לרגל סיום הסדרה: נזכרנו ברגעים הכי יפים של "החיים עצמם"

סוף הפרק הראשון
רק כשג'ק פירסון, אב המשפחה, עמד מול התינוקייה ההיא, הסיפור באמת התחיל. בהתחלה חשבנו שהפרק הראשון מספר שלושה סיפורים נפרדים: ג'ק ואשתו הכורעת ללדת שלישייה מאבדים בלידה תינוק אחד; רנדל, המאומץ, מאתר את אביו הביולוגי; וקווין וקייט התאומים מתמודדים עם משבר גיל ה-36. אבל כשג'ק עומד מול התינוקייה, מגלה שבבית החולים הזה שוכב תינוק שננטש על ידי ההורים שלו ומחליט לאמץ אותו כבנו, האסימון נופל – קו העלילה של ג'ק ורבקה בבית החולים מתרחש בעבר, וקווי העלילה של קווין, קייט ורנדל מתרחשים בהווה - הם התינוקות איתם ג'ק ורבקה יצאו מבית החולים. והם גדלו להיות מבוגרים מצליחים, בריאים ואפילו קצת מאושרים. הייתה טרגדיה, אבל היה מזור, והסדרה מבהירה לנו שמטרתה היא לא למתוח אותנו בשאלה "האם יהיה בסדר", אלא מפתה אותנו עם התשובה: "כן, יהיה בסדר, אבל אתם רוצים לדעת איך הגענו לשם?". וזה עבד. 

החיים נוטים להיות יותר יפים משהם נוטים להיות טראגיים
"החיים עצמם" היא הסדרה הפשטנית הכי מורכבת בטלוויזיה. הדוגמה הכי יעילה לזה היא בסוף העונה הרביעית: בקו זמן אחד, ג'ק ורבקה מבקשים מהרופא האהוב שלהם עוד עצה שתנחם אותם, והוא פשוט מזכיר להם ש"החיים נוטים להיות יותר יפים משהם טרגיים". רגעים לאחר מכן, קווין ורנדל מנהלים ריב רעיל וחסר רחמים, כזה שאין ממנו חזרה – אבל בקפיצה לעתיד הרחוק, אנחנו רואים אותם מפויסים, מביטים באמם ששוכבת על ערש דווי. ולצד אלה, נארג גם קו עלילה אחד שמתרחש בעתיד הרחוק עוד יותר. בנה של קייט, ג'ק, אוחז בידיו את התינוקת הראשונה שלו, נינתו של ג'ק פירסון הגדול – והוא קורא לה הופ. זה קיטש בלתי אפשרי, אבל כשהכל תפור כל כך חכם, קשה שלא להתרגש ואי אפשר שלא למחות דמעה תוך כדי. 

ג'ק מת
אופטימית ככל ש"החיים עצמם" הייתה, היא גם הקפידה לרסק אותנו בערך אחת לשבועיים. ומכולם, הרגע הכואב ביותר שלה היה מותו של ג'ק. ידענו שזה יקרה, אבל השאלה - כמו תמיד בסדרה הזאת - הייתה *איך* זה יקרה. העונה השנייה נפתחה בגילוי שג'ק ימות בשריפה, אבל כשמגיע הפרק בו הבית עולה באש, ג'ק שורד את הלהבות. לרגע חשבנו שהייתה כאן טעות משמחת; ג'ק צריך לשרוד, ולעזאזל ההיגיון. אבל ברגע אחד, רגוע יחסית, רבקה (מנדי מור, שתבורך) מרשה לעצמה לצאת לאכול חטיף בזמן בדיקה שגרתית של בעלה בבית חולים – אבל אז הרופא מגיע לבשר לה שדום לב מפתיע הפך אותה לאלמנה. היא מסרבת להאמין, ואנחנו מסרבים יחד איתה, וכל ביס של רבקה בחטיף ההוא רק סודק את הלב עוד יותר. כשהיא רואה את ג'ק, הלב כבר נשבר לחלוטין. 

ג'ק קונה אוטו
כשאבא שלך מתמקח על מחיר לאוטו חדש הוא יחפש שריטות, אולי ינסה לעקוץ משהו מהחוזה. כשג'ק פירסון עושה את זה, הוא נואם בפאתוס. פרק אחרי שראינו אותו מזדכה על הציוד ועולה השמיימה, אנחנו חוזרים אחורה בזמן ורואים אותו מסביר לסוחר המכוניות את מה שאנחנו כבר הבנו: "אני יודע שהמשפחה שלי תהיה בסדר. הכביש יהיה בעייתי והילדים ישפכו גלידה על המושב האחורי, אבל יהיה בסדר, ואני צריך רכב חזק מספיק כדי לוודא את זה", הוא אומר, ואנחנו מקבלים הוכחה לכך שמיילו ונטימיליה המשופם יכול להשיג בגדול כל מה שהוא רוצה. 

רבקה שרה את "Our House"
רבקה היא לא אישה גדולה מהחיים, אבל מנדי מור עשתה איתה עבודה לפנתיאון. בחן של כוכבת ובשכל של שחקנית עם קריירה בת 20 מאחוריה, היא בראה דמות מורכבת ומתוקה שאוהבת את החיים גם כשהחיים מסרבים לתת לה סיבה טובה לאהוב אותם. כשהיא התחילה להתמודד עם אבחנת הדמנציה שלה, היא רק רצתה ללכת עם קווין לטיול, לשיר לו את השיר ששרה לאבא שלו - בעלה המנוח - עשרות שנים לפני כן: "Our House" של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אנחנו רואים את אותה האישה, בסוף שנות העשרים וגם בסוף שנות השישים לחייה, שרה את אותו השיר - שמילותיו כאילו נכתבו בשביל הסדרה הזו: "בוא אלי עכשיו, ותניח את הראש לחמש דקות בלבד, הכל בסדר". ולרגע, למרות צלה של המחלה האיומה, נראה שהיא באמת משוכנעת בזה. 

קווין הקטן מתחיל עם האחות
זו לא סצנה גדולה או זכירה במיוחד, אבל זה פשוט הרגע הכי מצחיק בסדרה. שלישיית האחים בני 12, וג'ק לוקח אותם לבית החולים כדי לבקר את רבקה המאושפזת. ג'ק רוצה לנאום את עוד אחד מהנאומים הגדולים שלו כדי לשכנע את האחות לתת לילדים לבקר אותה, והיא באמת עייפה מכדי להבין מילה ממה שהחתיך הזה אומר. ואז קווין, עם פאסון של טרום-בר-מצווה, מבקש לוודא עם האחות שהוא יזכה לראות אותה (את האחות, לא את אמא שלו!) לפני סוף המשמרת. "לזה אין לי הסבר", מתנצל בפניה האב המתפדח. לנו דווקא יש הסבר: קווין הצוציק יגדל להיות כוכב קולנוע מהסוג שנמנע מלבישת חולצה, וכמו שמוכיח סיפור האהבה האפי שלו ושל סופי, אהובת נעוריו, יש לו קטע עם עובדות סיעוד בלונדיניות. 

דז'ה נחתכת מפותחן
עד אותו הפרק, דז'ה הייתה רק חלק מהסיפור של רנדל – ילדת האומנה שרנדל ובת' אימצו. בפרק הזה, שהוקדש רק לה, היא הפכה לדמות ראשית אמיתית, וכדי להגיע לשם היא לא הייתה צריכה לעשות הרבה: רק לפתוח קופסת שימורים. דז'ה, עוד לפני שנכנסה לחייהם של רנדל ובת', נשארת לבד בדירה המעופשת שלה ושל אמא שלה, ומחליטה לנסות להכין מרק. העריכה מתעכבת על פעולת פתיחת הפחית קצת יותר מדי זמן, ובאיזשהו שלב כבר ברור שתקרה כאן תקלה. ואכן, בכף ידה של דז'ה נפער חתך עמוק (היינו שם, דז'ה, הלב איתך) והיא מובהלת לבית החולים, שם הרווחה מבינה שהיא לא יכולה להישאר עם אמא שלה. התקרית הזו מגלמת בתוכה את אחת האיכויות הכי גדולות של "החיים עצמם": היא מצליחה לטעון את היומיומי בדרמה. 

בת' והבלרינה
בת' הייתה יכולה להישאר בצלו של בעלה, רנדל, אבל בסופו של דבר היא הייתה לאחת הדמויות האהובות בסדרה. כשבת' זכתה לעמוד במרכז הבמה, היא זרחה - וכך קרה למשל בתחילת העונה השישית. בת', כעת מנהלת סטודיו בלט, עוזרת לבלרינה מתלמדת שמתקשה. כשמגיע תורה של התלמידה לעלות לבמה ולהופיע מול קהל גדול, היא נופלת. בת' לא מהססת לרגע, ניגשת אליה, ומבהירה: "אני אשב לצדך עד שתחזרי לרקוד". בסוף אותו פרק אנחנו מזנקים לעתיד ורואים שאותה תלמידה-לשעבר מזמינה את בת' לראות אותה מככבת ב"מפצח האגוזים", כשלהזמנה מצורף פתק ובו מצטטת הבלרינה את המורה שלה שאמרה לה בזמנו: "את תעשי, כי את תוכלי". "החיים עצמם" הייתה גם סדרה על אנשים טובים שעוזרים אחד לשני. תסריטאים פחות חכמים היו גורמים לה להיראות כמו פרסומת לסלקום, למזלנו זה לא קרה. זו טלוויזיה גדולה, לא משנה מה יגידו ההייטרים.

וויליאם מת, והברווזים ממשיכים ללכת
וויליאם, אביו הביולוגי של רנדל, גוסס - ורנדל, שאיתר אותו רק חודשים ספורים לפני כן, נפרד ממנו לשלום. עקרונית, זו אם כל הקלישאות, אבל הביצוע שלו הפך אותו לגדול. וויליאם (רון קפאס ג'ונס הנפלא) הולך לעולמו רגע אחרי שהוא נושא מונולוג כביר שבו הוא מודה שחייו לא היו מאושרים, אבל הוא שמח על כך שהם נגמרים בסוף טוב, כשבנו המסור מחזיק את ידו. רנדל (בגילומו של סטרלינג קיי בראון, שתמיד היה ליגה אחת מעל שאר השחקנים שמשחקים לצידו), בקושי אומר מילה, אבל כל ניואנס בפניו מספר סיפור שלם. הרגע הזה הוא ההוכחה: "החיים עצמם" הייתה הסדרה המושלמת בשביל מי שלא מתביישים לאהוב שמאלץ עשוי היטב. 

קווין מרגיע את רנדל שנמצא בהתקף חרדה
"החיים עצמם", כמו שביססנו, היא סדרה על אנשים טובים שמנסים לעשות את הדבר הנכון. קווין, למשל, מתמודד לאורך הסדרה עם העובדה שרוב חייו הוא התנהג כמו דושבאג מהגיהינום, והוא מנסה לתקן את דרכיו. לכן, כשרנדל נשמע קצת מוזר בטלפון, קווין נזכר בפעם האחרונה בה הוא התעלם מהתקף החרדה של אחיו, ומחליט שהפעם זה יהיה אחרת. הוא תכף עולה לבמה בהופעת הבכורה שלו בברודווי, אבל זה לא מונע ממנו לפרסס ולמהר למשרד של אחיו, להיות הכתף שיוכל לבכות עליה. בערך ברגע הזה קווין מתחיל את מסע הגאולה שלו, ומתחיל להיות אדם טוב יותר. 

קווין וסופי מתאחדים
יש כאלה שהיו בטוחים שקווין, כוכב הקולנוע החתיך, לא יחזור לזרועותיה של סופי גרושתו, האחות הסיעודית איתה הוא היה ביחסי און אנד אוף מאז גיל 8. אנחנו תמיד האמנו בהם. האיחוד שלהם, בחתונתה של קייט, הוא הרגע הרומנטי ביותר בסדרה. סופי מפצירה בקווין לא לאהוב אותה בגלל מי שהייתה אלא בגלל מי שהיא היום; קווין מנסה לדבר איתה במילים כמו "לפיכך" והיא אומרת לו משהו כמו "סתום ת'פה, אתה לא יודע מה זה 'לפיכך'"; וקווין, בג'סטה רומנטית דביקה להחריד, שולף כרטיס ברכה שכתב לסופי לכבוד יום האהבה עוד כשהם היו קטנים. "תמיד נשאתי אותך איתי", הוא אומר לה, וכולם מריעים: משפחת פירסון והצופים כאחד.