קשה להגדיר את "חאנשי", הסדרה הישראלית החדשה של HOT, בתור סדרה ישראלית. היא בהחלט עונה על כל הדרישות: היוצרת היא עליזה חנוביץ' (שהפציעה לרגע ב"המפקדת"), הבמאים הם מיקי טריאסט ואהרון גבע (שביימו את זוכה פרס אופיר הקצר "ברכה" ואחראים לאינספור הברקות רשת, חלקן ממש כאן ב-mako) - ולמרות שחלק נכבד מהתסריט שלה בכלל באנגלית, עדיין מדובר בהפקת מקור כשרה ומקומית. אבל הכשרות הזאת היא חלק גדול מהעניין. כי יותר משהיא ישראלית, "חאנשי" היא בעיקר סדרה יהודית.
לא צריך להיות "שטיסל" בשביל להיחשב לסדרה יהודית, וגם "טרנספרנט" משתלבת היטב בקטלוג הזה. העיקר שתהיה זיקה ברורה לדת ולמסורת. ו"חאנשי", שעלתה השבוע, מתמקדת בצעד שכל בן דת משה וישראל שמע עליו: ה-Aliyah. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של חאנשי - היוצרת, הכותבת, הכוכבת והדמות הראשית - ומתחיל עם צעירה דתייה מהקהילה היהודית בברוקלין שמגיעה לירושלים ומגלה שהיא מתחרמנת מחיילים מזרחים. רק לא ג'ובניקים. יש דרכים מהוגנות מאלה לתיאור המצב, אבל חאנשי (הגיבורה והסדרה) לא מפחדת להיות בוטה כשצריך. הארוס שלה מנדי הוא מענטש אמיתי, אל תבינו אותה לא נכון, פשוט כרגע היא בישראל ויש לה חלומות גדולים יותר מלהיות רחם מהלך על שתיים.
תוכנית הפעולה של חאנשי היא כזאת: 1. להתחיל תהליך עלייה במשרד הפָּנים. 2. למסמס שיחות טלפון נכנסות מברוקלין. 3. לשכב עם כל מי שבקטע שלה, ואם הוא לא בקטע אז לדאוג שזה ישתנה. מרנינה שון מגלמת את חברת הילדות שקצת מזדעזעת ממנה, תומר מכלוף (כוכב "הקב"ן" על הבמה, הבעל של יעל אלקנה מחוץ לה) את המאהב הפוטנציאלי הראשון, ורוני דלומי את הצלע הנוספת בחבורת הצעירות הכשרות. לא קאסט שובר שוויון, ולשם כך גויסו ל"חאנשי" כמה הופעות אורח מרגשות - הנרי ווינקלר מ"ימים מאושרים" ו"בארי" הוא טאטי; קרוליין אהרון מ"גברת מייזל המופלאה" היא באבשי; ליהיא גרינר וטליה ברטפלד הן אם ובת חרדיות; ובין כל אלה ישתלבו בהמשך אושרי כהן, דיאנה גולבי ואפילו שרי. השמות הללו מספיקים בשביל לגרום לכל אדם סביר להתמיד בצפייה, ובהתחשב בתפקיד המשחק המשוגע של גרינר שמחכה בפרק השלישי, ההמתנה הזו גם אמורה להשתלם.
גבול דק מפריד בין "קומדיה לא מספיק מצחיקה" לעוד "דרמה קומית". "חאנשי" מתעקשת ללכת על האופציה השנייה, למרות שהטון שלה קומי במובהק, ולזכותה יאמר שכל בדיחה - אם כי אין הרבה כאלה - עובדת. חלק גדול מהקרדיט על כך צריך ללכת לחנוביץ' השחקנית, שאפשר לבלות שעות בצפייה בה מפלרטטת עם מקומיים בעברית שבורה. הבעיה מתחילה עם חנוביץ' התסריטאית: במקום להתקדם, לא משנה לאן, "חאנשי" רודפת סביב החצאית של עצמה. מותר לה לא להיות מצחיקה, הרי בימינו גם "אפס ביחסי אנוש" וגם "המפקדת" יכולות לגור במדינה אחת, היא פשוט צריכה לפצות על זה עם משהו אחר שלא ממש נמצא.
זאת הבעיה בפרויקט סולו מובהק כמו "חאנשי": כשחנוביץ' בשיאה על המסך, מדובר בכוכבת עולה שרק אתמול עוד הייתה אנונימית. כשהיא מסתבכת מאחורי הקלעים, החריקות ניכרות לעין ולאוזן. אף על פי כן, כדאי להתמיד איתה - ירושלים שאליה חאנשי נוחתת היא כמו תפריט טעימות של ההוויה הישראלית, וכל פרק-שניים היא מדלגת בין הפלח החרדי, המתנחלי והדתי ששומר נגיעה רק לבינתיים. תחת כמה פערים מובהקים, בהם קצב בדיחות נמוך וצבעוניות לא מספיק נועזת, "חאנשי" היא מעין "קימי שמידט" ישראלית. בסוף שתיהן יצאו מבונקר לעולם של גדולים.