מספרים על ספינתו של תזאוס, מלך אתונה, שהייתה עוגנת בנמל העיר. לאחר שחזר איתה מכרתים, עגנה הספינה ועגנה בנמל, ועם השנים הלכו ונשחקו חלקיה. כך הוחלף התורן, והוחלפו הירכתיים, ועם השנים הוחלפו בה קורה אחר קורה בעצים חדשים וחזקים על מנת להשאיר אותה כשירה להפלגה. לבסוף, הספינה אשר נחה לה בנמל נראתה בדיוק כמו זו המקורית, אך כל חלקיה היו חדשים. ואז החלה להישאל השאלה שמעסיקה פילוסופים עד היום: האם עדיין ניתן לקרוא לה "ספינתו של תזאוס"? האם מדובר באותה הספינה? ועם שאלה קשה מגיעה, כמובן, תשובה מציקה: "יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא" (פלוטארכוס, תשל"א, כ"ג).
אבל הפעם אנחנו עוסקים בספינה אחרת, ובקפטן שונה לחלוטין – ועם זאת, העיקרון נשמר. בחודש מרץ עלתה בשירות הסטרימינג HBO מקס סדרה חדשה ומסקרנת בשם "לו הייתי פיראט" ("Our Flag Means Death"), שבאיחור קל זמינה מעתה גם למנויי HOT. מדובר בקומדיית פיראטים תקופתית, לא פחות ולא יותר, בכיכובו של לא אחר מאשר הודור מ"משחקי הכס" (כריסטיאן ניירן), שלמרות היותו הליהוק המסקרן ביותר קיבל תפקיד קטן להפליא. מלבדו, משחקים בסדרה רייס דארבי ("ג'ומנג'י"), ג'ואל פריי (מ"משחקי הכס" גם הוא) והשחקנ.ית הא-בינארי.ת ויקו אורטיז. מי שמנצח על כל העסק הזה הוא טאיקה ואיטיטי ("תור: רגנארוק", "ג'וג'ו ראביט"), שגם מככב בסדרה וגם מביים ומפיק אותה.
הסדרה עוקבת אחר האריסטוקרט סטיד בונֵט (דארבי), גבר אמיד ונשוי עם ילדים שמואס בחיים המונוטוניים אליהם נולד ומחליט לעזוב הכל ולהפוך לפיראט. הוא משלם לפועלים כדי שיבנו לו ספינה דנדשה, אוסף צוות לו הוא משלם משכורת חודשית (בניגוד לשאר שודדי הים הרגילים שמחלקים את השלל עם הצוות), דואג להם לאוכל ולזכויות סוציאליות ויוצא להפליג בים הגדול על אף שאופי של פיראט הוא... ממנו והלאה. הסדרה מבוססת באופן חופשי על סיפורו של "השודד הג'נטלמן" סטד בונט שהיה קיים באמת, ובקווים כלליים זהו גם סיפור חייו.
אך לפני שהיא קומדיית פיראטים, "לו הייתי פיראט" היא קודם כל קומדיית מקום עבודה. ממש כמו שירה שטיינבוך מ"קופה ראשית" או מייקל סקוט מ"המשרד", סטיד בונט הוא מנהל שרוצה בטובת עובדיו – אך בעיניהם הוא מושא ללעג. סטיד הוא דג מחוץ למים; אי התאמתו למקצוע יסודית מאוד. הוא מביא לספינה את מיטב מחלצותיו ואת ספרייתו השלמה, הוא לא יודע ללכת מכות או להשתמש בכלי נשק והוא בקיא הרבה יותר בנימוסים והליכות מאשר בפוליטיקה ימית. כל אלה לא עוצרים אותו מלהיכנס ללב ליבה של קהילת השודדים הימיים ולהיות מוכרח להתמודד עם כללי המשחק העקובים מדם.
הנושא של דג מחוץ למים, סיפור החיים המשונה והמשעשע, הפרקים הקצרים, הדמויות האקסטרווגנטיות והסצנות המופרכות – כולם מאפיינים ברורים מאוד של קומדיה, אך "לו הייתי פיראט" היא אינה קומדיה קלאסית. הצפייה בה לא מלווה בפרצי צחוק כמעט כלל, ולוקח לא מעט זמן כדי להיכנס אליה (טוב, בעצם, זה אולי דווקא די קלאסי. "המשרד", "קומיוניטי", "מחלקת גנים ונוף", "שיט'ס קריק". לא קשה למצוא דוגמאות). אבל אחרי שנכנסים לתוך העולם והעלילה, מתגלה סדרה אחרת; קומדיה שהיא לא מאוד קומית, מלודרמה שהיא לא ממש מלודרמטית, סיפור הרפתקאות שהוא כן הרפתקני, אבל זה לא לגמרי העיקר.
אבל היא לא באמת אחרת. היא לא באמת שום דבר שלא ראינו לפני זה. "לו הייתי פיראט" מרגישה יותר כמו שמיכת טלאים שבה כל מאפיין נלקח מז'אנר אחר, והתוצאה לא מרגישה חדשנית, אלא מחזוּר של תכנים ישנים שראינו כבר בגרסאות שונות. ירכתיים מפה, תורן משם. ערב רב של נושאים ודמויות ותמות שמורכבים לכדי יצירה. זה, כמובן, התיאור הכי כללי בעולם שמתאים לכל ספר, סרט, סדרה ויצירה על הפלנטה; הרי הכל כבר נעשה בגרסה כזו או אחרת וכל הנחלים זורמים אל הים ואין שום חדש תחת השמש, וכל זה. אבל איכשהו כאן זה נכון ביתר שאת.
ובכל זאת, זה לא-לא עובד. כי הפרקים קצרים, ופיראטים זה כיף, וסטיד בונט הוא פשוט דמות מצוינת. ולמרות ההתחלה החלשה יחסית, "לו הייתי פיראט" היא סדרה חמודה בהחלט לצפות בה כשלא בא לכם לשקוע למשהו עמוק מדי. היא כנראה לא תישאר איתכם יותר מדי אחרי הצפייה, אבל יש רגעים שזה בדיוק מה שצריך.