אם סרטים שזוכים לביקורות קוטביות אינם נדירים במיוחד, הרי ש"הכחדה" הוא מקרה נדיר של סרט שהפצתו היא זאת שמעוררת מחלוקת בעולם, או לפחות בחצי הכדור הגיקי.    

מעשה שהיה: סרטו החדש של אלכס גארלנד ("אקס מכינה") הוא הפקה של "פרמאונט", עיבוד לפרק ראשון מתוך טרילוגיה ספרותית מאת ג'ף ונדרמיר. 40 מיליון דולר, נטלי פורטמן בתפקיד הראשי, אולי לא סרט-דגל אבל גם לא פרויקט שוליים. אלא שכשפרנסי האולפן צפו בסרט - או ליתר דיוק בתוצאות השליליות של הקרנות הניסיון שלו - הם התחילו לדבר על צילומי השלמה ו/או סיבוב עריכה אגרסיבי שייתן מענה לתלונות על כך שהסרט "מסובך מדי" ובעיקר ישנה מהותית את המערכה האחרונה, הקודרת והאניגמטית שלו.

גארלנד התנגד באופן טבעי וזכה לגיבוי מצד המפיק סקוט רודין, בעל זכות הפיינל קאט בפרויקט, שזאת המקבילה הקולנועית להיא מהקופה הראשית שצריך לקרוא לה בשביל ללחוץ ביטול. על פיו יישק דבר, ומה שרודין השיק בסופו של דבר היה משפט שלמה מעניין: "הכחדה" נותר הסרט המקורי של גארלנד, אבל בכל הנוגע להפצה בבתי הקולנוע הוא למעשה נגנז. פרמאונט אמנם הפיצה אותו באולמו בארה"ב ובסין, אבל בשאר העולם הוא זמין רק בנטפליקס, ששילמה תמורתו סכום שלא פורסם אבל היה כנראה אטרקטיבי מספיק מול החששות של האולפן מהתרסקות בקופות.

ההכנסות של "הכחדה" בארה"ב עד כה - 26 מיליון דולר לסרט בתקציב של 40 מיליון - לא מאפשרות לקבוע אם פרמאונט צדקו כשחששו שיש להם בידיים מה שמכונה באמריקאית "תרנגול הודו". אבל עצם העובדה שנטפליקס מפיצה סרט שאולפן הוליוודי רצה לשנות מן היסוד היא הסיבה האמיתית להתנצחות שהוזכרה לעיל: האם ענקית הסטרימינג יצאה גדולה כשהושיעה סרט מאונס אולפני אופייני, או לחלופין יצאה פח מילולי למדי כשהסכימה לקלוט את הפסולת של הוליווד? אפילו גארלנד עצמו, למרות שניצל מהגורל האכזר של הבמאי שהשתלטו לו על הסרט, הגיב באמביוולנטיות. מצד אחד התבאס שסרט שתוכנן למסך הגדול יגיע לרוב המוחלט של הצופים דרך המסך הקטן, מצד שני הכיר בכך שהפצה בנטפליקס עדיפה משמעותית על פלופ קולנועי שנעלם מהמסכים בתוך שבועיים.

אז מי צודק? אנשי "ייאי נטפליקס" או מפלגת "נטפליקס פח"? צפיתי אמש ב"הכחדה" ומתברר שבסוגיה הזאת אני קצת יאיר לפיד. השעה הראשונה של הסרט בהחלט מרמזת שבפרמאונט נבהלו משום דבר: יש כאן עלילה קוהרנטית לגמרי שבמרכזה אשת צבא לשעבר ופרופסורית לביולוגיה בהווה (פורטמן), שמתמודדת עם ההשלכות הקשות של המשימה האחרונה שאליה יצא בן זוגה החייל (אוסקר אייזק, ששיתף פעולה עם גארלנד גם ב"אקס מכינה"). בן הזוג היה חלק ממשלחת שחקרה אנומליה כל כך מוזרה שהיא מוגדרת בצדק כאירוע שיכול להיות דתי ובאותה מידה פיזיקלי, מעין זוהר או נצנוץ שהופיע לאחר נחיתת מטאור בסמוך למגדלור באמצע שומקום והלך וגדל לכדי סביבה ביולוגית מנותקת שכל מי שיצא לחקור אותה לא חזר, או חזר לא במצב. נכון שלא "מסובך מדי" עד כה?

"הכחדה" נשאר מותחן אפקטיבי עם אופק אימה מהסוג המלחיץ-אך-לא-מקפיץ, שום דבר קיצוני באמת, כשהגיבורה חוברת לצוות של מדעניות מדיסציפלינות שונות (ג'ניפר ג'ייסון לי, טובה נובוטני, טסה תומפסון וג'ינה רודריגז) וחודרת איתן אל מבעד לנצנוץ. במשך משהו כמו 80 דקות מתוך ה-115, קשה להבין מה נסגר עם פרמאונט: הסרט משתפר ככל שהוא מתקדם ומייצר סדרה של סצנות זכירות, ואילו המינוסים שלו - בראשם התחושה שמדובר באוסף של דברים שכבר ראינו, למשל ב"הערפל" של פרנק דראבונט ובפרקים 2 ו-4 בסדרת "הנוסע השמיני" - בטלים בהשוואה לפלוסים, בראשם אווירה קריפית לעילא, משחק מצוין של האנסמבל כולו והאפקט התמיד-מבורך של מדע בדיוני הארדקור: הסרט הזה גרם לי לחשוב. לי ולתת-מודע שלי, שהלילה התפנן על סיוטים בהשראתו הישירה (יצוין, אגב מינוסים, שהאפקטים אצלי היו יותר טובים מאשר אצל גארלנד). 

אבל אז מגיעה הישורת האחרונה, זאת שפרמאונט רצתה לשנות, ופתאום קשה להגן על "הכחדה". בין מעמד סיום כמעט מופשט מחד ולא מספיק מסעיר ויזואלית מאידך, בין טוויסט צפוי ומיותר לבעיה מבנית מוזרה - בעצם לא למדנו שום דבר חדש על מה שבאמת קורה כאן מאז שהבנו מה באמת קורה, איפשהו בשליש האמצעי - אפשר להבין למה האולפן עם ההר חשב שזה לא מספיק טוב.

הכחדה, ביקורת סרט (צילום: נטפליקס)
אנסמבל של שחקניות מצוינות|צילום: נטפליקס

האינסטינקט האנטי-תאגידי - שבמקרה הזה מגובה בדברי הימים של הוליווד - אומר שאם פרמאונט הייתה עושה ב"הכחדה" כבשלה, היא כנראה הייתה מטפישה אותו ובוודאות קצת מרדדת אותו ובסבירות גבוהה מעניקה לו סיום לא פחות מאכזב מזה שביים לו גארלנד, רק כנראה מסוג אחר. מצד שני, הנה דעה שאני מוכן להיהרג על זכותי להשמיע: על כל "יחידת המתאבדים" ו"רוג 1" שהוליווד חיסלה במהלך של עריכה ו/או צילומים מחודשים, יש יצירת מופת שצריכה להגיד תודה על ההתערבות של האנשים בחליפות.

אם להישאר באזורי המד"ב האפל, הרי ש"בלייד ראנר" בגרסתו המקורית - עם הקריינות שרידלי סקוט כל כך שנא, עם הסוף שהורכב לו יחדיו משוטים שצולמו בכלל ל"הניצוץ" של קובריק - הוא עדיין סרט טוב בהרבה משלל "גרסאות הבמאי" של סקוט. "אדם בעקבות גורלו" הוא היצירה המהודקת שהוא הרבה בזכות ההתעקשות של קולומביה על מגבלת זמן מסך של 95 דקות, שהבמאי דניס הופר התנגד לה נחרצות ממש עד להקרנת הבכורה המוצלחת בפסטיבל קאן. לגבי "אפוקליפסה עכשיו", מספיק לראות את גרסת ה-50 דקות אקסטרה של פרנסיס פורד קופולה כדי להבין עד כמה הסרט המקורי הרוויח מהתעקשות של האולפן על הסתפקות בקאט הארוך ממילא בן ה-153 הדקות. מהצד השני של המטבע הזה, טרילוגיית "שר הטבעות" כמו שאנחנו מכירים אותה קיימת רק מפני ש"ניו ליין סינמה" שכנעה את פיטר ג'קסון שהוא לא צריך לדחוס את כל הסאגה לתוך שני סרטים בלבד כפי שתכנן (כן, בשיא הרצינות, הייתה תקופה שלג'קסון הייתה בעיה של לחשוב קצר מדי).

הכחדה, ביקורת סרט (צילום: נטפליקס)
סביר שגם האולפן היה מעניק ל"הכחדה" סוף מאכזב כשל גארלנד|צילום: נטפליקס

אלכס גארלנד כתב תסריטים מעולים ל"זריחה", "השופט דרד" (מ-2012, לא הזוועה עם סטאלון מ-95') ומותחן המד"ב האפל "Never Let Me Go", אבל שני סרטיו הראשונים כבמאי סובלים מבעיה דומה: המון רעיונות יפים, חלקם מקוריים וחלקם שאולים, שבסופו של דבר לא נותנים שלם באמת מספק. "אקס מכינה" היה אדיר עד האמצע ואז החל לאבד כיוון; "הכחדה" מתחיל ככה-ככה, נעשה כביר בשליש האמצעי ומתאבד באחרון. אין לי מושג איזה סרט הוא היה אם פרמאונט הייתה עושה עליו עוד סיבוב, אבל כמו שהוא, ככה אני באמצע: בהחלט ממליץ לצפות בו בנטפליקס, אבל בפירוש לא חושב שההגנה על הקאט של גארלנד הייתה הרעיון הכי טוב מאז הלחם הפרוס.