השבוע לפני שלוש שנים התחלנו להתרגל לנורמלי החדש. מגפת הקורונה כבר לא הייתה כותרת צדדית בעיתונים, והחלה להיות הדבר היחיד שמשפיע עלינו - הסתגרנו בבתינו, הצטיידנו במסכות ובאלכוג'ל, למדנו על תוכנה חדשה ושמה "זום". אפשר לכתוב סדרה שלמה על כל סעיף קטן בתולדות הקוביד: הימים הראשונים, בהם הנגיף היה רלוונטי אך ורק למחוז ווהאן שבסין; הפוליטיקאים שקמו ונפלו על הדרך בה הם נתנו מענה לאירוע; הצוותים הרפואיים שהתגלו מחדש כגיבורי העל שהם תמיד היו; התאים המשפחתיים שהתעצבו מחדש בעקבות הסגרים; הגברים והנשים שהתאלמנו והילדים שהתייתמו בגלל הנגיף הקטלני. וכנראה שעוד יהיו לנו סרטים וסדרות שיסקרו את כל אחד ואחד מהסיפורים האלה. בינתיים, המיני-סדרה "זוהי אנגליה" - בת שישה פרקים - מנסה לספר את כולם בבת אחת. וביחס לניסיון השאפתני-מדי שלה לעשות זאת, היא מצליחה במשימה בצורה לא רעה בכלל.
"זוהי אנגליה" ("This England"), שעלתה בבריטניה בשנה שעברה והגיעה כעת לישראל, מתמקדת בהתמודדות של אנגליה עם הנגיף בחודשיו הראשונים. היא מתחילה בבחירתו של בוריס ג'ונסון לתפקיד ראש ממשלת אנגליה, ובדרכים השונות שבהן הכתובת הייתה על הקיר, ככל שזה נוגע למאות אלפי המתים בממלכה המאוחדת כתוצאה מהנגיף. הכשלים הניהוליים שהיו חלק ישיר מממשלו של ג'ונסון, הבכירים השונים שהתנהלו כאילו בריונות ואכזריות הן ערובה למקצועיות, התיעדוף הלא יעיל את התדמית של ג'ונסון והמשטר שלו על חשבון תשומת לב לווירוס המסתורי מסין. וכשהסדרה מתקדמת, היא מרשה לעצמה להיפרד מג'ונסון ופקידיו לרגעים. ואז, היא עוקבת אחרי הצוותים הרפואיים שלא קיבלו אספקה ראויה ככל שזה נוגע לציוד, הכשרה ותקציב; אחרי המטופלים שהמערכת הכזיבה ונטשה למותם; ואחרי העיתונאים שראו את החורים במערכת הזאת והחליטו לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - לחשוף אותה במערומיה בפני הקהל הרחב, ובכך לנסות לשנות את המציאות.
קשה לי עם התואר "דוקו-דרמה", ז'אנר ש"זוהי אנגליה" משתייכת אליו בפירוש. לרוב, השילוב בין קטעי ארכיון, ריאיונות עם אנשים אמיתיים וסצנות דרמטיות ומתוסרטות מרגיש לא טבעי, אפילו קאמפי. "זוהי אנגליה" היא הדוגמה הראשונה שראיתי לסדרה שבאמת מצליחה לשלב בין הדוקו לדרמה בצורה אורגנית וחכמה: הסדרה נמנעת מריאיונות עם הדמויות האמיתיות שהיא מציגה, ולמעשה מתנהלת כמו דרמה רגילה לכל דבר ועניין, כשאחת לכמה זמן קטעי ארכיון אותנטיים מימי המגיפה משובצים בה, כצילומי אווירה.
אין כאן תחושה של תיעדוף הדוקו על הדרמה או להפך; יש כאן מיזוג לא מובן מאליו של מלאכת סיפור עיתונאית והיסטורית יחד עם כתיבה דרמטית יעילה. בזמן מסך מינימלי, "זוהי אנגליה" מציגה בפנינו דמויות מעוררות הזדהות שנקלעות לסיטואציות מורכבות ושוברות לב – מאות סיפורים קצרצרים ומוכרים קצת יותר מדי על בתי אבות שהנגיף הכה בהם, על חולים שלא הספיקו להיפרד מיקיריהם. אגב, לא מפתיע לגלות שעל הסדרה חתום גם הבמאי הבריטי המהולל מייקל ווינטרבוטום, שסרטיו "בעולם הזה", "הדרך לגואנטאנמו" וסדרת סרטי "הטיול" חגגו את טשטוש הפער בין התיעודי לבדיוני, בלי להביך אף אחד על הדרך.
הבחירה לדבוק בדרמה מסייעת לסדרה להגיע למקומות שאליהם אף יוצר דוקו לא היה מצליח להגיע: לרגעים בהם רופא מודיע למשפחת מטופל שמאמציו לא צלחו ושהוא הלך לעולמו, לחלומותיו של בוריס ג'ונסון שנע בין חיים למוות כשגם הוא נדבק בקורונה, לאחות שמורידה את מסכתה בבכי אחרי שפציינט נוסף נכנע למחלה או לרופא שמחליט יום אחד לאלתר מסיכה באמצעות שנורקל. היעדר מיקוד עשוי לעיתים להיראות כבעיה; כאן, היתרון הגדול של הסדרה הוא בהתפזרות של העלילה לקווי עלילה קצרצרים בכיכובן של דמויות שאת שמן לא נזכור עד סוף הפרק. הקורונה השפיעה על כולנו, ופורמט שש-השעות של "זוהי אנגליה" מאפשר לה לבנות פסיפס אנושי, כואב ואינטנסיבי של דמויות שהמגיפה שינתה את חייהן. במילים אחרות, "זוהי אנגליה" בוחרת להתפזר, היא נותנת לכל הסיפורים האלה פנים.
ובכל זאת, יש לסדרה ציר אחד מרכזי אליו היא חוזרת מדי פרק: בוריס ג'ונסון. ג'ונסון נתפס כגרסה הבריטית של דונלד טראמפ - ימני, פופוליסט ועל פדחתו תספורת מחרידה - אבל הסדרה מונעת ממנו להיראות כמו נבל חד-מימדי. הוא משכיל, הוא מצחיק, והוא נושא עיניו למנהיגים אנגלים גדולים אחרים – הוא מבחינתו משחק במגרש של ווינסטון צ'רצ'יל פינת ריצ'רד לב-הארי. אבל "זוהי אנגליה" מבהירה לנו שההשכלה הגבוהה שלו, כמו גם הדרכים השונות בהן התעקש להשתמש בה, באו על חשבון המדינה עצמה ותושביה - שכרעו תחת הנטל.
לכן, הליהוק של השחקן והבמאי קנת בראנה, שמגלם את ג'ונסון ב"זוהי אנגליה", נראה כל כך מתאים. בראנה לעד יהיה זכור כגילדרוי לוקהארט מ"הארי פוטר וחדר הסודות", אבל הלכה למעשה מדובר באיש שתמיד חלם להביא את שייקספיר לקהל הרחב דרך עיבודים קולנועיים ל"המלט", "הנרי החמישי" ו"אותלו". זוכה האוסקר הזה יודע לאילו גבהים ג'ונסון שאף, והוא שחקן מספיק טוב כדי להדגים את הפער בין הגבהים האלה לבין יכולתו הדלה להעפיל אליהם. וכמובן, ראוי לציין לטובה את מלאכת האיפור שהצליחה לגרום לבראנה להיעלם תחת פניו של ג'ונסון, בצורה שהייתה יכולה להיות מאוד מטרידה לולא הייתה עשויה כל כך טוב.
ראוי לציין שכל מי שמחפש אסקפיזם צריך לברוח הרחק מהסדרה הזאת. היא מותחת, מרגשת וחכמה, אבל גם קצת טובה מדי כתזכורת לחצי השנה הראשונה ומורטת העצבים של המגיפה ששינתה את העולם. "זוהי אנגליה" היא הצצה לאחורי הקלעים של ממשלה שעשתה כל טעות אפשרית עוד לפני שהווירוס ההוא נדד מווהאן לכל העולם, והיא מבט מעמיק לדרכים השונות בהן הנגיף הזה הרג ללא רחמים מאות אלפים באנגליה לבדה. המבט הזה משכיל להשתמש בכל מה שטוב בעשייה דוקומנטרית דידקטית ומחכימה, אבל גם נעזר בלא מעט כלים מהארגז של הדרמה הטלוויזיונית. כיף גדול זה לא, אבל מי שעדיין מנסה להבין את המימדים של מה שהלך בין מרץ 2020 ועד תחילת השנה שעברה, לא יוכל להפסיק לצפות. לא משנה כמה הוא ירצה.