מטרוי ועבד עד ורה קורקין: 14 דמויות המשנה שצריכות לקבל סדרה משלהן

ליברטי, "הבנים"

שמה האמיתי הוא קלרה רייזינגר, אבל אמריקה הכירה אותה כ"ליברטי" ואז הכירה אותה מחדש כ"סטורמפרונט". אף אחד לא הבין שגיבורת העל הנוכחית היא גם גיבורת העל הקודמת, ואף אחד לא ידע ששתיהן זהויות חלופיות של נאצית שלא מזדקנת. לא רע בתור בסיס, אני בטוח שתסכימו. 

בסדרה שכל הקטע שלה הוא פרֶֶש, סטורמפרונט הייתה המרענן הרשמי בעונה השנייה של "הבנים". חלק גדול מזה היה ההופעה האדירה של איה קש, וחלק גדול לא פחות היה הבימוי של קש, שללא ספק התבקשה להיות רעה וליהנות מזה. מול ההתייסרות הנצחית של השותף לפשע, הומלנדר – גרסה פסיכוטית של סופרמן, תכל'ס – הרוע הלא-מתנצל של סטורמפרונט היה בדיחה שפשוט לא הפסיקה להצחיק. במעט ההופעות שלה בעונה השלישית, הפעם אחרי שליברטי ליטרלי נשרפה בחיים, זה כבר פחות עבד. אבל לא משנה: מה שאנחנו צריכים זאת סדרה שבמרכזה ליברטי - או סטורמפרונט, גם זה פחות משנה – כנבלית שנהנית להיות נבלית. ש"בעד הרעים בסרטים", כמו שמתוארת הדמות של דה נירו ב"החבר'ה הטובים".

מציידי נאצים ועד היסטוריונים חובבים, אין גבול לפרוטגוניסטים שאפשר להציב מול ליברטי/ סטורמפרונט כל זמן שהעלילה מתרחשת לפני ציר הזמן של "הבנים". בפנטזיה שלי זאת כנראה סטודנטית שנחושה להוכיח שהגיבורה של אמריקה היא נאצית - זה מגניב כי צופי "הבנים" ידעו מראש שזה לא יצליח לה, והשאלה תהיה למה – אבל הפרטים משניים למנה העיקרית, סדרת גיבורי-על שמביאה מהבית את המתנה המושלמת: נבל שבאמת אפשר לאהוב לשנוא. (תומר קמרלינג)

קירק, "בנות גילמור"

הוא היה לא הרבה יותר מאתנחתא קומית, השכן התמהוני שממלא כל תפקיד הזוי בסטארז הולו - משליח פרחים, דרך טכנאי רכב ועד במאי קולנוע. למעשה, קירק גליסון, בגילומו המופתי של שון גאן, הוא אחת מהדמויות הכי נוגעות ללב שהופיעו אי פעם ב"בנות גילמור" בפרט ועל המסך בכלל; הוא אדם בוגר שבליבו עדיין ילד קטן שמחפש את עצמו, שלא מוכן לוותר על האושר שלו ונחוש למצוא את התשוקה שלו (ולעשות קצת כסף על הדרך). הזעפנות המובנית הייתה רק עוד הוכחה עד כמה קירק רצה שהכל יתנהל כראוי, ואין ספק שמגיע לנו להכיר יותר לעומק את קירק שמתחת לפני השטח, וללוות אותו במסע ההתבגרות שלו. (כרמל שטרן)

אמנדה טאנן, "בטי"

אפריל מ"מחלקת גנים ונוף", ג'ינה מ"ברוקלין תשע-תשע", קיילה מ"Hacks", קארינה מ"חזרות" - אינספור מזכירות טלוויזיוניות הזכירו לנו בשנים האחרונות את כוחן הקומי של דמויות קטנות ומוקפות בניירות. מי שלא הייתה הראשונה לעשות זאת, אך בהחלט הצטיינה יותר מכולן, היא אמנדה טאנן: הרג'ינה ג'ורג' של מגזין Mode, המזכירה המרושעת של "בטי". בזמנו היה מי שכבר זיהה את הפוטנציאל, ואמנדה אף זכתה במיני-סדרת-רשת (אחח, 2008) שהתמקדה בה ובמארק, המזכיר המרושע האחר. אבל מגיע לנו ספין-אוף רציני יותר מזה.

מגיע לנו – וגם לבקי ניוטון, השחקנית הכל-כך מוכשרת מאחורי הדמות שהמציאה את האיירפוד בלי שמישהו יזכור לה את זה. ניוטון צצה פה ושם בסדרות מצליחות יותר ופחות, כמו "איך פגשתי את אמא", "גירושים" או "סנגור במבחן", רק שאף אחת מהן לא השכילה להעניק לה תסריט מושחז, עומק נוגע ללב ואפיון קאלטי כמו ש"בטי" העניקה לאמנדה. קשה להיות הנקודה הצבעונית ביותר בסדרה שכולה אסתטיקה, וקשה עוד יותר לגלם את המזכירה הקצת-סתומה בלי לצאת מיזוגנית, אבל ניוטון עמדה בכל האתגרים האלה (ואחרים) בהצלחה. (רועי אבן)

טרוי ועבד, "קומיוניטי"

דן הרמון, היוצר של "קומיוניטי", הבטיח שיהיו לסדרה בדיוק שש עונות וסרט שיסגור את העלילה (ואנחנו עדיין ממתינים). אבל עד שהסרט יגיע, אולי הגיע הזמן להתמקד במה שחשוב באמת: סדרת ספין אוף של טרוי ועבד. בעיקרון, הרעיון לסדרה כבר הומצא על ידי הרמון עצמו: מעברוני הסיום של השניים יושבים ומגישים תוכנית בוקר מדומיינת בחדר קבוצת הלימוד. 

אז מה החידוש? יהיה צריך לצלם קטעים חדשים של השניים עוסקים בסוגיות אקטואליות שונות (הפריצה לקפיטול, הסטירה של וויל סמית' וסקירה של האייפון 16). אפילו לא צריך להפיק תוכנית טלוויזיה שלמה, הפורמט של המערכונים יעבוד מושלם ויחזיק בטיקטוק ואינסטגרם. אחרי שזה יתפוס ויהפוך לוויראלי הם יוכלו כבר לצאת מהאולפן של קבוצת הלימוד ולסקר מהשטח; מי לא ירצה לראות דיווחים של עבד מהפגנות בניו יורק או את טרוי מראיין את ג'ניפר לורנס מהשטיח האדום ומסמיק? כסף על הרצפה, מה שנקרא. (דור מאיר מועלם)

ארמנד, "הלוטוס הלבן"

"הלוטוס הלבן" היא סדרת אנסמבל עם צוות שחקנים מרשים ותצוגות משחק מהטובות שנראו על המסך הקטן השנה; אך כבר מהדקה הראשונה שלו על המסך, ארמנד, מנהל הריזורט, פשוט גונב את ההצגה. ארמנד הוא בראש ובראשונה עובד שפשוט מנסה לשרוד בעבודה תובענית מול לקוחות שונים ובעיקר מאוד משונים - משהו שרבים יכולים להזדהות איתו, במיוחד אם עבדתם בתחום המלונאות (כמו כותבת שורות אלה). את ארמנד מגלם מוריי בארטלט בכריזמטיות יוצאת דופן, ברמה שבלתי אפשרי להוריד ממנו את העיניים בכל רגע נתון שהוא מופיע על המסך. הוא שובה את הצופים לכל אורך הדרך, גם כשהוא עושה כמה החלטות מאוד שנויות במחלוקות (שמספקות כמה מהרגעים הטובים ביותר שנראו בטלוויזיה לאחרונה). אבל מעבר לזה, ארמנד הוא דמות מורכבת, מכור לשעבר שמנסה להישאר בדרך הישר, אך נכנס למסלול הידרדרות ולבסוף מוצא את סופו הטראגי. גורלו המר של ארמנד לא מותיר ברירה אלא להעניק לו סדרת פריקוול שתרחיב את דמותו ותעניק לצופים עוד כמה רגעים נוספים עם דמות בלתי נשכחת שהלכה מאיתנו בטרם עת. (מעיין גוטנמכר)

גרול, "ברוד סיטי"

המשאלה הזאת לא באמת יכולה להתגשם, מאחר שמי שגילמה את גרול ב"ברוד סיטי" - וירג'יניה רובינסון - כבר הלכה לעולמה מאז, אבל אותה פקידה זוללת יוגורט/קוטג' מתוך גביע חצי קילו שממוקמת בסוף העולם עדיין רודפת אותנו מדי פעם. החזון שלנו: גרול יושבת לה ובכל פרק מברכת לשלום 2-3 אנשים שנואשים לקבל את הדואר האבוד שלהם - כל דמות והעולם שלה, כשאבי היא אחת מהן כמובן. (ניצן לנגר)

ורה קורקין, "חזרות"

צופי "חזרות" למדו לומר בהצהרתיות "אני נינה!", אבל מעריציה האמיתיים יודעים לענות "את לא". ורה קורקין היא זאת שסירבה בתוקף ללהק את מיה גוטמן לתפקיד נינה ב"השחף", והיא הייתה אחת ממצטיינות העונה הבודדה של יצירת המופת הזאת. ורה הייתה מנהלת התיאטרון הבלתי מתפשרת: אשת עסקים שמקפידה לזכור ולהזכיר שהיא פה כדי לעשות אמנות ולא (רק) כסף. היא הייתה, בהתחלה, טייק סובייטי ומרגש על "השטן לובשת פראדה", אבל מהר מאוד הופעתה האינטליגנטית והמרהיבה של יבגניה דודינה חשפה בפנינו את ההבדל המהותי בינה ובין סטריאוטיפ הבוסית המרושעת הבנאלי: לורה קורקין היה לב ענק. 

היא לא הייתה רק אישה קשוחה שיודעת להרים את הקול ולהטיל אימים על תיאטרון המשכן. היא לא עוררה אימה; היא עוררה יראה. וזה בגלל שורה קורקין אוהבת את האנשים שעובדים עבורה (לפחות בתנאי שהם שווים משהו). היא הייתה בוסית אוהבת ואימהית למזכירה קארינה, עמיתה מפרגנת לאיריס וחונכת חיונית למיה, שבאמת לא הייתה צריכה לקבל את תפקיד נינה. אבל השיא הגיע בסצנת הפיטורין של עזרא, השחקן המבוגר שהתחיל להתבלבל. בסצנה שאני לא יכול להיזכר בה בלי להתחיל לבכות, קורקין ישבה מול גבר קשיש ואמרה לו שהקהל מתחיל לשים לב שהוא לא זוכר את הטקסטים שלו, ועשתה את זה בחמלה שנדמית ברגע הזה כסוג של כוח על. השיא של הסצנה לא היה הפיטורים עצמם, אלא הרגע שבו תומר (ארז דריגס) מפריע להם באמצע, וקורקין צועקת עליו את הפאנצ'ליין הכי חשוב בסדרה: "אתה לא רואה שיש פה בנאדם?!". ורה לא ראתה עובדים וגיליונות אקסל, היא ראתה אנשים, ולכן היא כל כך מרגשת.

מגיע לנו עוד דמויות כמו ורה קורקין. ראשית, כי לא משנה כמה דרמה הייתה מאחורי הקלעים של "חזרות" רגע אחרי סוף העונה, אנחנו עדיין רוצים לראות עוד מתיאטרון המשכן. ושנית, בגלל שלא ראינו מספיק כמוה – מצחיקה, קשוחה וגדולה מהחיים. תנו לנו עוד כאלה; ותנו ליבגניה דודינה סדרה משלה. האישה היא כוח טבע.  (זוהר אורבך)

ליאנה מורמונט, "משחקי הכס"

"משחקי הכס" להטטה עם עשרות דמויות במהלך שמונה עונותיה ולא יכולה הייתה לעשות צדק עם כולן. ליאנה מורמונט – מהמצחיקות, הכיפיות והמסקרנות שבדמויות – היא כנראה ההחמצה הגדולה של הדמויות הקטנות.

את ההצלחה של ליאנה כדמות טלוויזיונית אפשר לזהות בקלות ביחס שבין זמן מסך לפופולריות. סך הדקות שבהן הופיעה ליאנה לא מגיעה ככל הנראה ולו למחצית פרק של "משחקי הכס"  - למעשה, בין הופעת הבכורה שלה בעונה השישית ועד תחילת העונה האחרונה היא צברה בסך הכול חמש דקות; אבל די היה לה בזה כדי לכבוש את לב הצופים, להפוך לסנסציית רשת ולקבע את שמה ברשימות של הדמויות האהובות בסדרה. קל לייחס זאת לביוגרפיה הייחודית – ילדה בת 10 שמנהיגה את בית מורמונט ושולטת באי הדוב; אבל זה היה נותר רק כקוריוז אלמלא ליאנה הייתה ממלאת אותו באישיות יוצאת דופן: קשיות עורף, אסרטיביות, גישה מעשית ואפס סובלנות לבולשיט. את המשפט שאמרה לדאבוס – "אנחנו לא בית גדול, אבל אנחנו בית גאה" – אפשר היה לומר בקלות על ליאנה עצמה.

ההיסטוריה הקצרה של ליאנה, שמצאה את מותה בטרם עת במוות הרואי מול מהלך לבן ענק בקרב על ווינטרפל, מגבילה את האפשרות להרחיב את סיפורה. התקווה שג'ורג' ר. ר. מרטין ימצא את הקסם שיחזיר אותה למסך נראית פנטסטית יותר מדרקון שבוקע מביצה. אבל עם הרחבת היקום הטלוויזיוני של "שיר של אש ושל קרח", אולי אפשר למצוא בו גם מקום גם לילדה הכי מגניבה בשבע הממלכות. (ניב שטנדל)

שלם, "בואו לאכול איתי", עונה 6, שבוע ירושלים

העונה האחרונה של "בואו לאכול איתי" לא התברכה ביותר מדי ליהוקים בלתי נשכחים. אבל אם אודליה סוויסה כבר הספיקה מאז "בואו" לככב ב"הישרדות", "האח הגדול" ואינספור אייטמי רכילות עיוורים ("לא תאמינו מי הכוכבת שמנהלת רומן עם אישה!"). ואם פאקינג אורן חזן הצליח להעפיל לפסגות כמו זכייה בעונת VIP של "האח" ואף לצנוח לתחתיות כמו כהונה בכנסת ישראל - אם כל זה התרחש (לא שכחנו גם אתכם, איציק כרסנטי ושרין) - אז ברור שגם לשלם משבוע ירושלים מגיע להיות מלוהק למשהו, כל דבר.

ההומו הטבעוני הירושלמי והיפהפה הזה, שנראה כמו האח המרושע של עברי לידר ושיוצר במבט ראשון רושם רכילאי וזדוני אבל אז מתגלה כנשמה מתוקה ואוהבת אדם, הוא אחד המתמודדים הכיפיים שיצא לנו להכיר. כזה שמצליח להיות כריזמטי ומהפנט גם כשהוא מתקשר לאמא שלו שתסביר לו איך לבשל אורז. כן, בעודו משתתף בתוכנית בישול. עם כל הכבוד לרייטינג של "בואו לאכול איתי", מגיע לשלם להיות כוכב אמיתי. זה בטוח יספק לו פרנסה ראויה יותר מציור, אולי הוא אפילו יצליח לעבור לדירה שהתקרה שלה לא צונחת לתוך תבשילים. יש בשלם את הערמומיות המתאימה ל"האח", ובהתחשב בכך שהוא רגיל לתנאי מחיה ותזונה איומים, יש לו גם פוטנציאל להגיע לפחות עד לאיחוד ב"הישרדות".

אגב, הוא יכול להיות מדהים גם ב"מחוברים" - תודו שמתחשק לכם לראות כל דבר בחיים שלו (טוב, מלבד את הקונספט של "ירושלים", זה אין צורך), וגם ב"חתונמי" הוא יכול להוכיח שהוא כשיר לזוגיות ממש כמו להכנת קינוח, שזה לא. מה שבטוח זה שמדובר באדם שבא לנו לראות ממנו עוד ושיש לו כישרון להיות "דמות". תנו לו לזרוח. (נטע חוטר)

מר שפירו, "אמת או חובה"

הקלישאה שאין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, מתממשת במקרה הזה באופן מושלם. מר שפירו הוא המורה להיסטוריה של דייבי, ואפיון הדמות שלו די שטחי וקריקטורי - הוא גבר סטרייט-סיס-לבן, אבל woke ובעיקר פמיניסט. כל מה שהוא עושה ואומר נשמע כמו פרודיה של רפובליקנים על פרוגרסיבים, אבל איכשהו, בשילוב של משחק מעולה וכתיבה טובה, הוא מצליח לעורר המון אמפתיה וגם להיות אחת הדמויות המצחיקות בסדרה, שעצם הופעתו על המסך כבר מבהירה שהסצנה לפנינו עומדת להיות מעולה. 

מר שפירו אפילו לא צריך להופיע על המסך כדי להיות מצחיק - מספיק שדמות אחרת תספר שהיא ניחמה אותו כשהוא בכה בגלל עולם הדייטינג האכזר של טינדר, ואפשר כבר לדמיין לבד איך התרחיש הזה נראה. בעיקר, מדובר בהוכחה שגם לפרוגרסיבים יש חוש הומור עצמי, בניגוד לשמועות. שפירו הוא אולי קריקטורה ששאר הדמויות עושות ממנה צחוק, אבל גם ברור מאוד שכוונותיו הן טובות, ולפעמים אפילו טובות מדי. יש גם טריוויית בונוס - הליהוק המושלם הוא של שחקן עם אותו שם המשפחה, אדם שפירו, שבמציאות נשוי לקייטי לואוס, שמוכרת לרובנו בתור קווין מ"סקנדל" או רייצ'ל מ"להמציא את אנה". (מיכל ישראלי)

גברת ארנב, "פפה פיג"

בשנים האחרונות רוב הטלוויזיה שאני צורכת היא מצויירת, כי באשמת התינוק צר עולמי במקצת. ובעולם הצר הזה, גברת ארנב מ"פפה פיג" (או "פפה הקטנה" בגלגול שלה בערוץ ניק ג'וניור) היא המודל החדש שלי לחיקוי. בפרק הראשון שבו ראיתי אותה היא הייתה טייסת מסוק והצילה צב שנתקע על עץ (אל תשאלו). בפרק הבא היא כבר הייתה קופאית בסופר. אחר כך ראיתי אותה נוהגת ברכבת, מכבה שריפות וחובשת אנשים במרפאה. במהרה התברר שבזמן שאבא של פפה מהנדס בטון ואימא של פפה עובדת במחשבים, גברת ארנב פשוט עובדת בהכול. לא בגלל אילוצים כלכליים, הבחורה רווקה שגרה בעיר שעשוייה משש גבעות ואגם, אלא סתם כי יש לה מוטיבציה. העולם גדול, החיים קצרים וחבל לבזבז אותם על להיות מוכרת בחנות כשאת יכולה להיות מוכרת בתשע חנויות במקביל ונהגת מונית. אין ספק שגברת ארנב מתבזבזת על תפקיד המשנה ב"פפה" וצריכה לקבל ספין אוף משלה, ובו היא חושפת בפנינו את שגרת חייה הבלתי אפשרית של תמרון בין 41 ג'ובים. זה בהחלט משהו שהייתי רוצה לראות סוף סוף. (רחלי רוטנר)

ליזו, "האחיות המוצלחות שלי"

הקומדיה שכתבו נועה ארנברג וגלית חוגי הייתה ונשארה אחת הסדרות הכי חדות ומהנות שנכתבו כאן והשאירה את כולנו עם טעם של עוד בסיומה, הרבה בגלל הגעגועים לאורית, נטלי ומור – אבל לא פחות עם געגועים לדמויות משנה שגנבו את ההצגה.

אז כן, היה כיף מאוד עם רוני (גל תורן) ומידד (שלומי אברהם) שהוסיפו המון צבע לסדרה, אבל בואו נהיה כנים – מי שגנבה את ההצגה ב"האחיות המוצלחות שלי" הייתה ליזו (עדי חבשוש האחת והיחידה), שהוסיפה גוון קומי ייחודי שכל כך היה חסר בסדרה.

העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" כבר כתובה וצפוייה להתרחש בהודו, מה שאומר שכנראה נראה הרבה מליזו ונבט ביחד. אבל זו הזדמנות טובה להגיד ל-yes: אין לנו שום בעיה עם סדרת ספינאוף שתתעסק בדמות הכי מצחיקה בסדרה. (זוהר צלח)

קארן, "VEEP"

לכולנו יש את החברה הזאת שמייעצת גרוע, ולא כי היא לא חכמה או חסרת השכלה - היא פשוט לא מסוגלת לתפוס עמדה. ומה לעשות, זה מה שנדרש כשצריך לקבל החלטה. החברה הזאת של סלינה מאייר ב"ויפ", היא במקרה גם היועצת שלה, בהגדרה. 

קארן קולינס (לנון פארהאם) היא עורכת דין שמכירה את סלינה עוד מימיה כעורכת דין בעצמה. היא הפציעה על המסך לראשונה בעונה הרביעית ושוב בחמישית והשביעית - ובכל פעם שזה קרה רציתי לשבור את המסך. העצות שלה תמיד היו בסגנון הבא: "מה אני חושבת? אני חושבת שיש הרבה על מה לחשוב", או: "אני חושבת שיש יתרונות וחסרונות לכל מועמד ויש לבחון את היתרונות והחסרונות של כל אחד". כמובן שההתנהגות הבלתי נסבלת הזאת הולמת מאוד את דמותה של סלינה, שבוחרת יועצת שאף פעם לא סותרת אותה, ועוד יותר הולמת את הסדרה שכן היא לעולם לא מקדמת מהלכים בשום צורה. 

אז למה לבחור בה כמישהי ליצור עליה סדרת בת? כי זו פשוט דמות הברקה. היא מעוררת כל-כך הרבה אמוציות, כי היא מבטאת באופן טהור דבר ששנוא על כל אחד ואחת מאיתנו באישיותנו שלנו – חוסר החלטיות. כן, זו תהיה סדרה מורטת עצבים. נכון, אין סיכוי שתהיה לה עונה שנייה, אבל איזה משחק יפה זה יהיה לראות מי שורד את הצפייה. (ערגה שילוני)