אלכס שטילוב קיבל את ההצעה להשתתף בריאליטי "רוקדים עם כוכבים" רגע אחרי שהודיע למאמן שלו שבכוונתו לפרוש מהתעמלות תחרותית. "בהתחלה לא הבנתי מה אני קשור לזה", הוא נזכר. "אני ספורטאי אולימפי, מה לי ולריאליטי? ועוד לרקוד מול כולם בטלוויזיה? אבל החלטתי בכל זאת לגשת לאודישן, חשבתי שזו אחלה דרך למלא את החלל שנוצר כשהפסקתי להתאמן ולעשות משהו חדש שיאתגר אותי, אז אמרתי 'יאללה, אני אלך על זה'".
בעוד שכוכבים רבים הגיעו לאודישן אחרי שהתאמנו על כמה צעדי ריקוד בבית, שטילוב לא לקח את העניין יותר מדי ברצינות. "הגעתי לאודישן הראשון על הדרך, קפצתי לשם בין פגישה לפגישה. קצת זלזלתי בזה, ביקשו מכולם להגיע עם בגדי ספורט ואני הגעתי עם ג'ינס", הוא מודה. "חשבתי שהלך לי גרוע, אבל מתברר שהלך טוב כי אחרי כמה ימים הודיעו לי שהתקבלתי".
מיד אחרי שהגיעה הבשורה, הזלזול התחלף בתחרותיות. "כששאלו אותי למה החלטתי ללכת לתוכנית, אמרתי שלושה דברים: אני הולך ליהנות, ללמוד לרקוד, ולצאת עם גביע. את מבינה? ידעתי מה אני אומר".
שטילוב, שצוות לרקדנית נינה סולביוב, קיבל את הניקוד הגבוה ביותר מהשופטים כבר בפרק הראשון, וסומן מיד כהבטחה. הוא שמר על מקומו בראש הטבלה לאורך העונה. "ככל שהתוכנית התקדמה אמרתי שמקום שני הוא לא אופציה מבחינתי". ואכן, אחרי ארבעה חודשים של חזרות, צילומים, שידורים חיים וריקודים – אלכס ונינה הגיעו לגמר וזכו במקום הראשון.
יש שאומרים שזה לא פייר שהתחרית בתוכנית. הרי אתה עוסק בספורט, בתחום שנתפס כמעט דומה לריקוד.
"מה זה 'לא פייר'? היו מתמודדים שלמדו לרקוד בעבר, היו מתמודדים שכל החיים שלהם רגילים להופיע מול מצלמות. לכל אחד היה את היתרון היחסי שלו, אני פשוט ידעתי לנצל את היתרון שלי הכי טוב. אין פה עניין של הוגנות, עבדתי מאוד קשה בחזרות כמו כולם".
זה היה לך קשה? בכל זאת, ספורטאי אולימפי.
"בחודש האחרון של התוכנית, האימונים היו הרבה יותר קשים מהאימונים שעשיתי לאולימפיאדה. בתחרויות התעמלות אני מתאמן לאורך תקופה על אותם תרגילים פחות או יותר, בתוכנית הייתי צריך כל כמה ימים ללמוד ריקוד חדש מאפס, ז'אנר חדש, צעדים חדשים, כוראוגרפיה חדשה, ויותר מהכל – ללמוד להזיז את הגוף כרקדן, דבר שבכלל היה לי חדש. כל החיים הזזתי את הגוף באופן מאוד חד ורובוטי, כמו בהתעמלות, אז כן, האימונים לתוכנית היו הרבה יותר קשים".
מהתיעוד שעלה לחשבונות האינסטגרם של המתמודדים היה נראה שכמעט גרתם בסטודיו.
"האמת שאני עשיתי הכי פחות חזרות מכולם. היו מתמודדים שהתאמנו עשר שעות ביום. אני הקצבתי לעצמי זמן לכל חזרה ולא חרגתי ממנו. יותר חשובה איכות השעות מאשר הכמות שלהן. היו ימים שהתאמנתי ארבע שעות והיו ימים שהרגשתי שחוק אחרי שעה וחצי".
אתה רגיל להתאמן כל היום, איך אתה שחוק אחרי שעה וחצי של ריקודים?
"לא יודע אם 'שחוק' זו המילה. אבל אם שעה וחצי אני מנסה ללמוד תנועות והכל פתאום מתבלגן לי בראש – אני מתחיל להתעצבן. אז כן, היו פעמים שכדי לא להתפוצץ העדפתי לחתוך הביתה לנוח".
הרגשת קנאה מצד המתמודדים האחרים? שאתה מתאמן הכי פחות ומקבל את הציונים הכי גבוהים?
"להפך. לא הרגשתי שמקנאים בי, הרגשתי שמעריכים אותי. בתוכנית נשפטנו נטו על יכולת הריקוד שלנו, לא על האופי שלנו. כל אחד נתן את המקסימום שלו. אני ונינה התאמנו המון, השקענו וניצחנו".
חלום שאני הולך להגשים
הזכייה ב"רוקדים עם כוכבים" היא לא הניצחון הראשון בחייו של שטילוב. מאז שהתחיל להתאמן בהתעמלות קרקע ומכשירים הוא עמד על הפודיום אין-ספור פעמים. יש לו מדליות בכל הצבעים מאליפויות אירופה ואליפויות עולם, ולאורך הקריירה שלו השתתף בארבע אולימפיאדות, בשתיים מהן הגיע לגמר. הראשונה הייתה כשהיה רק בן 21. בסיומה של האחרונה, אולימפיאדת טוקיו 2021, הוא הודיע על פרישה אחרי קרוב ל-30 שנה במקצוע.
שטילוב לא הגיע לתחום במקרה. הוא נולד לפני 35 שנה בטשקנט בירת אוזבקיסטן, למשפחה של ספורטאים. אמו הייתה מתעמלת קרקע, אביו היה רוכב סוסים; אחיו הגדול, סלבה, שיחק כדורגל. "כולנו עסקנו בספורט כל החיים אבל ההורים לא כיוונו אותי לזה, מאז שאני זוכר את עצמי הם נתנו לי חופש לבחור באיזה תחום שאני רוצה. גם כשבחרתי בהתעמלות, הם אף פעם לא התערבו בקריירה שלי. אפילו בארוחות ערב אצלנו לא מדברים על ספורט. יש את הבית ויש את האימונים".
בגיל 5, לבקשתו, נרשם לחוג התעמלות קרקע – והשאר היסטוריה. "מגיל ממש צעיר הרגשתי שהמאמנים מזהים בי פוטנציאל, התייחסו אליי באופן שונה מלשאר הילדים", הוא אומר. "ההתעמלות הייתה הדבר שהכי אהבתי לעשות, אבל גם הייתי תלמיד טוב. הייתי בכיתת מחוננים ודילגתי על כיתה ד'. אני זוכר שבשעות בית הספר השקעתי מאוד בלימודים, ובכל יום אחר הצהריים רצתי לאולם הספורט והייתי מתאמן עד שעות הערב".
"כילד, אני זוכר שהחלום הכי גדול שלי היה להגיע לאולימפיאדה בהתעמלות מכשירים", הוא מוסיף. "היו לי בבית קלטות של אולימפיאדות קודמות והייתי צופה בהן המון. בגיל 11 אמרתי להורים שלי שאני לא רק חולם להגיע לאולימפיאדה, אלא שאני בטוח שאגיע אליה. כבר אז זה היה חלום שידעתי שאני הולך להגשים".
בהמשך קיבל שטילוב הצעה לעבור ללמוד בפנימיית ספורט. "לפנימייה התקבלו רק תלמידים שסיימו את כיתה ז', ואני בדיוק סיימתי את כיתה ו'. בגלל שממש רציתי להתחיל ללמוד בפנימייה, כל החופש הגדול למדתי חומר של שנה שלמה, בסוף החופש עשו לי מבחנים והודיעו לי שמקפיצים אותי כיתה, והתקבלתי לפנימייה". הוא מספר. "בגלל שעליתי לכיתה א' בגיל 6 ודילגתי על שנתיים של לימודים, סיימתי את התיכון בגיל 15 וחצי".
העברת את שנות הילדות והנעורים שלך באולם ההתעמלות, אתה לא מרגיש שפספסת משהו?
"אף אחד לא הכריח אותי להתאמן, עשיתי את זה כי ההתעמלות זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. אז למה שארגיש שפספסתי משהו?".
אוזבקיסטן, שהייתה בעבר חלק מברית המועצות, הפכה באותן שנים עצמאית – ומשפחת שטילוב החלה לשקול עלייה לישראל. "אוזבקיסטן השתנתה, עלו המון מוסלמים למדינה, ואזרחים מדתות אחרות התחילו לעזוב אותה ולעבור למדינות 'הבית' שלהם. סבתא שלי ודודה שלי עלו לישראל, ההורים שלי ביקרו בארץ כמה פעמים, והחלטנו גם אנחנו לעלות".
כילד יהודי במדינה עם רוב מוסלמי, חווית גזענות?
"בישראל מייחסים לדת חשיבות כל כך גבוהה כי היהדות היא גם דת וגם לאום. במדינות אחרות אלו שני דברים שונים והדת היא בכלל לא אישיו, עד שהחלטנו לעלות לישראל בכלל לא חשבתי על זה שאני יהודי. לא אני ולא אף אחד מהמשפחה שלי סבלנו מגזענות באוזבקיסטן".
שטילוב ומשפחתו עלו לישראל כשהיה בן 16, והתיישבו בהרצליה. "כשהגענו לארץ נתנו לנו טפסים למלא מטעם הסוכנות היהודית. כתבתי שם שאני מתעמל וסיפרתי על ההישגים שלי. המידע הגיע למשרד הקליטה ולאיגוד ההתעמלות, וכמה ימים אחרי שהגענו לישראל כבר הציעו לי לעבור לתוכנית אימונים בעמק הירדן. ישר ארזתי מזוודה, עזבתי את הבית של ההורים ועברתי לצפון, לבד. לא ידעתי אז מילה בעברית".
נשמע לא פשוט.
"היה לי מזל שנכנסתי ישר לתוך מסגרת שמוכרת לי, ההתעמלות, ושרוב המתעמלים שהתאמנו איתי דיברו רוסית. אבל באופן כללי זו הייתה תקופה לא פשוטה בכלל. הגעתי לבד למקום חדש והמשפחה שלי הייתה רחוקה ממני. הקושי היה בעיקר מחוץ לאולם ההתעמלות, בדברים הכי בסיסיים שקשה להסתגל אליהם בלי השפה".
באותה תקופה נתקל שטילוב בקושי נוסף, הפעם בתחום המקצועי. "בשנה הראשונה שלי בארץ גבהתי ב-20 סנטימטר, הפכתי להיות מאוד גבוה ביחס למתעמלים אחרים. זה השפיע עליי, כי הייתי צריך להתרגל לממדי גוף חדשים, ופתאום הרגשתי ירידה דרמטית ביכולות שלי".
עוד מישהו חוץ ממך הבחין בירידה בביצועים שלך?
"לא רק הבחינו, המאמנים בארץ לא לקחו אותי ברצינות בגלל הגודל שלי. לא העריכו אותי, לא נתנו לי לטוס עם הנבחרת לתחרויות. הכי תסכל אותי שבאוזבקיסטן ראו אותי כילד פלא עם מלא פוטנציאל, ובארץ, במקום שהכי הייתי צריך להוכיח את עצמי, לא הצלחתי".
אני מניחה שנפשית מאוד קשה להתמודד עם זה.
"קשה, אבל אני לוקח הכל בפרופורציות וזה המזל שלי. הייתה לי אופציה לפרוש ולהבין שהתעמלות מכשירים זה ספורט של נמוכים, אבל לא רציתי. הייתי צריך לחשב מסלול מחדש. אז עזבתי את הקבוצה בעמק הירדן, כי אי אפשר להישאר במקום שבו אתה לא מקבל מספיק קרדיט".
באותה תקופה עלה לישראל המאמן האולימפי סרגיי וייסבורג ואימן את נבחרת התעמלות בתל אביב. שטילוב חזר לגור עם הוריו בהרצליה והתחיל להתאמן עם וייסבורג, מי שאימן אותו עד יומו האחרון בקריירה. "סרגיי ראה את הפוטנציאל שלי, כמו שראו המאמנים שלי מהילדות. הבנתי שאף אחד לא יגדיל בשבילי את משטח הקרקע או יגביה בשבילי את המתח, אז בנינו יחד תוכנית עבודה שתתאים לממדי הגוף שלי".
התחרות הראשונה שיועדה לשטילוב במסגרת תוכנית האימונים החדשה הייתה אליפות אירופה של 2006, אך הם הופסקו כשקיבל צו גיוס לצה"ל. "האמנתי שאני יכול לשלב את הספורט עם השירות ולא ראיתי אופציה לא להתגייס", הוא אומר. "שירתי קרוב לבית אז הצלחתי להתאמן כל ערב. באליפות אירופה לא זכיתי, אבל הצבא התחשב בי מאוד, וחודשיים לאחר מכן כשהגעתי לגמר באליפות העולם נתנו לי תקן של ספורטאי מצטיין".
ואיך התמודדת בשלב הזה עם קשיי השפה? יצא שבצבא צחקו עליך בגלל המבטא?
"תמיד לקחתי הכל בהומור. אני חושב שזה שמעולם לא התביישתי בזה שאני עולה חדש ושיש לי מבטא, עזר לי להתמודד עם הכל. אם היו צוחקים, גם אני הייתי צוחק. אף פעם לא נפגעתי מזה, אז אומנם לא דיברתי טוב, אבל זה לא היווה עבורי שום מכשול".
חוזר לקרקע
העלייה של שטילוב לגמר באליפות העולם הייתה כרטיס הכניסה שלו לאולימפיאדת בייג'ינג 2008, שם הגיע למקום השמיני. באולימפיאדה הבאה, שהייתה בלונדון ב-2012, סיים במקום השישי – הדירוג הגבוה ביותר של מתעמל ישראלי במשחקים האולימפיים עד אז. "הפסדתי את המדליה בעשיריות הנקודה, זו תחושת אכזבה מסוימת, לא מזה שלא זכיתי, אלא מזה שעכשיו אני צריך לחכות ארבע שנים שלמות עד התחרות הבאה".
לפני שנתיים יצא הסרט "משקל הזהב", שיצר השחיין האולימפי מייקל פלפס ועסק בקשיים הנפשיים שחווים ספורטאים במהלך המשחקים ואחריהם. אתה מזדהה עם מה שעולה בסרט?
"הקשיים הנפשיים הם חלק מהעניין בספורט התחרותי. כמו שיש פציעות גופניות, יש גם פציעות נפשיות, מבחינתי אין הבדל בין השניים. כמו שצריך לשמור על הגוף, צריך לשמור גם על הנפש. ואני מבין איך ספורטאים מסוימים יכולים להגיע למצבים שתוארו בסרט".
חווית פציעות נפשיות?
"יש קשיים, אבל שוב, אני לוקח הכל בפרופורציות. אז נניח שאני מתבאס ולא טוב לי, אני מבין שזה יעבור וממשיך הלאה. אני באותה גישה גם לגבי ניצחונות. נניח שאני זוכה במדליה, אז יש תקופה של חגיגות אבל מהר מאוד חוזרים לקרקע וממשיכים כרגיל".
באולימפיאדת ריו 2016 היו ציפיות גדולות – ואכזבה גדולה. "הייתי מועמד למדליה, הרגשתי הכי חזק שהייתי, והציפיות שלי מעצמי היו מאוד גבוהות. ופתאום בתחרות משהו לא התחבר לי, עשיתי כל מיני טעויות ואפילו לא עליתי לגמר", הוא אומר. "אחרי האולימפיאדה חשבתי לפרוש, הרגשתי שעברתי את השיא שלי מבחינת הקריירה והפסקתי להתאמן לתקופה של כמה חודשים".
איך הרגשת אז?
"לכל אורך אותה תקופה הרגשתי שאני חייב לחזור להתאמן, שלא מיציתי את כל הפוטנציאל שלי, שאני בכושר, ושיש לי עוד מה לתת. יותר מהכל לא רציתי לסיים את הקריירה עם תחרות לא טובה, החלטתי לתת עוד צ'אנס כדי לסיים בטעם טוב. בדיעבד, ההפסקה והבחירה להמשיך להתחרות היו ההחלטות הכי נכונות שקיבלתי".
למה?
"אחרי ה'פרישה' הזו שיניתי את כל התפיסה שלי בנוגע לתחרויות. התחלתי להעריך כל רגע שבו אני מתאמן ומתחרה. לקראת אולימפיאדת טוקיו 2020 ידעתי שאני כבר לא בשיא שלי ושיש טובים ממני. החלטתי שזו תהיה התחרות האחרונה שלי, ידעתי שאני עתיד לפרוש אחריה. אז ארבע השנים האלה של האימונים היו יותר בשביל הכיף. מבחינתי אלו היו שנים מדהימות בקריירה".
בתחרות עצמה לא העפלת לגמר.
"ועדיין אני אומר לך שזו התחרות הכי טובה שהייתה לי. הגעתי כשאני מאוד מודע למצב שלי. אז לא ניצחתי, לא עליתי לגמר, אבל הגעתי לשם שלם עם ההחלטות שקיבלתי, ואני מאוד גאה בעצמי שסיימתי ככה את הקריירה".
באותה אולימפיאדה ארטיום דולגופיאט זכה בזהב בתחום שהכי מזוהה איתך. צבט לך לראות אותו על הפודיום?
"ממש לא. אני מכיר את ארטיום מאז שהוא ילד קטן, הייתי לוקח אותו איתי לתחרויות ולאימונים. כילד, אני זוכר שהוא אמר לי שהוא חולם להיות מתעמל כמוני. באולימפיאדה עצמה גרנו יחד בחדר, התאמנו יחד, עשינו הכל יחד. ממש ליוויתי אותו מאז שהוא ילד ועד שהוא זכה. אני גאה בו ומאושר בשבילו".
בחודש דצמבר הודיע שטילוב על פרישה. "מסיבת העיתונאים הייתה האירוע הכי מרגש שהייתי בו בחיים, יותר מכל הזכיות שלי", הוא מספר. "המון אנשים הגיעו לכבד אותי ואת הדרך שעברתי. היו לי דמעות בעיניים כל האירוע, הרגשתי שלא רק שאני עברתי דרך מדהימה, גם קידמתי את ענף ההתעמלות בישראל. מספר הילדים המתעמלים היום לעומת פעם זה שמיים וארץ, זו הגאווה שלי".
"לפני שהודעתי רשמית על הפרישה קיבלתי משרה כמנהל נבחרת ישראל ואחראי לפיתוח הדור הצעיר מטעם איגוד ההתעמלות – דבר שנתן לי שקט מבחינה כלכלית, כי הוועד האולימפי הפסיק לממן אותי", הוא מסביר. "לאירוע הפרישה הגיע ראש עיריית הרצליה ונתן לי מפתח לאולם ההתעמלות החדש שנפתח בעיר. בספטמבר ייפתח האולם ואני אנהל אותו. במקביל, נרשמתי ללימודי תואר ראשון בחינוך וחברה, היום אני מסיים את השנה השנייה".
נחיתה רכה לספורטאי פורש, לא?
"בתפיסת העולם שלי, אם יש משהו שאני רוצה – אני עושה אותו. אני לא מחכה שמשהו יקרה או שמישהו יציע לי עבודה רק כי הייתי ספורטאי טוב. זה לא המצב אצלי. אני מחליט מה אני עושה, אני לא מחכה לשום דבר".
יותר פלפל
גם חיי המשפחה של שטילוב התחילו במקום שבו בילה רוב חייו. "אלה ואני הכרנו באולם ההתעמלות", הוא מספר על הפגישה הראשונה עם מי שהפכה מאז לאשתו. "הייתי בן 19, ילד, היא הייתה מתעמלת אומנותית והתאמנה לידי באולם. חיזרתי אחריה תקופה, יצאנו קצת והפכנו לזוג". אלה מנהלת בתי ספר להתעמלות אומנותית, והיום לזוג יש שני ילדים, רום, בן 4, וגיא, בן שנתיים.
בטח קשה לנהל זוגיות כשאתם נמצאים באותו הענף, ועוד כשמדובר בתחום כל כך אינטנסיבי.
"היה לנו מזל, כי שנה אחרי שהכרנו היא כבר פרשה מהספורט התחרותי, אז לא נתקלנו בקושי כזה. היא לא אוהבת את התחרותיות ואת התהילה, היא נשארה בספורט בשביל הפאן והאווירה הטובה".
בחודשים האחרונים אלה מצאה עצמה נשטפת באור הזרקורים שתפס שטילוב כשהשתתף ב"רוקדים עם כוכבים". זאת ועוד – הוא וזוגתו לתוכנית קיבלו לא מעט מחמאות בגין הכימיה ביניהם. "אלה לא קינאה בנינה לרגע", הוא אומר. "זו עבודה, זו אומנות וזה מה שצריך לעשות כדי לזכות. תשמעי, אני לא מבין את האנשים שלוקחים את זה למשהו אינטימי. אני לא שם, אני באתי לעבוד".
ואלה הבינה את זה?
"ברור. זה לא שרקדתי עם נינה במועדון לילה במטרה להכיר אותה כאישה. זו תחרות שהמטרה שלה היא לנצח, וכדי לנצח צריך לרקוד יחד, וזה מה שעשינו, אלה סומכת עליי, אני סומך עליה והיא, תמכה בי לכל אורך התוכנית".
איך הייתה העבודה עם נינה באופן כללי?
"היה בסדר גמור. היו ויכוחים בינינו, מן הסתם, אנחנו אנשים שונים עם דעות שונות, אבל בסופו של דבר כל הזמן דיברנו על הכל והצלחנו להתגבר על הקשיים".
אילו קשיים?
"תנועות שאני לא רציתי לעשות, ריקודים קשים מדי, ריקודים שחשבתי שכדאי להכניס בהם יותר פלפל. בסופו של דבר עבדנו יחד על הריקודים".
הקהל בבית מאוד פרגן. קיבלת כמעט אך ורק תגובות חיוביות.
"הפתיע אותי שהטוקבקים היו מפרגנים. ועוד ראיתי שעל מתמודדים אחרים כותבים שהם לא יודעים לרקוד או שהם לא מספיק טובים".
היית מוכר גם לפני התוכנית, אבל הפריים טיים בהחלט הביא לעליית מדרגה. כבר התרגלת לחיי הזוהר?
"נחמד מאוד שמזהים אותי ומפרגנים לי, עם זאת אני מרגיש שאני קצת מאבד את הפרטיות שלי. אבל זה בסדר, אני מבין שזה תקופה ושזה לא יישאר ככה לכל החיים".
כחלק מהשלכות התקופה, אני מאמינה שמתחילות איתך לא מעט נשים.
"מתחילות איתי בנות, בעיקר באינסטגרם. הן מנסות את מזלן. אני מבין שזה חלק מהתהילה ומקבל את זה בהבנה. אני לא עושה מזה סיפור, מתוך נימוס אני עונה 'תודה' ומבהיר שאני נשוי. אני בטוח שיש מפורסמים שכן זורמים עם זה. אני לא, אני נשוי באושר".
ואיך הבנים שלך מגיבים על הטייטל החדש של אבא שלהם: רקדן מפורסם?
"בתוכניות הראשונות הם אמרו שזה משעמם וביקשו שאעביר ל'כוח פיג'יי'. בגמר הם צפו בלייב ועדיין רואים אותו בלופים. הם כל היום שרים לי בבית את 'אלוף העולם'".