלי
השידוך בין כץ (32) ואשד (32) התחיל ברגל שמאל, כשכבר מתחת לחופה נראה היה שהכלה לא מרוצה מהחתן ששודך לה – ובמהלך ירח הדבש אף התוודתה ואמרה לו בפה מלא כי היא "רגילה לצאת עם חתיכים". "אנשים פירשו זאת כאכזבה, אבל הייתי בהתקף חרדה מהשנייה שיצאתי מחדר הכלה, בלי קשר לדניאל בכלל. המצלמות שמכוונות עליי, הציפיות שיש ממני, מחיאות הכפיים שסביבי וכל המחשבות בראש. כשהתקדמתי, ראיתי את דניאל בחופה אבל אני אפילו לא זוכרת שהסתכלתי עליו מרוב לחץ, לא זכרתי איך הוא נראה בכלל. הייתי בהלם מכל הסיטואציה".
ואז ברחת מהחופה?
"לא. הלכנו להצטלם ואז לקחתי רגע בצד של סיגריה להירגע. אחר כך דניאל בא, ישבנו והכרנו".
ו"הקליק נקלק", כמו ששמענו אצלכם בחופה.
"כמו שרואים גם בפרק, הכל התהפך מאוד מהר ובאמת עשיתי סוויץ' ונרגעתי".
ואחרי שההלם הראשוני עבר, והיה לך רגע, התאכזבת מהשידוך?
"לא. דני (פרידלנדר, אחד הפסיכולוגים שמלווים את הזוגות בתוכנית – א"ו) אמר לי מראש שמביאים לי מישהו שהוא לא בדיוק הסגנון שלי במראה, ושנצטרך לגלות את החיבור. באתי בידיעה שזה לא יהיה בדיוק מה שאני מדמיינת לעצמי".
בירח הדבש שיתפת את דניאל בגילוי לב בכך שהוא לא בדיוק הסגנון שלך.
"זאת הפעם הראשונה שדיברתי אמת. למרות שזה יצא עקום, זו הפעם הראשונה שאמרתי לבן אדם בפנים את מה שאני באמת מרגישה. זה היה מהפך מטורף בשבילי, לא עשיתי את זה אף פעם, הייתי תמיד בורחת".
הייתה שם בחירת מילים קשה.
"נכון, אני מסכימה. גם כשאני ראיתי את זה, הבנתי שיכולתי להגיד את אותו הדבר בצורה אחרת, אבל כשהייתי בסיטואציה והכל היה מאוד חדש לי, אז רק חשבתי על זה שאני אמיתית ויריתי דברים. אם הייתי אומרת לו את הדברים היום, זה היה נאמר בצורה אחרת לגמרי. אבל אני לא מצטערת על הכנות והאותנטיות. דניאל הכיל את כל זה בצורה מדהימה, כפרה עליו, אני לא חושבת שהרבה אנשים היו מכילים את זה ככה. זה מעיד המון עליו".
איך התמודדת עם התגובות? חלקן היו מאוד לא קלות.
"אני מודה שחוץ מכמה דקות אחרי הפרק הראשון, לא קראתי טוקבקים. כשקראתי, הרוב היה בסגנון 'מה היא חושבת שהיא כזאת יפה' ו'היא מתייחסת אליו כאילו הוא פחות ממנה' ו'למה היא לא נותנת הזדמנות'. אני לא אמרתי פעם אחת בתוכנית שאני חושבת שאני יפה ובטח שלא יותר ממנו. אני גם לא חושבת שלא נתתי הזדמנות, נתתי הזדמנות במסגרת היכולות שלי והאינטואיציה שלי".
ומתי הבנת שזה לא יקרה?
"כשחזרנו מירח הדבש כבר הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר את החיבור שאני רוצה שיהיה, לא מצליחה להיות אני ב-100 אחוז ולא מצליחה למצוא את הדבר הזה שהם דיברו עליו. הגעתי לשיחה אצל דני, והוא אמר לי 'אני לא מרגיש שהבנת למה חיברנו ביניכם'. חשבתי שאולי אני באמת לא נותנת הזדמנות, אז החלטתי לפתוח דף חדש ונתתי צ'אנס אמיתי. אבל בסוף לא יכולתי להתעלם מהתחושות שלי".
דניאל שידר עניין וניסה להתקרב גם פיזית, ונראה היה שאת דוחה את חיזוריו ואת המגע שלו.
"זה נראה לי די לגיטימי שאני לא ארגיש ישר בנוח לחבק מישהו שאני מכירה יום, במיוחד לא מול מצלמות ולא מול כל עם ישראל. בהרגשה שלי לוקח זמן להיפתח לבן אדם. וכל דבר בזמנו".
לא התאכזבת? היית בתהליך, קראו לך בפעם השנייה. ובסוף סידרו לך מישהו שלא מתאים לך באנרגיה.
"אי אפשר לדעת מה יהיה ברגע שתפגשי בן אדם. בדניאל יש הרבה דברים ממה שביקשתי, הוא כן ואמיתי וספונטני, אוהב את החיים, אוהב לטייל. אבל בסוף אי אפשר לחזות כימיה בין אנשים".
אם אני צריכה לדחוק אותך לפינה, את יכולה לשים את האצבע על למה לא?
"זה פשוט לא התחבר. אנחנו לא שידרנו על אותו גל בהמון מובנים, לא נוצרה שם כימיה. זה לא רק המראה החיצוני וזה לא רק מה שהוא אמר, זו תמונה כוללת של הבן אדם. הייתה לי אהבה, ואני יודעת מה זה כשאת מתאהבת במישהו. בסוף הבנתי שגם אם אתן לזה עוד שבוע זה לא פייר כלפי דניאל, זה לא פייר כלפיי, וגם דניאל הרגיש את זה. זה נגמר מאוד מאוד יפה, היה לנו שיח מהמם ודיברנו בפתיחות ובשקיפות".
אחרי שנפרדו דרכיכם וחזרת לביתך ללא המצלמות, איך זה הרגיש?
"הייתה אכזבה, היו יומיים-שלושה שבהם חשבתי האם עשיתי את ההחלטה הנכונה וגם תהיתי מה עובר על דניאל, הייתה סערת רגשות. זה קשה להיות הצד שלא רוצה וזה קשה בשבילו להיות הצד שלא רוצים אותו, כל הסיטואציה לא נעימה, אבל בסוף שנינו הבנו שזה הדבר הנכון".
זה לא מספיק
כץ נולדה וגדלה בבאר שבע, לזוג עולים חדשים מרוסיה. "הייתי מאוד טום בוי בתיכון, ומאוד לא מקובלת חברתית. הייתי מאוד 'הרוסייה'. זה לא שלא היו לי חברים, אבל הייתי אאוטסיידרית, ולא מחוברת לכל השכבה".
מה זה אומר הרוסייה?
"ידעתי שמסתכלים על זה בצורה שונה וסירבתי לדבר רוסית, הייתי ממש בסירוב. לא רציתי להגיד שאני רוסייה. רק אחרי שהתגייסתי התחלתי לקבל את זה ולהגיד 'זאת מי שאני'. הבנתי שאני לא צריכה להתייחס למה שאנשים אומרים".
מה קרה בצבא שגרם לשינוי?
"בתיכון הרגשתי כמו ברווזון מכוער, ובצבא נהיה לי כזה טוויסט. כשהשתחררתי וטסתי לארצות הברית, גיליתי את הנשיות הפסקתי להיות טום בוי התחלתי לנעול עקבים, צבעתי את השיער, נפתח לי. הייתה לי שם גם את הזוגיות הראשונה שלי, אז בכלל".
את לא מאלו שהיה להן חבר בתיכון או בצבא.
"לא, הייתי מאוד חסרת ביטחון. בגיל 12, התחילו לי הפרעות אכילה, כשהתעמלתי בהתעמלות אמנותית והכל סבב סביב המשקל וסביב כמה את צריכה לרזות ולהיות הכי טובה. זו המנטרה שהייתה לי בראש כל הזמן".
שאת לא מספיק טובה.
"כן. ואז עברתי לריקוד, ובריקוד הייתי טובה והייתי מקבלת פידבקים חיוביים אבל עדיין היה את העניין עם המשקל, היו הערות מסביב של 'וואי, מה זה שמנת', 'אולי תרזי קצת', 'אולי תורידי קצת, את תרקדי יותר טוב'. תוסיפי על זה שבתיכון לא הרגשתי הכי יפה, ולא היה להורים שלי כסף לקנות לי בגדים. אז גם כשהגעתי לגיל 23-24, גם כשרזיתי וצבעתי את השיער, עדיין הבפנים הוא לא מרגיש שלם, לא משנה כמה יגידו לך שאת רזה ושאת יפה".
ואם תסתכלי על עצמך אובייקטיבית, היית רזה?
"כן. הייתי ממש רזה, ממש מקל וזה לא מספיק. זה נחרט במוח".
באיזה שלב הפרעות אכילה מתקדמות ממחשבות אובססיביות למעשים?
"בצבא מאד שמנתי. אני זוכרת את היום שהסתכלתי במראה ואמרתי 'וואו, מה זה? איך הגעתי למצב הזה?' עליתי 10 קילו, ואז לצערי גיליתי את ההקאות, ואיזה קל זה כביכול לאכול ולהקיא ולאכול ולהקיא. ירדתי את כל הקילוגרמים שעליתי".
את זוכרת את הפעם הראשונה שעשית בחירה מודעת ובחרת להקיא?
"כן. הזמנו פיצה לבסיס ואכלתי חתיכה אחת יותר מדי והרגשתי כובד, ואז הייתה הפעם הראשונה. משם זה התחיל להתדרדר. זה כבר לא היה 'אכלתי יותר מדי', זה היה אני יכולה לאכול משהו קטן ואז ללכת להקיא ואז לא רק שאני לא עולה במשקל, אני מרזה ומרזה".
הסביבה לא שמה לב?
"להקאות לא, שמו לב שרזיתי, אבל ידעתי להסתיר את זה. זה הפך להיות טבעי, כאילו זה בלופ. וזה לסיים להקיא, לצחצח שיניים, לצאת, לחכות שהדמעות יסתיימו, שהעיניים לא יהיו אדומות ולהמשיך את היום כאילו כלום לא קרה".
בתור ילדה שגדלה בחוסר ביטחון, השליטה בכך נתנה תחושה של חוזק, שליטה?
"כן. בשלבים הראשונים הרגשתי שאני בשליטה מלאה, חשבתי שכשאני ארצה אני אפסיק. ואז אחרי 3-4 שנים כאלה, הבנתי שאני בדרך לתהום שאני לא יודעת איך אצא ממנה".
ואיך יצאת ממנה?
"בן הזוג שהיה לי בארה"ב שם לב. התוודיתי בפניו, והוא עזר לי לצאת מזה, הוא הלך איתי יד ביד, לא בלהגיד לי 'נו נו נו'. גם לגוף לקח זמן להחלים. הייתה לי תקופה ארוכה של התקפי כאב בטן חזקים מאוד, התכווצויות של שעה וחצי, שום דבר לא היה עוזר, זה פגע לי במחזור תקופה מסוימת. בעיקר מה שפחדתי ממנו היה הפוריות, ברגע שהבנתי שזה עלול להזיק לי בהמשך החיים, אמרתי שלא משנה מה, אני חייבת להפסיק".
בתוכנית דיברת על זה בגלוי ונמנעת מלאכול את האגוזים בירח הדבש. איפה את היום?
"יצאתי מההקאות, אבל ההפרעה בדימוי גוף עדיין קיימת. גם בתקופה הזאת, אחרי שנכנסתי לתוכנית חיטוב והגעתי למשקל יעד שהצבתי לעצמי, עדיין הסתכלתי במראה ואמרתי 'זה לא מספיק'".
כי המשקל הוא לא מה שיגרום לנו לאהוב את עצמנו או להרגיש טוב עם עצמנו. המשקל הוא לא המטרה, אהבה עצמית היא המטרה.
"נכון, אבל זו מלחמה יומיומית, כל יום להסתכל במראה ולשנן מנטרות של לאהוב את עצמי ולהאמין למה שאנשים אומרים לי, שזה לא קל. אני לא רואה את מה שהם רואים, אני רואה משהו אחד במראה ואנשים רואים משהו אחר".
רציתי את המקום שלי
חוסר הביטחון של כץ נכח לא רק בינה לבין עצמה, אלא גם במערכת היחסים שלה. "בזוגיות שהייתה לי, אני חושבת שזה דיבר שם הרבה. היו לנו הרבה עליות ומורדות, הרבה פרידות וחזרות, ואני כל הזמן הייתי אומרת 'מי יאהב אותי כמו שהוא אוהב אותי? איך אני אמצא מישהו שיעניק לי את מה שהוא מעניק?'. נפרדנו אחרי שש שנים, כשהבנו שאנחנו לא עושים יותר טוב אחד לשנייה".
היית במערכות יחסים אחרות?
"לא בדיוק, הייתי שנתיים בקשר עם מישהו שלא התרומם, והסיבה הייתה שאני רציתי והוא לא. הכל נבע מתוך חוסר ביטחון ולזמן לי את האנשים האלה שלא יביאו לי את המקום הטוב. באמת חשבתי שלא מגיע לי טוב".
ואיך זה השתנה?
"הייתי בן אדם שמאוד מתמודד לבד. רק בשנה האחרונה התחלתי להבין שזה בסדר לבקש עזרה וזה בסדר לבכות מול אנשים ולהראות 'חולשה'. פעם הייתי אוגרת ומתמודדת עם עצמי, ופתאום לבוא ולעבור את התהליך הזה ב'חתונמי', לא רק הצילומים זה כל תהליך הקבלה לתוכנית. כל היום לדבר זוגיות ומה את חושבת על עצמך ומה לא בסדר בך ולמה את לא בזוגיות, פתאום שמעתי את עצמי מדברת על הדברים האלה בקול רם בפעם הראשונה. וזו הייתה טלטלה".
איך הייתה תקופת הרווקות שלך?
"מספקת. נהניתי וחוויתי. מבחינתי התוכנית היא עוד דרך להכיר בן אדם בצורה שונה כי עד היום בחרתי גברים ממקום מאוד מסוים ונמשכתי למשהו מאוד ספציפי שידעתי שלא עושה לי טוב. פשוט הגיע שלב שנמאס לי להיות לבד. כזה פשוט. הרגשתי שהכל חוזר על עצמו, יוצאים, מכירים, בין אם זה משהו שנמשך לילה או שנמשך חודש, הרגשתי שזה פשוט לא זה. רציתי כבר את המקום שלי, מישהו שיחכה לי בבית עם ארוחת ערב ושיהיה החבר הכי טוב שלי. כזה".
עבדת בחיפוש?
"לא יותר מדי. גרתי בבאר שבע והייתי מאוד סביב העבודה, וזה היה סוג של תירוץ בשבילי. אבל אם היו מכירים לי לא הייתי שוללת, הייתי מנסה. אחרי שאמא שלי נפטרה, הגיע השלב שהצלחתי להגיד 'אני מוכנה ואני רוצה'. ההורים שלי גם היו מודל מאוד יפה לזוגיות, הם אהבו מאוד".
"לפני שלוש שנים ושבוע אמא שלי נפטרה מסרטן הלבלב", היא לוקחת אוויר וממשיכה. "גילו לה את זה בשלב 4 עם גרורות בכבד. היות ולסרטן הלבלב אין כרגע טיפול שמוביל להחלמה, אלא רק כימותרפיה, היא החליטה שהיא לא עושה כימו והולכת על טיפול טבעי, החליטה שהיא חיה את הזמן שנותר לה לחיות, אז היא הספיקה לטוס ולטייל ואחותה באה מרוסיה כמה פעמים. אחרי תשעה חודשים היא נפטרה".
איך הרגשת, לעבור את התהליך בתוכנית בלעדיה?
"קשה. כל התייעצות שהייתה לי לגבי זוגיות, זה תמיד היה ישר אליה. בימי שישי היה לנו הרגל קבוע, בקבוק יין אדום, יושבות במרפסת, מדברות על החיים ופורקות. זה משהו שמאוד חסר לי. איך הייתי רוצה להתקשר אליה עכשיו, לשאול אותה מה היא אומרת, לדעת מה היא הייתה חושבת, אבל זה רק בדמיון".
לאור העזיבה והשידוך שלא הצליח, התאכזבת לחזור לחיי הרווקות?
"התאכזבתי כי לא יצאה מזה זוגיות, אבל מנגד ראיתי איך התפתחתי ואיפה אני היום בעקבות התהליך. הזוגיות שאני נמצאת בה היום היא מאוד טובה ומאוד אמיתית ומאוד כנה בזכות מה שעברתי עם דניאל בתוכנית", היא אומרת בחיוך.
אז עכשיו סוף סוף אפשר לספר שבשלושה חודשים וחצי האחרונים את בזוגיות, עם יהונתן, סטודנט שצעיר ממך ב-6 שנים.
"כן, ואני הכי בטוב שהייתי".
איך הכרתם?
"הוא ענה לי על משהו באינסטגרם, ופשוט התכתבנו. העמוד שלו היה חסום ולא היתה לו תמונה שלו בפרופיל, אז בכלל לא ידעתי איך הוא נראה".
אז שוב לא ידעת אם הוא חתיך או לא?
"לא, לא ידעתי. אבל השיח בינינו היה מעניין. לפעמים פשוט יודעים שזה זה. אין לי איך להסביר. פשוט מרגישים ויודעים. היה לנו שיח של שש שעות, מדייט שחשבתי פעמיים אם ללכת אליו או לא. ומאותו רגע זה היה כזה".
למה חשבת פעמיים?
"בגלל פער הגילים בינינו".
אתם רואים ביחד את התוכנית?
"כן, את כל הפרקים".
מה הוא חושב על רינת שעל המסך?
"הוא הכי מדהים בעולם והכי מכיל והכי איתי בזה".
אז הוא כבר ראה אותך בשמלת כלה, הוא אהב את מה שהוא ראה?
"הוא אוהב את מה שהוא רואה כל הזמן".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | שיער: מתן ג'וזף | איפור: ניב דהן