בתחום עיצוב חוויית המשתמש יש מושג שנקרא "תבניות אפלות". במילים פשוטות - מדובר בתכסיסים שחברות מסחריות עושות במטרה לגרום ללקוחות להסכים לדברים שהם לרוב כנראה לא היו מסכימים להם, כמו למשל למקם כפתור יציאה במקום לא אינטואיטיבי או להחביא סעיף "שלח הזמנה לאנשי הקשר שלי" בהרשמה לאפליקציה חדשה (היי לינקדין). חשבתם שאתם בוחרים מה לאשר או לא? מדהים מה שאפשר לעשות עם כמה כפתורים.
הכפתורים הנחבאים האלה הם החומר שממנו מראה שחורה עושה מטעמים, שהרי הנבזיות הקטנה של הטכנולוגיה היא בסיס האימה המד"בית של היצירה המרעישה של צ'רלי ברוקר. אבל בפרק חג המולד החדש של הסדרה, מראה שחורה: בנדרסנאץ', הטכנולוגיה ממנה היא מפחדת היא כלי ליצירת המבנה הנרטיבי הייחודי של הפרק. הכינוי המיושן "טלוויזיה אינטראקטיבית" חוזר להיות רלוונטי פתאום, כשנטפליקס מאפשרים לצופה לבצע החלטות עבור גיבור הפרק, החל מאיזה דגנים לאכול בבוקר ועד להחלטות הרות גורל.
זה לא רעיון מקורי במיוחד, והיוצרים בהחלט יודעים זאת. הוא נשען לא רק על תכניות טלוויזיה שניסו את התכסיס הזה בעבר (כמו למשל הסדרה הגרמנית החלטה רצחנית מ-1991, שאפשרה לזפזפ בין שני ערוצים כדי לקבוע את העלילה), אלא גם על מבוכים ודרקונים, רשת של ספרי "בחר את ההרפתקאות בעצמך" וכמובן, משחקי מחשב. השניים האחרונים אף מהווים חלק מעלילת הפרק, שמתקיימת בשנת 1984 ועוקבת אחרי מתכנת המשחקים הצעיר סטפן בטלר (פיון ווייטהד) שמנסה ליצור משחק מחשב המבוסס על ספר הרפתקאות שופע בחירות. כצפוי מפרק של מראה שחורה, זה לא הולך להסתיים בסוף שמח, לא משנה כמה סופים אופציונליים ישנם.
הפרק לא רק נעזר בבחירות, אלא ממש נשען לתוכן ומהרהר ברעיונות הפילוסופיים שמאחורי בחירה חופשית אל מול פטליזם. זה נושא דיי נפוץ ביצירות בכלל ובקולנוע בפרט (דלתות מסתובבות לדוגמה), אבל האפשרות לגעת בו בעזרת פורמט שמשאיר את הבחירה אצל הצופה היא בהחלט בחירה מעניינת. עשר השניות שיש לצופה כדי לבחור בין שתי האופציות הופכות אפילו את החלטה מינורית כמו איזה מוזיקה לשמוע במהלך נסיעת אוטובוס לבחירה מלחיצה ומייצרות חווית צפייה שונה, כזו שלא מאפשרת להתנתק מהמסך או להישאר פאסיבי. לא יהיה כאן נטפליקס אנד צ'יל.
אבל ככל שהפרק (או המשחק) מתקדם, כך גם מתגברת התחושה שלבחירה שלכם אין משמעות כזו גדולה. תיאוריית קווי הזמן המקבילים, שאף מוזכרת בפרק על ידי קולין ריטמן (וויל פולטר המצוין), גורסת כי ישנם אינספור מציאויות קיימות, אך לבנדרסנאץ' יש רק חמש שעות ו-12 דקות של חומר מצולם – כלומר, אפשרויות מאוד מוגבלות. זה הופך להיות ברור ברגע שבוחרים בין שתי אופציות שלא מפצלות את העלילה, או שמגיעים לסוף אפשרי שמחזיר אתכם אחורה לנסות שוב. זה ללא ספק חלק מהמטרה של ברוקר, שמדמה את הדמות הראשית לפאקמן, שיכול למות ולנסות בשנית, אבל הרעיון הזה הופך למעייף דיי מהר ומשאיר את הצופה משועמם בלופ, מחכה למוות הבא, כאילו היה ביל מארי בלקום אתמול בבוקר.
זה פרויקט שאפתני במיוחד, ורק הולם שמראה שחורה תהיה הראשונה לנסות לטבול את אצבעה במים הלא נודעים הללו. הקונספט מנוצל היטב ואין ספק שחשבו עליו לעומק, והעובדה שהוא משומש באופן קוהרנטי כחלק מהעלילה היא השיחוק של הפרק, אבל משהו אחר נשכח בתהליך. ברמה הקולנועית, מעבר לתעלולים, זה פשוט לא פרק טוב או מעניין בשום צורה. לא אכפת לנו מה גורלה של אף אחת מהדמויות, כולל הדמות הראשית שאל ראשה אנחנו נכנסים באופן די מילולי. חוויית הצפייה המסקרנת מתחלפת די מהר באתגר לגלות בכמה דרכים שונות אפשר להרוס את חייו של המתכנת האומלל וגם כשמגיעים לסוף משמעותי, כזה שזורק את הצופה לקרדיטים, אין קתרזיס של ממש.
אחרי כמה שעות של חיפוש סופים, מצאתי את עצמי שוקע בספה. פספסתי כמה בחירות ונתתי לפרק לרוץ על דעת עצמו. זה היה משחרר. בסוף, אחרי כמה לופים, הגעתי לאחד הסופים הסופיים בהחלט, שהתגלגל לקרדיטים ואז לתבנית האפלה של נטפליקס. כולכם מכירים אותה – הכפתור הצדדי שמפעיל באופן אוטומטי פרק נוסף תוך חמש שניות, כל עוד לא לחצתם על משהו אחר. הפרק סאן ג'וניפרו התחיל לרוץ ואני, מותש מכל הבחירות האלה, נתתי לנטפליקס להחליט עבורי בשיטת מצליח. בחירה חופשית עאלק.