כשסרט עוסק במובהק בפענוח דמות, יש לנו ציפייה מובנית לקבל תשובה לשאלה "מה גורם לו לתקתק". במילים פחות מאונגלזות, אנחנו רוצים מפתח למנעול; משהו שיסביר לנו את האיש ואת מניעיו, בדגש על מניעים נפשיים. אבל "אנחנו לא ניפרד לעולם", הדוקו בשני פרקים על יהודה ברקן, מסרב בתוקף לעשות את זה: סרטם של המפיק עופר נעים (שבין היתר הפיק עבור ברקן את סרטו האחרון, "אהבה בשלייקס") והבמאי אלון גור אריה ("המוסד") הוא על ה*מה*, לא על הלמה.

90 הדקות המצטברות של הסרט, שזמין לצפייה החל מאמש (שני) ב-HOT8 וב-yes דוקו, מתארות את מסע חייו של ברקן, מתעכבות על פסגות ונקודות שפל, אבל לא מתיימרות לספק מפת דרכים נפשית. זה ראוי לשבח במובן הזה שממילא יש משהו שרלטני בניסיון לפצח בנאדם בשעה וחצי, אבל האם זו החלטה מודעת - או פשוט תג המחיר של ההחלטה הכי בולטת של גור אריה, והיא לתת לברקן לקריין בעצמו את הסרט על חייו ומותו?

אני לא זוכר שראיתי שימוש כזה בקריינות (כלומר, בסרט תיעודי. מונולוג של מנוח זה משהו שבקולנוע העלילתי הולך אחורה עד "שדרות סאנסט" מ-1950): ממש בפתיחה פונה ברקן אל הצופים, מתאר את מותו-שלו מסיבוכי קורונה ומשם מוליך אותם לאורך שנותיו. כשהעניינים מתקדמים כלפי למעלה – למשל בשוונג הכוכבות שמתחיל ב"לופו" ונמשך ב"צ'רלי וחצי" וב"חגיגה בסנוקר" – הקריינות נוכחת מאוד; היא דומיננטית גם בירידה, בשנים שלאחר הצלחת סרטי המתיחות וסרטי "אבא גנוב", כשמצוקה כלכלית דרדרה את ברקן אל הלוואות מהשוק האפור. אבל במקומות שבהם נשאלת שאלת המניעים של ברקן – למשל כשעולה הסקסיזם חסר הבושה שנוכח ברוב סרטיו, למשל כשמדובר בתהליך החזרה בתשובה שעבר – הפרשנות היא של המרואיינים או שאינה קיימת כלל.  

     

מרואיינים, חשוב לומר, יש ב"אנחנו לא ניפרד לעולם" בשפע. לצד משפחתו הגרעינית של ברקן מדברים גם חברים כמו ששי קשת ואריה מוסקונה, בנות זוג לשעבר כמו עדנה לב וניצה שאול, ואנשי מקצוע כמו הבמאית איילת מנחמי, המותח-מתחרה יגאל שילון והמפיק-מפיץ משה אדרי. אלא שגם הם נכנסים רק במשורה לנבכי הנפש, ואפשר להרגיש שזה נובע מאופי השאלות שהוצגו להם. נדמה לי שכאן טמונה התשובה לשאלה המקורית: לא, זה לא שהרעיון (המגניב לכשעצמו) של המנוח כקריין סירס את היצירה. זה ש"אנחנו לא ניפרד לעולם" פשוט אינו מתיימר להיות מבוא פסיכולוגי ליהודה ברקן.

אז "מה גורם לו לתקתק" לא, אבל הסרט בפירוש אומר לנו מה גרם לשעון של ברקן להתחיל לפגר. אנשי תעשיית הקולנוע מותחים קו ברור בין ברקן כשחקן, משהו שבא לו טבעי, וברקן כמפיק, משהו שהוא מעולם לא נולד לעשות; המרואיין הססגוני ביותר של גור אריה, אדם שהיה גובה חובות של השוק האפור לפני שהחליף צדדים והפך למעין שומר ראש של ברקן, מתאר בפשטות כמעט אכזרית איך סרט כושל אחד – "מחפשת בעל על ארבע" – הספיק כדי למוטט כלכלית אדם שמלכתחילה היה מכור להימורים משלל סוגים, נקודה נוספת שבה הסרט לא חוסך שבטו מהגיבור/קריין שלו.

מתוך
מתוך "יהודה ברקן - אנחנו לא ניפרד לעולם"|צילום: יח"צ באדיבות HOT8

טוב, אם כבר הגענו אל הפיל שבחדר: תוך כדי צפייה תהיתי מיהו ה(להערכתי) חקיין המוכשר של ברקן שמשמש כאן כקריין, ובעיקר מי כתב את הדברים שהוא אומר – כי בעוד שקריינות של המנוח היא גימיק דוקומנטרי נפלא, לייחס לו טקסט שכתב אדם אחר זה כבר צעד מפוקפק מבחינה אתית. בהינתן שהקרדיטים של "אנחנו לא ניפרד לעולם" מתעלמים באופן גורף ממחלקת הקריינות, לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות האלו פניתי לגור אריה, והוא הסכים לומר לי שהקריינות בנויה כולה מדברים שאמר ברקן בראיונות או באחד-על-אחד, כך שלא נלקחה כאן איזו חירות מופרזת; בנוגע לתפקיד הקול – ברקן עצמו? חקיין? טכנולוגיית AI? - גור אריה הבהיר שאיאלץ לענות אותו כדי להוציא ממנו את פרט המידע הספציפי הזה (בדקתי. לצערי ולאכזבתי, הקוד האתי של מאקו אוסר על כותבי האתר לענות מרואיינים). 

 

בשורה התחתונה, "אנחנו לא ניפרד לעולם" הוא מצד אחד יצירה דוקומנטרית מאוד לא קונבנציונלית ומאוד מהנה, מצד שני מתסכלת בגלל מדיניות העמימות הפסיכולוגית, ומצד שלישי מעניינת לכל אורכה – בין אם גדלתם.ן על האיש או שיצירתו מרגיזה אתכם.ן (או שניהם. בימינו זה לא סותר, תכלס).