הוליווד אוהבת לחדש זכיונות ישנים, גם כשהם לא תמיד היו הצלחה פנומנלית. "נקודת שוויון" ("The Equalizer"), למשל: זו הייתה סדרה בת ארבע עונות בשנות השמונים, על סוכן CIA לשעבר שלוקח את החוק לידיים כדי לעזור למי שהמערכת הכזיבה אותם. אחרי למעלה מ-20 שנה, "נקודת שוויון" הפכה למותג קולנועי בן שני סרטים - והגיבור, רוברט מק'קול, הפך מגבר לבן לגבר שחור, בגילומו של דנזל וושינגטון. כעת, אותו מק'קול חוזר בסדרה חדשה שהפכה ללהיט ענק בארצות הברית בעונתה הראשונה. אבל הפעם מי שהתחיל כגבר לבן הופך בסדרה החדשה לאישה שחורה - ועוד בגילומה של קווין לטיפה.
ב"נקודת שוויון" מודל 2021, רוברט מק'קול הופך לרובין מק'קול: אם חד-הורית עם עבר ב-CIA וסט מיומנויות של מרגלת-על מהאגדות, ולה ילדה מצטיינת בתיכון ודודה שעוזרת לה לגדל אותה. רובין, שחיה חיי נוחות בניו יורק, חשבה שתתמקד בעיקר בעבודות צדקה ופילנתרופיה עכשיו כשחזרה לשוק האזרחי, אבל בפרק הראשון היא עוברת במקרה ליד עלמה במצוקה, ומבינה כמה קל לנשים צעירות ללכת לאיבוד כשהמערכת לא לטובתן - במיוחד כשהן לא בצבע הנכון - ומחליטה להקדיש את ימיה לרדיפת צדק שלא כחלק מרשויות החוק, בסיוע שני חברים ותיקים מימיה כלוחמת עבור המדינה.
"נקודת שוויון" היא בסך הכול עוד דרמת מתח נוסחתית, כמו שהטלוויזיה האמריקאית מפיקה כבר כמה וכמה עשורים. יש עלילה שממשיכה מפרק לפרק: הרשויות מתחילות לעלות על עקבותיה של רובין (ובהתחשב בעובדה שהרשויות האלו מיוצגות על ידי קצין משטרה די סקסי שרובין בפירוש מחבבת - נראה שהיא ממש בסדר עם זה), ה-CIA מחזר אחריה בתחינה שתחזור לתרום מכישוריה הרבים למדינה, והילדה שלה מאוד רוצה שהיא תעמוד לצידה כשקשה לה.
וזה עובד. נראה ש"נקודת שוויון" היא אחת מהסדרות האלה שצופים יכולים להגיע אליהן באמצע העונה ולא להרגיש שהם פספסו דבר, וזה ממש בסדר: הסדרה זורמת, מבדרת ומותחת, וכל זה בלי להרגיש מסוכנת מדי. יש סדרות שיכולות להרוג דמויות ראשיות בהינד עפעף ולהשאיר את הצופה במתח שמא משהו איום ונורא יקרה, אבל "נקודת שוויון" מרגישה כמו חזרה בזמן לתקופה שבה טלוויזיה ניסתה בעיקר להבהיר לצופה שהכל יהיה טוב. סצנות המתח והאקשן עובדות, אבל הן לא הסיבה שבשבילה כדאי לראות את "נקודת שוויון". הסיבה העיקרית היא בעיקר המלכה עצמה.
קווין לטיפה היא נוכחות שבאמת פשוט כיף לבלות שעה בחברתה. מי שהתחילה כגברת הראשונה של ההיפ-הופ והפכה עם השנים לשחקנית מכובדת זוכה כעת לסדרה שהיא כולה שלה, וגם אם הסדרה עצמה אינה יצירת מופת, לטיפה הופכת אותה לשוות צפייה. יש לה יכולת (וזו יכולת נדירה גם אצל כוכבי קולנוע מוכרים ונוצצים ממנה) לשדר כריזמה של מי שנולדה להיות תחת אור הזרקורים, וטבעיות של מי שיכולה לעבור לידך במכולת, בעת ובעונה אחת. וכך, גם (ואולי בעיקר) כשהיא רק נדרשת לפרק במכות איזה בן עוולה, התוצאה מרגשת במיוחד: אתה רואה דיווה זוהרת שמוכיחה בצורה יפהפייה כמה חזק יתרסק מי שיעז להתרסק, בשעה שאתה מזדהה איתה כאילו היא חברה טובה של אמא שלך.
לטיפה מגובה בצוות שחקנים חמוד למדי - אדם גולדברג (השותף הקריפי של צ'נדלר ב"חברים", החייל היהודי ב"להציל את טוראי ריאן") הוא איש המחשבים שמסייע לרובין בחזית הסייבר, וליסה לפירה, הפחות מוכרת אך מוכשרת באותה המידה, מגלמת צלפית מומחית לשעבר וחברה טובה בהווה שמשכנת את המשרד הסודי של רובין בבר שבבעלותה. שניהם בעיקר חמודים נורא. את הדודה המושיעה של רובין מגלמת לוריין טוסן, ששמה לא מוכר במיוחד אבל נתנה הופעה בלתי נשכחת ב"כתום זה השחור החדש" בתור האסירה המרושעת וי, וכאן נותנת הופעה הפוכה לחלוטין - אימהית, מיטיבה ומרגיעה במיוחד. ואין כמו שחקנית אופי שיכולה לטרוד את מנוחתך בסדרה אחת ואז להיות מאמא מתוקה בסדרה אחרת. וגם כריס נות' (מיסטר ביג מ"סקס והעיר הגדולה") כאן, והוא משמעותית פחות מעצבן מדרך כלל.
לרגעים, אפשר לומר שהשינוי המהותי היחיד ב"נקודת שוויון" הוא קוסמטי: קווין לטיפה היא לסבית שחורה שמככבת בסדרה מז'אנר שנשלט עד עכשיו על ידי סטרייטים לבנים, אבל המהות נשארת זהה - יש טובים, יש רעים, ואנחנו יודעים מי ינצח בסוף. רק ש"נקודת שוויון" מוכיחה שדמויות מעוררות הזדהות ודרמה שכתובה היטב יכולות לעבוד טוב גם כשהן כתובות באדיקות לפי הספר, ובמיוחד כשבמרכז אותה דרמה עומדת אישה שתמיד כיף לראות. ובנוסף, היא מוכיחה עוד משהו, מהותי יותר מזה: שטלוויזיה שמציעה לנו את אותה הסחורה כשבמרכזה נמצאים אנשים שלא ראינו בתפקידים הראשיים עד כה, יכולה פשוט לעבוד טוב יותר. לפעמים, הבעיה היא לא בנוסחה, אלא בנתונים היבשים. עם הדמות שלטיפה מגלמת בתפקיד הראשי, "נקודת שוויון" היא לא עוד סדרת אקשן, אלא גם סדרה על אישה שיודעת איך המערכת נראית מבפנים, ומחליטה להושיט יד למי שהמערכת הזאת עובדת נגדם - לא רק סדרה על מכות, אלא גם סדרה על חסד. היא לא משהו שלא ראינו בעבר, אבל עצם קיומה לא מובן מאליו, וטוב שיש אותה.