לא משנה כמה פעמים נתרגל את זה, עדיין יש משהו שמרגיש מוזר כשאנחנו ניגשים לצפות בגרסה חדשה לסדרה מסוימת. במקרה של "חשד" ("Suspicion"), העיבוד הבינלאומי (שעולה היום לאפל TV פלוס) ל"כפולים" המצליחה של קשת 12, התחושה הזו רק מתחדדת: רגע אחד אנחנו כוססים ציפורניים למראה כלה שנשלחת למעצר ביום חתונתה - ורגע אחר כך אנחנו נזכרים שהיינו שם עוד קודם, פשוט עם מגי אזרזר. אבל העובדה שהקהל הישראלי מכיר (גם אם לא לגמרי זוכר) את פרטי העלילה של "כפולים" ממש לא אומרת שאין לו טעם לצפות ב"חשד". ובאופן די מוזר, העובדה שאומה תורמן משחקת שם אפילו לא נמצאת בראש רשימת הסיבות להתמכר אליה.
סיפור המסגרת של "חשד" - שבין מפיקיה נמנים בכירי קשת, יוצרי "כפולים", השואוראנר רוב וויליאמס ("להרוג את איב") והבמאי כריס לונג ("האמריקאים") - מזכיר מאוד את העונה הראשונה של המקור: אנשים שלא מכירים אחד את השני נעצרים בחשד לחטיפה מתוקשרת. ב"חשד" אין זכר למוסד הישראלי או לפרשת החיסול של מחמוד אל-מבחוח, ששימשה השראה ל"כפולים", אבל כן יש בה את קתרין ניומן (תורמן), אשת עסקים עשירה ומיוחסת כמו אחרונת הדמויות של "יורשים", שבנה הצעיר נחטף. אה, וגם יש בה דמות של גבר מסתורי בשם שון טילסון, קריצה חביבה לצופי המקור הישראלי (כשאת נעליו של אנחל בונני ממלא השחקן אליאס גייבל מ"צוות עקרב").
עוד שמות? בבקשה: את חבורת העצורים משלימים, לצד טילסון, אותה כלה ביום חתונתה (ג'ורג'ינה קמפבל, "מראה שחורה"), מרצה באוניברסיטה (אליזבת הנסטרידג', "סוכני ש.י.ל.ד"), ובן למשפחת מהגרים הודית (קונאל נייאר, "המפץ הגדול") - שלמרבה הצער מחזק את הסטריאוטיפ של בעלי המוצא האסייתי עם חוש טכנולוגי מפותח. נכון, ב"כפולים" היה גם עצור חמישי, אבל לא ציפיתם שיגלו לכם הכל על ההתחלה. כולם חיים בלונדון, שהו בניו יורק בעת החטיפה, נעצרו בעיר מגוריהם - וכאן נגמרים הדברים שכדאי לומר בשלב זה על "חשד". הרי כל סוד הקסם שלה, בהתאם לז'אנר, הוא המתח לקראת הלא נודע.
מה שכן אפשר לומר הוא ש"חשד" לוקחת את אחת מנקודות החוזקה הגדולות ביותר של "כפולים", והיא שכל אחד מהמעורבים חשוד כאן פעמיים: פעם אחת על החטיפה, למרות שהראש מבין שהם נקלעו לפרשה בעל כורחם, ופעם נוספת על הסודות האחרים שהם מסתירים ונחשפים לאורך הזמן. שני פרקי הפתיחה של "חשד" זמינים לצפייה כבר היום, כשיתר הפרקים יעלו מדי שבוע - אך לאחר צפייה מראש בעונה המלאה, אפשר להבטיח ביושר שכל פרק טומן בחובו איזשהו טוויסט או הפתעה.
בעוד שחברי הקאסט הבולטים של "חשד" הם אלה שפחות יהיו מזוהים עבור הקהל הרחב, מי שמובילה על כתפיה את קידום הסדרה - ובצדק, כי אין עליה - זו תורמן. דווקא כאן מאכזב לגלות שתורמן לא באמת נוכחת גם ברגעים שבהם היא נוכחת, ולרוב היא מרגישה פחות כמו שחקנית ויותר כמו הולוגרמה. ברור שהאמא של החטוף מסתירה דברים בעצמה, אבל הקטעים שלה הם בבירור החלשים והמעייפים יותר, אלה שמוציאים את האדרנלין מעלילת המתח המעולה.
"חשד" לא מתיימרת לשנות את עולמן של סדרות המתח שקדמו לה, אבל היא כן מעלה, בשוליים, סוגיות ששווה להתעכב עליהן לרגע - למשל התקשורת בין שני החוקרים, הבריטית והאמריקאי, שנלעסה לעייפה בעבר ובכל זאת מצליחה להציף שאלות מעניינות מעל לפני השטח. הוא אימפולסיבי, היא סבלנית, ויחד הם צריכים לפצח איכשהו את התעלומה. הפערים האלה הם מה שהופך את "חשד" להפקה בינלאומית אמיתית, לא סתם בריטית או אמריקאית, כזו שמתמקדת פחות בחטיפה הנקודתית הזאת ויותר בבני האדם השונים שמעורבים בה. יש בזה משהו סמלי: "כפולים" כבר הביאה את האווירה הבינלאומית לטלוויזיה הישראלית, ועכשיו זה הזמן להחזיר אותה למקום שממנו היא באה.