הדרך הכי מהירה לגרום לרובי פורת שובל לסרב לפרויקט היא להגיד את המילה "סבתא". אפילו כשזו סבתא של נסיכה כמו משי קליינשטיין. כשהציעו לרובי תפקיד עם התואר הזו בסדרת הדרמה החדשה, "בת אל הבתולה"( משודרת בימים ראשון-רביעי, HOT בידור ו-בNext Tv), הגרסה הישראלית ל"ג'יין הבתולה", היא סירבה בתוקף ואפילו נזפה בסוכנת שלה על שאפשרה לטלפון הזה להגיע בכלל. "אמרתי 'לא', קטגורית", היא מכריזה. "אם אני מסכימה לתפקיד כזה אני יכולה להפסיד עשרים תפקידים אחרים. הטייפ קאסט והדעות הקדומות והמגירות שבהן שמים אנשים מאוד מפחידים אותי, זה מגביל את המנעד הרחב שלי".
הכל רק כי מדובר בדמות שהיא סבתא?
"ברור. 'סבתא' זה ישר אומר משהו. רק לנכדה שלי, שריה, אני מרשה לקרוא לי סבתא. אבל כשהשאר אומרים סבתא יש לזה דעות קדומות. התסריטאים כותבים שם של אישה ואז בסוגריים, ימח שמם של הסוגריים האלה, הם שמים את כל האפיונים של נשים שהם מכירים בגיל 40, 50, 60. הם רואים את הסבתות שהיו להם, אבל בואי תרדי איתי לגינה ותראי איך הן נראות היום. זה לא מה שהיה, אנחנו לא סורגות גרביים".
אז איך בסוף הסכמת לעשות את "בת אל הבתולה"?
"החברה של הבן שלי, שגר בארה"ב, סיפרה לי ש'ג'יין הבתולה' ממש להיט גדול שם, ראיתי שני פרקים וראיתי שזה חביב כי זו פרודיה ויש מרחב גדול לצחוק על דברים, יש הומור עצמי. אז באתי לפגישה עם ההפקה והמטרה הייתה שיתאהבו בי עוד יותר כדי שיקבלו את מה שאני רוצה".
וכך נשמעה רשימת הדרישות המלאה של רובי פורת שובל ממפיקי "בת אל הבתולה": המילה "סבתא" תוזכר כמה שפחות ויהיה שימוש גם ב"אמא של אמא"; שמה של הדמות ישונה מפאני לוויקטוריה ("שלש הברות זה יותר טוב", היא פוסקת); ועם המלבישה יצטרך להיות יישור קו כדי להכניס יותר ג'ינסים ובגדים צמודים ופחות שמלות ארכאיות. "אמרתי להם, 'כמו שאתם לא אומרים על מישהו שהוא כושי, אל תגידו סבתא. יש לנו הזדמנות לעשות שינוי'. ואם הדמות שלי היא בעלת מכון יופי, היא תהיה מתוקתקת גם בארבע בבוקר עם תסרוקת של מרלין מונרו. היה לי מאוד חשוב שהיא תראה כמו שנשים בגילה באמת נראות היום, לא כמו מה שיש להם בראש".
התוצאות בינתיים מראות רובי קיבלה את מבוקשה, כרגיל. מבחינתה הכל פשוט חלק מאג'נדה שהיא דוחפת בגאווה כמה שנים טובות. ו"כמה שנים" זו הערכה שתחזור כאן לא מעט, רובי לא מוכנה לחשוף את גילה בתקשורת ואפילו לא מוכנה שאנסה לנחש כמה שנים היא נשואה או למנות כמה שנים היא שחקנית ב"הבימה". כל אלה מבחינתה הם סימני עקבות לנושא שהיא לא מוכנה להישפט עליו. יש לה מלחמה ניצחת עם ציון גילה בוויקיפדיה, המקום היחיד בו הוא מוזכר, ולדבריה באופן לא מדויק. "בתעודת הזהות שלי כתוב ששנת הלידה שלי היא אפס אפס, זה התחיל בתור טעות בהדפסה אבל התעקשתי שישאר ככה. אני לא מבינה למה בוויקיפדיה חייבים לכתוב תאריך לידה של אדם אם הוא לא רוצה? אתם מגבילים את האפשרות של אנשים להתפרנס".
עד כדי כך?
"ויותר מזה. את יודעת שבארה"ב אתה בכלל לא רושם ברזומה שלך את שנת הלידה? כאן זה אחרת וזה מאוד משפיע בחיפוש עבודה. חברה של אחותי חיפשה עבודה בלשכת התעסוקה של אקדמאים ונודע לה שאחרי גיל חמישים המחשב פולט אותם ואפילו לא מחפש להם עבודה. כמו שיש אפליה על רקע מוצא ומין ונטייה מינית יש גם על בסיס גיל. החברה מפרישה אנשים בשיא אונם וכישרונם ויופיים. אתה נלחם כל הזמן על הרלוונטיות שלך, להגיד, 'אני פה, אני פה! אני יכול לעשות את זה, אני קיים'".
נשים לדעתך סובלות מאייג'יזם יותר מגברים?
"חד משמעית, כן. אומרים שהם משתבחים עם הגיל? קדחת, תראי איך נשים נראות ואיך הם נראים. אבל גם לסטארט אפ בחברת הייטק לא יקבלו גבר מבוגר, אלא את הבחור הצעיר עם החשיבה הרעננה והמשהו החדשני. ניסיון וגיל זה לרועץ גם אצל גברים, זה לא יתרון. לא בצבא, לא בעיתונות, לא בשום מקום".
בעוד שרובי חולמת על מאבק חברתי חוצה מגזרים ומגדרים באייג'יזם, מצבן של שחקניות הוא המוכר לה יותר. לה יש פרנסה קבועה, היא משחקת בשלוש הצגות ב"הבימה" (משפחה עליזה, הצמה של אבא, בוסתן ספרדי), ובשנים האחרונות ראינו אותה גם בלא מעט דרמות וקומדיות טלוויזיוניות ("חברות", "סופשלי", "פצועים בראש"), אבל המציאות רחוקה מלהיות מספקת. "במשך שנים רק גברים כתבו תפקידים, ואיך גברים כותבים אישה? הם חושבים או על מי שהם רוצים לזיין או על מי שהם יונקים ממנה, האמא. וכל המנעד של נשים באמצע איננו. היום נשים התחילו לכתוב, זה מתחיל להשתנות, ובכל זאת תראי שחקניות בהוליווד. את רואה נשים כמו ג'וליה רוברטס שהיו הכי נחשקות, וברגע שהתבגרו לא נתנו להן תפקידים, וזה בכלל לא משנה איך היא נראית ואם היא התבגרה יפה או לא. אם מראש נכנסת למשבצת הצרה של המאהבת - גמרת את הקריירה, את נעלמת. ג'וליה רוברטס עם הקסם והצחוק הענק המהמם שלה לא תקבל את התפקידים שעשתה עד עכשיו, וזה משבר קשה".
איך יוצאים ממנו?
"את צריכה לפתוח את המניפה ולהילחם, כמו שאני נלחמתי. כתבתי לעצמי תפקידים, ואני עדיין עושה את זה. אף אחד לא היה נותן לי את התפקידים שאני נתתי לעצמי ושקיבלתי עליהם את כל הפרסים האפשריים".
פועלה כמחזאית היא הגאווה הגדולה שלה, יותר מהתפקידים שהם הדיי ג'וב. היא חתומה על שבעה מחזות כאלה, בהם כתבה לעצמה את התפקיד הראשי,. הראשון בהם היה "נעמי" והבולטים אחריו היו "כתם לידה" ו"זרעים של שתיקה", שניהם בבימוי של משה קפטן. בימים אלה עובדת על העיבוד הקולנועי למחזה אחר שלה, "תשליך", ועל שניים נוספים. "אחד מהם הוא על עולם ההומלסים, והשני על אישה בתפקיד בכיר בצבא. אני עובדת כל הזמן. אני יכולה לעבוד שעתיים שלוש על מחזה ללכת לעשן סיגריה ולשתות קפה ואז לחזור למחזה אחר. גברים לא מסוגלים לזה".
"לא רציתי להתלונן נגד יעקב, ריחמתי עליו"
אנחנו נפגשות בדירתה המרווחת במתחם צמרת שבתל אביב, לכאן עברה בשנה שעברה עם בעלה, הרופא ישי שובל, כדי להיות קרובים יותר לבתם, הגר ולנכדתם הבכורה. הבן, נדב שובל, עשה רילוקיישן לניו יורק בעקבות חברת הסטארטאפ המצליחה שייסד לפני שבע שנים עם ישי גרין, והחיים נראים מרופדים ורגועים מאי פעם. חוץ מזה שהם לא. "חשוב לי שהכתבה תהיה על אייג'יזם וגם על ניצול כוח, שזה דבר נורא", היא חוזרת ומדגישה בחוסר שקט, וככל שהיא מדברת יותר על כוח כך ניכר שחשוב לה שהוא יישאר אצלה, גם במהלך הריאיון הזה. לבסוף היא לוקחת נשימה ארוכה ומנסה להסביר את הלך הרוח שלה. יש משהו שמעולם לא סיפרה, שהיא רוצה להוציא היום מהבטן.
"אנחנו בעידן המי-טו, מדברים על כוח והעצמה נשית, הכל בסוף זה עניין של שליטה ורק החזק שורד בג'ונגל הזה, מי שחזק מנצח ודורך על מי שפחות ממנו. כוח הוא חוצה מגדרים וגם כשנשים מגיעות לעמדת כוח את רואה מה קורה להן. ראיתי את זה קורה. אישה הטרידה אותי. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל היא עשתה מעשה של ניסיון לכבוש, לקחת משהו שלא שלה, לשלוט בפרנסה, במיניות. נשים הרי נוגעות אחת בשנייה כל הזמן אבל אני יודעת מה הקו האפור. אם אני אגיד לחברה שהג'ינס החדש עושה לה תחת מהמם זה ברור שאני מקנאה בג'ינס ובתחת. אבל זה לא היה דבר כזה".
מה את כן יכולה לספר על מה שקרה?
"זו הייתה נגיעה פיזית וזה נכנס להגדרה של הטרדה. מה שהעליב אותי זה שהיא חשבה שאני חלשה, הבנתי שאסור לי להרפות מהדבר הזה של להיות חזקה. היא הרשתה לעצמה לעשות מעשה שלא ייעשה. אני לא רוצה לתת אפילו רמז איפה זה היה ומי היא הייתה, כי אני לא רוצה שידבק רבב במסגרת שבה זה קרה. וזה לא רק האירוע הספציפי, זו התופעה. אני רוצה שבחיים היא לא תעז לעשות זאת שוב".
איך הגבת כשזה קרה?
"לא הגבתי. אני חכמה של חדר מדרגות. אומרים שיש לי פה גדול אבל לא ידעתי מה אומרים באותו רגע. לכן לא צריך להאשים אישה שמתלוננת אחרי שעובר זמן. ולנשים בעמדות כוח אני רוצה להגיד, את לא צריכה להיות ביצ'ית ולרמוס בעצמך כשאת מגיעה לשם".
זו לא הפעם הראשונה שרובי מוצאת עצמה בעימות מטריד. ב-2017 סיפרה כיצד הותקפה על ידי אלמוני באופניים בחניון הבימה; בראיון ל"אנשים" סיפרה על במאי שהציע לה הצעה מגונה, וביוני שעבר דווח כי שותפה להצגה "הצמה של אבא", יעקב כהן, תקף אותה מילולית אחרי הצגה, כשברכה את הקהל במקומו, ונענתה מאחורי הקלעים במטח קללות וצעקות על ידו. בשלושת המקרים התגובה הפומבית של רובי הייתה דומה, היא לא הכחישה את שארע, ולפעמים הייתה זו שהציפה את המקרה, אבל במקביל ניסתה להקטין ולרכך את הפגיעה במילותיה. "אני לא רוצה להיות קורבן", אמרה שוב ושוב כשנשאלה למה לא התלוננה על התוקף בהבימה, וגם על מה שקרה עם כהן, עמו היא עדיין עובדת, לא רצתה להתלונן. הסיפור נגמר בפוסט פייסבוק זועם של בתה הגר כנגד כהן והנהלת הבימה, שלטענתה טייחה את הסיפור, ובהתנצלות של כהן שלדברי רובי, היא קיבלה במלואה.
"לא רציתי להתלונן נגד יעקב ולא כלום, כי ריחמתי עליו יותר מכל. אולי יש לי סינדרום שטוקהולם. אני לא יודעת, אולי אני מזדהה מדי עם הצד השני. אני חושבת שהוא מסכן וקשה לו. בכיתי בשבילו. בחיים לא הייתי עושה משהו שיפגע בפרנסה שלו. אני באמת אוהבת אותו אהבה גדולה. אנשים טועים. צריך להיות סלחנים, קצת חמלה. גם כלפי איבגי הייתה לי חמלה כשהתפרסמו ההאשמות נגדו, הייתי הראשונה שאמרה שצריך לחכות ולא לשפוט ישר".
ואת שמחה שחיכית? להזכירך, משה איבגי עומד בפני אפשרות לכתב אישום על עבירות מין במספר נשים.
"זה היה בהתחלה, כשכולם ישר השתלחו עליו בטוקבקים עליו, ואני, כמי שעשתה איתו את הסרט "שבעה" והייתה סגורה איתו בבית אחד שישה שבועות רציתי שלא נמהר לשפוט. שכל אחד יעשה את תפקידו, שיבדקו. לא ישר לתלות בכיכר העיר. המיליטנטיות היא דרך אחת אבל יש לנו, הנשים, עוד דרכים מצוינות וטובות שלגברים אין אז בואו ננצל אותן. הבימה שורד בזכות הראש הנשי של המנכ"לית אודליה פרידמן, גבר לא היה שורד שם. פעם הייתי יוצאת כמו ז'אן דארק או ארין ברוקוביץ אבל היום יש לי יכולת שלא הייתה לי קודם, להגיד את הדברים בווליום שהמאזין יוכל לקלוט ולשמוע".
כשרובי מדברת על מלחמות קשה שלא לחשוב על אחת המלחמות הגדולות של חייה אליה יצאה מול אבי נשר עם יציאת הסרט "סוף העולם שמאלה" בבימויו ובכיכובה, שלטענתה בוססה על סיפור חייה תוך שלילת הקרדיט המגיע לה. אחרי שנים של דיונים משפטיים, המאבק הסתיים בהסדר שאותו היא מגדירה כניצחון שהיא כבר לא חוגגת. במיוחד לא לאור הטרגדיה האישית שפקדה את נשר השנה, כשבנו ארי נהרג. "הבנתי שאין מלחמות טובות", היא מפתיעה. "אמנם ניצחתי אבל זה נצחונות פירוס. כשאתה יוצא למלחמה, שני הצדדים נפגעים".
אז את מתחרטת על זה בדיעבד?
"כן, בוודאי. והלכתי לחבק אותו עכשיו. ביקשתי שיודיעו לו שאני מגיעה ולשמחתי הוא קיבל אותי בחיבוק. הייתי חייבת לחבק אותו ואת אשתו איריס. מה שעשיתי היה חשוב מבחינת שירות להמון אנשים, זה היה מאבק על זכויות יוצרים וזה קייס שנלמד בקניין רוחני, זה תקדימי. אבל מלחמות זה לא דבר טוב. זה גובה קורבנות משני הצדדים. בכעס יש משהו שמרעיל אותך, זה מפריש חומר רעיל לגוף שלך".
"בעיניי בוטוקס זה טוב אבל בעדינות, שיהיה הוט קוטור"
היא נולדה במרקש ועלתה לארץ בילדותה, כאן משפחתה השתקעה בירוחם. "הילדות שלי זה באמת 'סוף העולם שמאלה' אבל מבחינתי הסיפור לא קשור לעדה אלא לחיים בפריפריה. אני לא מתכחשת לכך שיש קיפוח, אבל אני לא חוויתי אותו", היא אומרת. כנערה כבר העזה לחלום על חיים באור הזרקורים, אבל לפני לימודי משחק היתה צריכה להשלים תואר כדי שהוריה יהיו שקטים. "הייתי צריכה להוכיח להם שאני חכמה, הבאתי דיפלומה בעבודת סוציאלית, רק אחר כך יכולתי ללמוד משחק. בשבילם זה היה כמו להיות זונה בתל ברוך". שמרנות הוריה היתה גם הסיבה שבגיל 18 מצאה את עצמה נשואה לחבר הראשון. "זו הייתה הדרך היחידה לצאת מהבית, כי אז לא היו גרים ביחד. הנישואים האלה היו אפיזודה שלא שייכת לכלום ואחרי שנתיים נפרדנו".
ואיך הכרת את ישי?
"הוא היה הרופא שלי. עברתי ניתוח בכליות והוא היה המתמחה, נדלקתי עליו והוא לא התייחס אלי בכלל. הייתי צריכה לשחד את האחיות כדי שיתנו לי את הטלפון שלו ובסוף כשהשתחררתי מאשפוז התקשרתי אליו. מאז אנחנו יחד".
בחרת בגבר שונה מהסביבה שלך.
"לא הייתי יכולה לחיות עם שחקן או במאי, לא רציתי להיות עם טווס. לא היה לי שום קטע כזה. אבל ישי הוא פרטנר מלא לכל מה שאני עושה, הוא קורא את כל המחזות שלי, אני סומכת על העין שלו כי הוא תמיד אומר את האמת ופעם גנזתי מחזה בגללו".
המחזה הראשון שלה, "נעמי", היה גם מה שהוביל אותה לסטטוס של סלבריטי כשנבחרה להנחות את הטוק-שואו הישראלי הראשון, "רובי", בשנות ה-90, שהגיע לשיאי רייטינג. "המפיקים גילו אותי בתכנית שעודד קוטלר הנחה כשהגעתי לקדם את 'נעמי'. הם חיפשו המון זמן מישהי שתנחה את הטוק שואו שלהם, קופרודוקציה עם ההפקה האמריקאית של אופרה וינפרי ופיל דונהיו, וזה פשוט נחת עלי. כשהציעו לי את זה לא הכרתי את העולם הזה בכלל, חשבתי שמדברים איתי על מישהי בשם דונה היו".
באמת עברת התמחות אצל אופרה ודונהיו?
"כן ,הייתי נוסעת לאמריקה כל חודש כמה ימים כדי ללמוד הכל, יש להם תכנית עסקית מדויקת שבארץ העתיקו אותה לפרטי פרטים. אפילו על השיער שלי, הקסדה האדומה הזו, האמריקאים החליטו, שאני אראה כמו לוגו, כמו מותג. אחרי שהתכנית ירדה, הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את הקסדה".
היית עושה דבר כזה היום?
"כן, כי יש לי את המיומנויות. אבל הייתי עושה את זה אחרת היום".
הקסדה האדומה ההיא אולי הפכה אותה לקריקטורה, אבל היום הנראות של רובי מדוברת במקומות הרבה יותר נחשקים. הסערה האחרונה שקשורה למעמדה המחודש ככוסית, התעוררה כשהצטלמה בביקיני על שער "לאישה", בגוף שבאמת קשה שלא להתקנא בו. פנים אל פנים, הכל בה באמת מדויק, משדר חגיגה של נשיות בטוחה. "אני הולכת לפתוח בלוג, איך להראות מיליון דולר בדולר. מה דעתך?", היא צוחקת. "אני עושה ספורט כל יום ואני לא מכניסה זבל לגוף. את לא יכולה לעשות מכשיר לגוף ואז לדפוק ארבעה טוסטים באלפיים קלוריות, אין דבר כזה. אין ארוחות בחינם. קיבלתי מאמא שלי את היחס לאסתטיקה, היא מעולם לא יצאה מהבית כשהיא לא מדוגמת, גם אם היא הלכה להוציא את הפח של האשפה, תמיד היא אמרה שצריך לשים קצת רוז'".
רוז' זה אחלה, אבל את גם הפרזנטורית של רונית רפאל. את ודאי מכירה יותר מרוז'.
"תשמעי, יש נשים שמזריקות ומאבדות את תווי הפנים שלהן. אצלי את תראי עוד קמטוטים שאני משאירה. כולן היום מנפחות את הלחיים והן נראות כמו אוגר. בעיניי בוטוקס זה טוב, אבל בעדינות, שלא יראו, שיהיה הוט קוטור. צריך לדעת איפה לשים ואיפה לא, ולאבד את ההבעה. תראי איך זה בעדינות אצלי".
יכול להיות שאת חוגגת את הלוק שלך היום אפילו יותר מבשנים מוקדמות יותר?
"יש בזה משהו. כשהייתי ילדה חיי לא נותבו לפי המראה שלי, לפני שלמדתי משחק עבדתי קצת בדוגמנות ובלימודי המשחק הסתרתי את זה, שחס וחלילה נולה צ'לטון לא תדע שאני לא נקייה וטהורה. הסתרתי את הבגדים היפים שלי מפריז ובאתי בטרנינג מהוניגמן. היום אני אומרת לעצמי, שיט, איך הבני זונות הכניסו לי לראש שהנשית שלי זה חסרון? למה שלא אחגוג את איך שאני נראית? היום אני כל הזמן מעלה תמונות של עצמי עם בגד ים, ואני לא ארשה לאף אחד להעיר לי על זה".
שבוע אחרי פגישתנו, רובי מגלה כי החיים לא מפסיקים להפתיע אותה, כשבעת ההמתנה לטיסה לניו יורק לחתונת בנה, נשברת אחת השיניים שלה כשהיא נוגסת בפוקצ'ה בלאונג'. "לא האמנתי שזה קורה, המזוודות שלי כבר על המטוס ושמלת הכלה שם! זה היה כמו באחד המחזות שלי", היא משחזרת את הארוע המטלטל, "שלחתי מהר את בעלי לטוס ואני דחיתי את הטיסה ועברתי טיפולים בהולים כדי שיתקנו לי את השן ואוכל להגיע בזמן לניו יורק. הרופא שיניים שלי היה צריך לדחות את כל הטיפולים שלו, זה היה מטורף. בסוף הגעתי והכל עבר בשלום אבל אנשים שרואים אותי מחייכת בתמונות החתונה, לא מבינים מה עברתי כדי להגיע לשם. אני עדיין בטראומה מזה".
צילום: mako | סטיילינג: לירון שמעוני | איפור: אביבית מוגרבי | שיער: גדי עמר | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: וסט לבן- זארה, מכנס לבן- Ruhama, נעליים- אלדו, תכשיטים- פדני | לוק 2: מכנס סגול- Ruhama, ג'קט ורוד- מארק קיין, נעליים- אלדו, תכשיטים- פדני | לוק 3: חליפה פרחונית- זארה, נעליים- אלדו, תכשיטים- פדני | לוק 4: חליפה צהובה- מארק קיין, נעליים- אלדו, תכשיטים- פדני | לוק 5: עליונית- אוסף פרטי, ג'ינס- זארה, נעליים- אלדו, תכשיטים- פדני