השיחה עם יולן כהן מגיעה לאלף ואחד דברים – מהתלאות שעברה אמה כיהודייה בסוריה ועד למילת הביטחון שבן זוגה משתמש בה כדי שתפסיק לחפור לו – לפני שכהן נזכרת לומר, "יש לי יום הולדת היום. אני בת 33".
ריאיון ראשון הוא מתנת יום הולדת די שווה, אבל כהן רק מחייכת ואומרת, "קשה לי לחגוג. פשוט לא טבעי לי להיות במרכז הבמה, אני מאוד ביישנית".
אז איך את חוגגת את יום ההולדת?
"ברגוע, בשקט. לא מסיבות ולא מסיבות הפתעה".
לכאורה יש סתירה בין הביישנות של כהן לבין הג'וב שלה – כתבת הבריאות של חדשות 12 ושל "תוכנית חיסכון" (קשת 12), שעומדת בין השאר מאחורי תחקיר פרשת החלפת העוברים בבית החולים אסותא ראשון לציון. גם העובדה שהריאיון הזה הוא אכן הראשון שלה לא מתיישבת לכאורה עם קריירה שמתנהלת מול המצלמות, אבל ככה זה אצל כהן, ונראה שזה הולך אחורה למקורות שלה, שהם הכי רחוקים שיש מכל סוג של תהילה.
"אמא שלי עבדה בניקיון כשהייתי ילדה, וזה לא היה פשוט", מספרת כהן. "תחשבי שהחברים מבית הספר רואים את אמא שלך מנקה מדרגות, אבל היא הייתה צריכה לכלכל אותנו. ובגלל שהיו לה בעיות בריאות, אני ואחיותיי תמיד סייענו לה לנקות בתים, למרות שהיא לא רצתה. פעם אחת, כשהייתי בת 8–9, עזרתי לה לנקות וראו אותנו חברים. כל כך התביישתי, לא ידעתי איך להגיב, אבל את יודעת מה? היום אני מוכנה לרשום בקורות החיים שלי 'ניסיון כמנקה'. אני גאה בזה, כי זה מה שלימד אותי לעבוד קשה, גם כעיתונאית. הרי עיתונאים אחרים לא בהכרח הגיעו מרקע כזה – משפחה דתית, אנשים שלא מכירים את העולם הזה של התקשורת. עד היום כששואלים את אמא שלי מה אני עושה, היא אומרת 'חקירות בחדשות'".
את מרגישה שהרקע המשפחתי שלך מגדיר אותך?
"כשראיתי את אמא ואת אבא עובדים כל כך קשה כדי שיהיו לנו חוגים ושיעורים פרטיים, כדי שלא יחסר לנו כלום ותהיה לנו ילדות מדהימה - הבנתי שאם אני רוצה להגשים את היעדים שלי, אני פשוט אצטרך לעבוד יותר קשה מכולם. לראות את אמא עובדת משש בבוקר עד שמונה בערב זה משהו שנתן לי ולאחיותיי כל כך הרבה. הרי היא עבדה כדי שכולנו נהיה עם תואר, שאנחנו לא נצטרך לעבוד קשה כמוה".
בסוף את במקצוע שבו חשיפה היא הכרחית כדי לגדול, ואת עדיין קצת מתביישת כמו הילדה ההיא.
"אני לא מאמינה בזה, לא כשמדובר בעיתונאים. אנחנו לא מרכז הסיפור, הסיפורים שאנחנו מביאים הם הסיפור".
אז את לא סלב?
"חד-משמעית לא".
ואת גם לא רוצה להיות.
"לא, ממש לא. אבל אתה מבין שזה חלק מהמקצוע, ולומד לחשוף טיפין טיפין".
ערבית בבית, עברית בחוץ
ביום העצמאות האחרון נתנה כהן הצצה נדירה לחייה האישיים כשצייצה בטוויטר על הקשיים שחוותה בסוריה אמה, רוזה. גם בריאיון הזה מוזכרת דמותה של האם שוב ושוב, ולא רק בגלל מוסר העבודה שהנחילה לארבע בנותיה (כהן היא השלישית). לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל בין שנות ה-50 וה-90 של המאה שעברה נאסר על יהודים לצאת מסוריה, מה שהוביל בשנות ה-70 להקמת רשת של הברחת יהודים ארצה. רוזה כהן הייתה חלק ממנה.
"לפני שאמא שלי עלתה לישראל היא הייתה במחתרת, עזרה ליהודים לעלות מסוריה", מספרת כהן. "ככה היא גם הגיעה לכלא הסורי".
בת כמה היא הייתה כשזה קרה?
"בשנות ה-20 לחייה. היא ניסתה לעלות לישראל שוב ושוב, וכשהיא סייעה לאחרים, המוח'באראת (המשטרה הסורית – יה"א) פשוט תפסה אותה ושלחה אותה לכלא. היא עברה שם עינויים במכות חשמל".
כמה זמן היא הייתה בכלא?
"כמה ימים, ואז שחררו אותה. ממה שהיא מספרת יש לזה קשר לכוחות הביטחון בישראל, כי הם היו מאוד מעורבים. בסוף, כשגילו בסוריה שהיא עלתה לארץ, הרביצו לאבא שלה, סבא שלי ז"ל. היא עצמה הגיעה לארץ לבד לחלוטין והיו לה חיים לא פשוטים, היא נאלצה למכור את כל הזהב שהיה לה בסוריה".
איזו אמא היא הייתה לך כילדה?
"היא גידלה אותי ואת האחיות שלי בצורה מאוד מאוד קשוחה. גדלנו בחולון, חלק מהסביבה היה פחות טוב, אז היא מאוד שמרה עלינו".
במה התבטאה הקשיחות שלה?
"תמיד היה צריך להצטיין בלימודים, כי לה לא הייתה ההזדמנות ללמוד. היא מאוד מאוד חכמה, אבל ללמוד באוניברסיטה לא התאפשר לה והיא כל הזמן דחפה אותנו ללימודים ולשיעורים, בטח לא לצאת עם חברים עד שעות מאוחרות. צריך להבין שהיא באה ממסגרת מאוד דומה למנטליות הערבית, היא גם הייתה מדברת איתנו בערבית".
זה תפס? את מדברת ערבית?
"כן, זו מתנה שקיבלתי ממנה ומסבתא שלי".
אלא שבילדותה הרגישה כהן אחרת בנוגע לשפה השנייה בבית. "אמא דיברה איתנו המון בערבית, וזה יצר מין דיסוננס עם העברית. אני לא אשקר, כשהייתי קטנה לא היה פשוט לראות את כולם מסביבך כאלה ישראלים, ובבית את שומעת אמא עם מבטא ובעבודה מסוימת".
זה פגע בך חברתית? הרגשת שמתייחסים אלייך אחרת?
"בהתחלה כן, אני זוכרת שהיו אומרים לי, 'הנה המשפחה של אסד'. אבל אני התקדמתי וגם היא התקדמה, היום היא במקום אחר לחלוטין. אבל היא תהרוג אותי אם אספר מה היא עושה".
את אביה של כהן – משה, לשעבר איש תעשיית התיירות – הכירה רוזה בשידוך לאחר שעלתה ארצה. "היינו משפחה של עולים חדשים, מאוד טובה ומאוד מכובדת בקהילה הסורית, אבל לא מלומדת", אומרת כהן.
איפה נמצאת המשפחה על הסקאלה הדתית, הפוליטית?
"גדלתי במשפחה ימנית מאוד ומסורתית מאוד. אבא שלי כל יום מתפלל בבית הכנסת, דוד שלי הוא גבאי, חצי מהמשפחה הם חרדים מהקהילה הסורית. חלקם עדיין מדברים בבית רק ערבית, לא עברית".
את ביחסים קרובים עם הורייך ואחיותייך?
"מאוד, למרות שהאחיות הלכו לכיוונים שונים. אחת הייתה בתחום הביטחון ולאחר מכן הלכה להייטק, השנייה הלכה לתחום אחר לחלוטין, השלישית לחינוך".
ואת לתקשורת. תמיד ידעת שזה הכיוון שלך?
"בכלל לא, פשוט שמעתי על איזו משרה שהתפנתה ב'ידיעות אחרונות' ושאלתי את עצמי מה אני יכולה לעשות. התקבלתי, הבנתי שאני טובה בזה, ובגיל 23 עברתי לטלוויזיה כתחקירנית בתוכנית 'אנשים' עם חיים אתגר. זה היה להתחיל מלמטה, בלי שום רקע, לא ממשפחה מקורבת, לא מגל"צ. זה משהו שאני מזכירה לאנשים שטוענים שאין מספיק גיוון בתקשורת".
וכשאומרים שהתקשורת שמאלנית, מראה רק צד אחד?
"אני מסתכלת על המקום שבו אני עובדת, ומעולם לא מנעו ממני לעשות תחקיר או להרים כתבה בגלל שום דבר. לפעמים אתה שומע קונספירציות, 'אתם לא מסקרים את זה בגלל ככה וככה'. ואני אומרת, תביאו סיפור. אני אסקר".
הכל בזכות רוני דניאל
מי שנתן לכהן את ההזדמנות לסקר הוא גיא סודרי, סמנכ"ל התוכן של חדשות 12. היא הייתה בת 25 עם ניסיון מינימלי, אבל הוא זיהה בה משהו, וזה הספיק בשביל תפקיד של תחקירנית ב"חדשות סוף השבוע" עם דנה ויס.
איך הגעת בכלל לפגישה עם בכיר כמו סודרי?
"פשוט הכרתי מישהי שמכירה אותו, והוא פתח לי את הדלת כי הוא האמין בי".
דיברת על הרקע שלך מול הרקע של העיתונאי הממוצע. איך הרגשת עם זה כשהתחלת לעבוד בחדשות?
"בהתחלה הרגשתי לא שייכת, הייתי מאוד ביישנית. עבדנו בקומה הראשונה של המערכת, ואני זוכרת שכל כך חששתי לעלות לקומה השנייה, לפגוש את הכתבים הבכירים של 'המהדורה המרכזית' ו'אולפן שישי'. לקח לי זמן להרגיש בנוח, להבין שאני יכולה להיות אחת מהם. מי שעשה את ההבדל מהבחינה הזאת היה רוני דניאל ז"ל, ששאל איך קוראים לי, החמיא לי על השם ושאל מה שלומי ומה אני עושה. זה קרה כשעליתי לשם ממש בשבוע הראשון שלי, ופתאום המקום הגדול הזה שנראה מאוד מלחיץ היה מאוד אנושי. הכל בזכות רוני, שתמיד שאל לשלומי".
טבילת האש המשמעותית הראשונה שלה הייתה תחקיר עם הכתב חיים ריבלין, שחשף את הקשר בין לשכת שר הבריאות יעקב ליצמן לחברות הטבק. "הקמנו ממש חברה פיקטיבית שמשווקת כביכול סיגריות אלקטרוניות והגענו למאכער שמקושר ללשכת השר. העברנו לו מעטפות מזומנים כדי להבין אם נוכל להגיע דרכו ללשכה, ובאמת הצלחנו להגיע, כשאני על תקן נציגת החברה. אני חושבת ששם הבנתי את היכולת להשפיע וליצור שינוי, כי בזכות אותו תחקיר הופסקו ההקלות שהיו בעבר לחברות הטבק, ואולי גם הצלנו אנשים" (מלשכת ליצמן נמסר אז בתגובה: "כל אדם, גוף או חברה שמבקשים להגיע לשר, דלתו פתוחה. אין כל צורך לשלם לאף אחד כדי להיפגש עם שר הבריאות [...] גורמים שונים פועלים להכפישו ולפגוע בשמו הטוב [...] ברור שהדברים המתפרסמים אינם נכונים").
אלא שהחיים כתחקירנית הם אתגר שדרש הסתגלות. "הבנתי שהדרך שלי להשפיע היא תחקירים משמעותיים, ועשיתי כאלה, חלקם מלחיצים מאוד", אומרת כהן. "פעם נכנסתי למועדון חשפנות כדי לחשוף את התנאים הקשים שם, כולי מצוידת במצלמות נסתרות. אני באה לפגישה עם הבעלים, שזאת סיטואציה מאוד מפחידה כי אני בתחילת דרכי וזה כזה, 'רגע, מה צריך לעשות? מה הגבולות שלי?'. בסוף הוא אומר לי, 'טוב, מה את אומרת, תשימי מדים ותתחילי לעבוד?'".
מה עשית?
"מצאתי תירוץ וברחתי משם לרכב של יוסי מזרחי. הוא היה הכתב, והוא חיכה לי כל הזמן למטה כדי לוודא שהכל בסדר".
היו רגעים של שבר, של "למה אני צריכה את הסכנה הזאת, את הפחד הזה"?
"לא, אם כי אתה נותן את כל כולך לעבודה, וזה על חשבון החיים. אז תמיד יש מחשבה על זה, ולאט-לאט התפתחתי והבנתי שמגיע מקום גם לחיים האישיים".
מהחיוך אני מבינה שאת מדברת על בעלך.
"הוא המתנה הכי גדולה, אני זכיתי בלוטו. אני רק לא רוצה לנקוב בשמו, כי אני מאוד שומרת עליו. בעבר קיבלתי איומים בעקבות תחקירים שלי, וגם הוא קיבל הודעות מאוד לא נעימות. לכן אני לא חושפת אותו בשום צורה, גם לא ברשתות החברתיות".
איך הכרתם?
"הוא ראה אותי במסעדה ושלח לי הודעה בפייסבוק. אמרתי לעצמי, 'מה הוא רוצה?', אבל נפגשנו לדייט. הוא הגיע לבית של הוריי, והם מסורתיים מאוד, מנטליות של פעם. ראיתי איך הוא מתאים את עצמו לעניין הזה של לכבד את ההורים, והבנתי".
שזה יהיה בעלך.
"כן".
כמה זמן הייתם ביחד עד שהתחתנתם?
"בערך ארבע שנים".
אז כמה זמן אתם נשואים בעצם?
"הממ, שש שנים? לא תמיד אני זוכרת מתי התחתנו, זה תמיד הורג אותו".
איך הוא מסתדר עם ההשלכות של העבודה שלך?
"הוא נאלץ לסבול המון פעמים, לחוות את כל המסביב. זו עבודה מאוד שואבת, אנחנו נמצאים במסעדה ופתאום את צריכה לענות לטלפון כי צץ משהו בתחקיר".
והוא מבין את זה?
"כן, אבל לפעמים הוא אומר, 'תעזבי את הטלפון, תודה, להתראות'. אני אחת שיכולה לקחת את זה לאקסטרים ולעבוד 24/7, ואז הוא מזכיר לי, 'רגע, יש לך חיים, תנשמי'".
במה הוא עוסק?
"גם הוא קשור לעולם התקשורת".
כלומר הוא מבין ויודע מה עובר עלייך.
"נכון, אבל לצערי זה לא נותן לי לגיטימציה לחפור לו 24/7".
לחפור איך? להתייעץ?
"פשוט לדבר בלי הפסקה. אני מאוד אוהבת לדבר איתו, אבל יש לנו כלל שקבענו: ברגע שהוא אומר 'אדום', זהו".
את זה תצטרכי להסביר.
"כשאני חוזרת טעונה מיום עבודה, אני תמיד רוצה לשתף איתו. אבל פעם הוא אמר לי שזה קצת טו מאץ', אז החלטנו ש'אדום' אומר שעוצרים הכל".
וואלה, וזה עובד?
"לא. אבל מנסים".
היו טלפונים של "אני אפגע בך"
זמן קצר לאחר שהחלה את דרכה בחדשות 12 קיבלה כהן הזדמנות להגיש בעצמה את התחקירים שלה, להפוך לכתבת. "קרן מרציאנו והעורך שלי, גידי ויניש, נתנו לי את הצ'אנס הזה", היא מספרת, "אבל בהתחלה היה לי מאוד קשה להיות בפרונט, הרי אני לא אחת שאוהבת להיות במרכז העניינים. זה משהו שאני עדיין נלחמת בו כל יום, אבל לומדים להסוות את הביישנות. כשאני בעבודה יוצא ממני צד אחר".
דמות?
"לא, זה רק צד יותר אמיץ שמבין את הסיטואציה ואת החשיבות".
כשהתחלת להופיע על המסך ביססת את מעמדך ככתבת בריאות. למה דווקא?
"אבא שלי עבר ניתוח לב מאוד קשה כשהייתי צעירה, וראיתי את מערכת הבריאות מבפנים. איך אנשים ממתינים לתורים, איך אתה פשוט נשכח מאחור אם אתה לא מכיר מישהו או אין לך כסף. הבנתי ששם אני יכולה להשפיע, ובקורונה זה קרה יותר ויותר בגלל הנסיבות. היום אני מקבלת כל יום אני הודעות מאנשים. רק לפני שבועיים פנתה אליי אמא שהילד שלה, בכיתה א', לא רואה. חצי שנה היא ממתינה לניתוח ואפילו לא מקבלת מענה. את שומעת אותה בוכה, מתחננת בטלפון שמישהו יענה לה, זה קורע את הלב".
ואת פונה למי שצריך בשמם של אנשים כאלה?
"אני מיידעת, והם סוף-סוף זוכים למענה".
כמה שעות ביום את עובדת?
"12".
דיברת על איומים, על התובענות. עד כמה בעלך בעד מה שאת עושה? קרה שהוא אמר לך שזה לא שווה את זה?
"מעולם לא. הוא תומך בי, מעצים אותי, ולפעמים גם לוקח מעצמו כדי לסייע לי לבנות את עצמי".
מה זאת אומרת?
"הוא מקבל את זה שאני חוזרת ממש מאוחר בלילה, שלא תמיד אנחנו מצליחים להתראות".
לאנשי תקשורת יש לפעמים היתקלויות עם מעריצים נלהבים מדי. קרה לכם?
"היה מישהו ששלח לי הודעות מוזרות ופרחים ומתנות לעבודה. אחר כך הוא הגיע למשפחה שלי ושלח גם להם הודעות מוזרות, ניסה להתקשר שוב ושוב, ובסוף גם איים להגיע אליי הביתה".
איזה מין הודעות הוא היה שולח?
"דברים לא נעימים. הא בעיקר היה מאשים אותי בכל מיני סיטואציות שקרו לו בחיים".
ובכלל לא הכרת אותו.
"ממש לא, וכשהוא פנה לבעלי ולמשפחה שלי זה נעשה מאוד מלחיץ. היו טלפונים של 'אני אפגע בך', כאלה".
פנית למשטרה?
"לא, אני מעדיפה להיפגע ולא לפגוע באנשים. אלא אם זה יגיע למקרה מאוד קיצוני".
לא הבנתי.
"אולי מדובר במישהו שמתמודד עם מחלת נפש? אני לא רוצה חלילה לעשות עוול, לגרום נזק".
אבל את פוגעת בעצמך, לך זה גורם נזק.
"למדתי להתמודד עם זה. התלבטתי אם לפנות למשטרה בקשר לאותו בחור, אבל הוא נראה לי צעיר שאולי קצת איבד את הדרך, ואני מעדיפה להסתכל על הטוב. לא על הרע".
אגב הטרדות, מזהים אותך ברחוב או שזה עוד לא שם?
"קורה שמזהים, וזה מקסים. זה גם מאוד מאוד מביך, אבל אתה לומד להתמודד עם הסיטואציה".
מה לגבי אנשים שאת מדברת איתם כעיתונאית? איזה סוג של תגובות את מקבלת?
"לפעמים את מקבלת הערות מאנשים פרימיטיביים. בהתחלה קרה לא מעט שמושאי תחקיר היו קוראים לי בשמות – 'חמוד'לה, את לא מבינה', 'מאמי'לה, את מאוד צעירה ולא נראה לי שהבנת עד הסוף'. פעם מישהו אמר, 'נשים, לוקח להן זמן להבין'. אחרי שקיבלתי מספיק הערות – לצערי בעיקר מגברים בתפקידי מפתח – התחלתי לענות. 'אל תקרא לי מאמי'לה', 'אני לא החמודה שלך'".
יש חשיבות למראה החיצוני במקצוע שלך? את חושבת שזה עוזר לך לפעמים לפתוח דלתות?
"אני חושבת שהרבה פעמים זה מקטין אותי. רואים בחורה בלונדינית, צעירה, וחושבים כל מיני מחשבות שעלולות להטעות. אני מנסה שלא לתת לזה להשפיע עליי, אני גם לא צופה באייטמים שאני מופיעה בהם".
עד היום?
"כן, אני לא צופה. לא מסוגלת".
אם את נתקלת בעצמך בטלוויזיה, אז מה, את מכבה?
"לא, אבל אני תמיד כזה, 'תעבירו, תעבירו'".
כל יום תהילים
כנראה הפרשה החשובה ביותר שחשפה כהן, ובהחלט הזכורה ביותר, הייתה פרשת החלפת העוברים בבית החולים אסותא ראשון לציון. במרכזה עמדה אישה שעברה טיפולי פוריות וגילתה בחודש השמיני שהחזירו לה עובר של זוג אחר. כהן מספרת שבתחילה שמעה מבכירים בבית החולים רק הכחשות, "עד שמישהו אמר לי: 'תקשיבי, קרה אירוע חמור, אולי החמור ביותר שקרה במערכת הבריאות'".
מטורף.
"לגמרי. זוג שניסה שנים להיכנס להיריון מוצא את עצמו עם עובר שלא שייך לאמא או לאבא. אני שומעת את זה ואומרת, 'מה? איך זה יכול להיות?!'. אני זוכרת את עצמי מתקשרת לאותם אנשים באסותא ואומרת להם, 'באמת לא היה כלום, אה?'" (בעניין זה מסרה בשעתו הנהלת בית החולים לתקשורת: "מאז היוודע האירוע, אסותא נמצאת בתהליכי מיפוי, בדיקה ושיפור מתקדמים בתיאום ושקיפות מלאה עם משרד הבריאות, כמו גם פגישה זו שהתנהלה באופן ענייני, קונסטרוקטיבי וצופה פני עתיד").
את נשארת בקשר עם מסוקרים?
"חד-משמעית, כמו שבמקרה של אסותא נוצר קשר עם בני הזוג ועם המטופלות. עד היום אני בקשר איתם, מלווה, מסייעת, בוכה יחד עם האמהות".
לאן מוליכות השאיפות המקצועיות שלך?
"אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו – לסייע, להאיר, להדליק פנס במקומות חשוכים. במערכת הבריאות יש אנשים מדהימים, אבל היא אוהבת להסתיר סיפורים. הנה, לא מזמן היה תחקיר על איך קופות החולים שומרות תורים סודיים לקהילה החרדית. אגב, היה לי ממש קשה עם זה".
למה?
"כי אני באה ממשפחה דתית. היה לי חשוב להבין שאני לא פוגעת חלילה באיזו קהילה, אתה תמיד צריך לשאול אם המידע שאתה חושף שווה את שאר הדברים שאתה חושף".
את אדם מאמין?
"מאוד, קוראת כל יום תהילים למרות שאני עייפה מתה. חוזרת ב-1:30 בלילה, יושבת שעה וקוראת. כשאת רואה את המסרים שיוצאים מאיגרת הרמב"ן על החשיבות של המוסר, זה משהו שמוריד אותך לקרקע בתפקיד הזה".
את מעלה סרטונים לטיקטוק, לאינסטגרם. מי מצלם לך אותם, עורך אותם?
"לבד, לבד. הכל לבד".
הרשתות החברתיות הן גם מקום להרוויח בו כסף. זה משהו שאת כעיתונאית יכולה לעשות?
"מה פתאום, חד-משמעית לא. אני אפילו לא מקבלת מתנות".
אם שולחים לך הביתה את מחזירה?
"הם אפילו לא יודעים את הכתובת. נניח שבסוף אעשה עליהם תחקיר, למה אני צריכה את ניגוד העניינים הזה? אז שום דבר. אפילו לא ההנחה שהציעו לי פעם בטיפול שיניים".
בואי ניגע רגע בפוליטיקה. את חושבת שעיתונאי צריך להביע דעה?
"תלוי באיזה תפקיד אתה. כלומר, אני חושבת שאין רע בלהביע את דעתך, אבל רק אם זה תורם".
אז למה את לא מביעה את דעתך הפוליטית?
"אני לא רואה בזה שום תרומה. זה יכול לצבוע באיזושהי צורה את האייטמים שלי, ואני תמיד מנסה להישמע ולהיראות הכי ניטרלית. אבל ברור שקשה עם הקרע בעם, מה גם שיש במשפחה שלי הרבה תומכים ברפורמה המשפטית, ואחד מהם סיפר לי שהוא מותקף כשהוא מספר את זה במקום העבודה, מרגיש שהוא מין אזרח סוג ב'".
אם ישאלו אותך שאלה ישירה, תעני או תימנעי?
"אין לי מה להימנע".
אז מה דעתך על מה שקורה במדינה?
"אני לא אשקר, אני קרועה. מודאגת מהקרע, זה הדבר הכי נורא. את הולכת ברחובות ויש כל כך הרבה שנאה".
ילדים זה כל העולם
השיחה הזו לא הייתה יכולה להסתיים בלי מילה על הדור הבא, על נכדים לרוזה ומשה. "החלוקה שצריך להתמודד איתה כזוג היא לא פשוטה", אומרת כהן. "לפני שהתחתנו אמרתי לו, 'תקשיב, אתה מכיר אותי, רוב שעות היום אני עובדת. בעזרת השם נביא ילדים, כמה אתה הולך להיות נוכח? באילו ימים? בוא נחלק'. אני באה ממשפחה שהנשים בה היו של פעם, לא עבדו ורק גידלו את הילדים, והיה לי חשוב מאוד שהוא יבין שכמו שהוא רוצה לגדול, ככה אני רוצה לגדול".
וכשתהיי בהיריון, מה יהיה? איך זה ייראה?
"ברור שאני אהיה נוכחת, הרי ילדים זה כל העולם, כמו שהאחיינים שלי זה הדבר הכי טוב שיש. פשוט נצטרך לעשות את החלוקה הזאת, כולם עושים את זה".
אז יש מחשבה לחכות עם זה? "אני עוד צעירה, נשקיע עוד קצת בקריירה"?
"חד-משמעית, בגלל זה המתנתי. אני חושבת – סליחה, גברים – שנשים היום הן המין החזק. אנחנו צריכות גם לעבוד, גם שיהיה לנו תואר, גם שיהיה לנו מקצוע, להיות אמהות טובות, להיות נשים מקסימות לבעל. יש מחיר לכל התפקידים האלה, אבל אין מה לעשות, לומדים לשלב הכל".
מה את מאחלת לעצמך אם ניפגש בעוד חמש שנים מהיום?
"להיות בריאה כמובן ולהמשיך לחוות סיפוק ממה שאני עושה".
ולהיות אמא?
"בעזרת השם כן. סבתא שלי ז"ל תמיד לימדה אותי, 'אל תגידי לא, תגידי כן, תגידי בעזרת השם – ויהיה'. אז זה מה שאני אומרת".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: אריאל ברקה | שיער ואיפור: אלי חורי | הפקה: טל פוליטי