"סדרה המנסה לחשוף את העולם הקשוח והמלוכלך של האולפנים הגדולים בהוליווד", כך מתוארת "לשחות עם כרישים" בתקציר הסדרה, שעושה חשק לצפות בה - במיוחד עבור חובבי ז'אנר הסדרות על פנים התעשייה. גם קאסט השחקנים מרשים: בדרמה של רוקו, שזמינה כעת לצפייה בישראל, מככבים כמה שמות גדולים – בתפקיד הראשי קירנן שיפקה ("מד מן", "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה"), ולצידה דיאן קרוגר האייקונית וגם השחקן הקנדי הוותיק דונלד סאת'רלנד. מגזין וראייטי אפילו הכתיר אותה כאחת מעשר הסדרות המבטיחות של השנה. "לשחות עם כרישים", שמבוססת על הסרט של קווין ספייסי מ-1994 באותו שם, אמנם לא זכתה להייפ של ממש, אבל על סמך הפרטים היבשים היא נראתה כמו סדרה שעשויה להיות לא רעה. אז מה כבר יכול להשתבש? ובכן, כפי שמתברר לאחר הצפייה בששת פרקיה, הכל.
"לשחות עם כרישים" נפתחת בסיקוונס מטריד למדי (שבדיעבד, אולי יכול היה לשמש עבורי כתמרור אזהרה). מיד אחריו הסיפור מתחיל – סיפורה של צעירה בשם לו סימס (שיפקה) – נובאדי, מה שנקרא - שמתחילה לעבוד כמתמחה באולפני פאונטן (הבדיוניים), אחד האולפנים הבולטים בהוליווד. היא עובדת תחת טראוויס ואלכס הקשוחים, שמתרשעים למתמחים; אבל זה, כמובן, רק כי הם סופגים השפלות על בסיס יום יומי בעצמם – מג'ויס הולט (קרוגר), מנהלת האולפנים, שנחשבת להצלחה מסחררת בתחומה אבל גם לבוסית איומה וחסרת נשמה.
עד כאן הכל בסדר, הקלישאות הרגילות. משפטים כמו "לכם המתמחים אין דעות, אתם כלום ושום דבר" שיוצאים מפיהם של אלכס וטראוויס, או לחילופין קרם הידיים שג'ויס מתעקשת שיושפרץ אל כף ידה הפתוחה בכל פעם בה היא נכנסת למשרד (קאם און). אם הבנתי נכון, הסדרה מתרחשת בימינו אנו (או לפחות בכמה השנים האחרונות), וקשה לי להאמין שמישהו *עדיין* מתנהג ככה לעובדים – התעמרות במקום העבודה זה כבר לא כזה קול, כך אני רוצה לקוות – אבל ניחא.
בכל מקרה, גם ג'ויס העוצמתית והמאיימת, כמובן, נתונה ללחץ מלמעלה. רדמונד אייזקסון (סאת'רלנד) - בעלי האולפנים הזקן, השוביניסט והגזען - אמנם נמצא על ערש דווי אבל עושה לה את המוות כל עוד הוא עדיין כאן; במקביל, היא מתקשה להוציא לפועל הפקת סרט שמבוסס על סדרת הספרים המצליחה של הסופרת מרדית' לוקהארט, ומתמודדת עם הכישלונות המרובים שהמיט רדמונד על האולפנים. וגם בחייה האישיים של ג'ויס המצב מורכב: יחסיה עם מיילס, בעלה האמן, רעועים - והיא לא מצליחה להיכנס להיריון. "העונש המתבקש" על היותה קשוחה כל כך. כן, זה קו עלילה שראינו באינספור מקומות קודם לכן, אבל ניחא.
את ההקלה שלה מוצאת ג'ויס בלו. מתברר שבת ה-22 עם הבגדים המשונים והצמות היא דווקא מתמחה יעילה וחכמה במיוחד, ובדרכיה המסתוריות היא מצילה את האולפנים פעם אחר פעם. וכאן, ב"דרכיה המסתוריות", הפסקתי להגיד "ניחא" והתחלתי להגיד "וואט דה פאק". באחד הפרקים הראשונים מנסה לו לפתות את מרדית' במטרה לשכנע אותה לשחרר לאולפנים את הזכויות על ספריה; בלי להיכנס לפרטים של מה שקרה שם – לטובתכם האישית, תאמינו לי – אספר שמעולם לא ראיתי בטלוויזיה סצנת סקס מביכה כמו זו. וראיתי את "סקס/לייף".
עד הסצנה ההיא, "לשחות עם כרישים" הייתה סדרה מעפנה ולא מקורית, שמציגה דיאלוגים מעוררי גיחוך, כאילו נכתבו על ידי תלמיד כיתה י' במגמת קולנוע. אבל מהסצנה הזו והלאה, איכשהו, המצב החמיר. "לשחות עם כרישים" התגלתה כסדרה גסה שמתחרמנת מאלימות וחוגגת את הגועל. אין בעיה עקרונית עם סצנות גרפיות – כשצריך, צריך, ויש סדרות שלא יכולות ולא אמורות להתקיים בלעדיהן – אבל במקרה של "לשחות עם כרישים", הבוטות הזו לא משרתת שום דבר. כל רעיון שמועבר בסדרה באמצעות דם או עירום יכול היה להיות מועבר גם בלעדיו (כולל סצנת התאבדות מחרידה מהפרק האחרון, שהיא ממש שיא השיאים). ובין כה וכה הביצוע כל כך ילדותי ומתלהב, ככה שפשוט אי אפשר לקחת את הסדרה ברצינות.
בלי להרוס יותר מדי למי מכם שמשום מה יבחר לצפות בסדרה הזו - באמת, אל תעשו את זה - אגיד שככל שמתקדמים הפרקים, אגיד שלו היא בסך הכל בחורה די מופרעת, בלשון המעטה. לכן, מתבקש לתהות מדוע מובאת הסדרה מנקודת מבטה שלה (היא מקריינת את הסיקוונס המוזר ההוא מההתחלה, ומציגה את הסיפור שאנחנו עומדים לשמוע). כלומר, לא ברור מה התרומה של ההחלטה הזו למבנה של הסדרה. ובכלל, במהלך הצפייה נשאלות הרבה שאלות שנותרות ללא תשובה: חפצים שמופיעים תכופות בשוטים אינטנסיביים לאורך הסדרה לא באמת מקבלים משמעות בסופה, ובשום שלב לא ניתנת סיבה או מניע הגיוני, מפוקפק ככל שיהיה, למעשה האיום ביותר שעשתה לו (בלי ספוילרים).
הנחמה היחידה ב"לשחות עם כרישים" היא השחקנים. קרוגר מצליחה לעגל ולו במעט את הדמות השטוחה שכתבו לה, ולעורר אמפתיה; סאת'רלנד הכריזמטי והמהפנט עושה עבודה נפלאה בתור הנבל, שמתחשק לסטור לו בפנים למרות שהוא קשיש וגוסס. כן צריך לציין לטובה גם את הפרקים הקצרים של הסדרה, בעידן בו כל דרמה ממוצעת מתעקשת למתוח פרקי טלוויזיה לאורך של סרט. אבל במחשבה שנייה, אולי "לשחות עם כרישים" דווקא הייתה נתרמת מעשר דקות נוספות לכל פרק; אולי כך היא הייתה מצליחה להעמיק את קווי העלילה שלה, לסבך קצת את הגיבורה שלה, שנראה שהכל הולך לה הרבה יותר מדי בקלות.
"לשחות עם כרישים" מוכיחה שגם רעיון בסיסי טוב יכול ליפול בגלל טיפול רע. האשמה כאן היא ללא ספק על הבמאי טאקר גייטס והיוצרת קת'לין רוברטסון, שאחראים יחד על אחת הסדרות הגרועות שראיתי השנה. עצה שלי - תחסכו מעצמכם את הישיבה המכווצת בספה למראה הקרינג' הנורא, ופשוט אל תצפו בה.