דונלד גלובר עשה הכל כדי להכין אותנו לאכזבה. היוצר והכוכב של "אטלנטה" המופתית הסתובב בשנה האחרונה ופיזר ברחבי הרשת אמירות יהירות ומעצבנות כמו "זו הטלוויזיה הכי טובה שיש לנו (האנושות) להציע" ו"רק 'הסופרנוס' יכולה להתקרב אלינו". גלובר (שמוכר גם כראפר צ'יילדיש גמבינו) הוא מולטי-טאלנט נדיר, מהיוצרים המבריקים בדורו - והוא מודע לזה ברמה שמתחילה להעלות ניחוח קניה-ווסטי. בעצם, אולי כבר כמעט רצינו להתאכזב מפתיחת העונה השלישית, לנשום רגע את האוויר שיוצא מהבלון.

אבל אז "אטלנטה" רק גזלה מאיתנו אוויר. שוב. "שלוש סטירות", הפרק הראשון בעונה החדשה, היה זר לגמרי לעלילה והדמויות המוכרות, ובו זמנית העמיד תצוגת תכלית של כל מה שהסדרה יודעת לעשות. המסגור שלו כצ'יזבט, סיפור בלהות מהסוג שנועד להפחיד ילדים רעים ולגרום להם לרוץ הביתה לאמא, מזכיר ומשקף את הכוח התת-קרקעי האפל שמניע את "אטלנטה": חרדה קיומית עמוקה, ולא בדיוק מהסוג המילניאלי הנפוץ.

האימה האינהרנטית של החוויה השחורה מנוסחת שם כמעין מטאפורה סאטירית על זוג נשים לבנות שמאמצות ארבעה ילדים שחורים, מעבידות אותם בהנבטת קמבוצ'ה, מרעיבות אותם עם מזון אורגני בלתי אכיל ולבסוף חוטפות אותם ומתאבדות בזינוק מכונית מהגשר. זה מלחיץ נורא, זה מצחיק מאוד, ואיכשהו זה גם מבוסס על סיפור אמיתי - אז בעצם שכחו מהעניין של המטאפורה.

כי "אטלנטה" היא סדרה עם מעט מאוד חסד, והמהלך הייחודי שלה - המנוגד בהתרסה לזה המקובל יותר בתרבות הפופולרית ובטח בז'אנר הדרמה הקומית - הוא לפעור נקודות של חושך טובעני בתוך האור. גלובר וחבריו (ואחיו הצעיר סטיבן, שביים את הפרק) אף פעם לא באו לעשות לנו נעים, בטח לא עכשיו. אבל לפחות הם שחררו גם את הפרק השני.

 

דונלד גלובר, מתוך
דואגת להנכיח את ההיסטוריה הגזענית והאפלה מזוויות שונות. "אטלנטה" עונה 3|צילום: באדיבות yes, יח"צ

אחרי שהראשון כמעט דחק אותנו מהספה מרוב אי-נוחות, הפרק השני כבר מאפשר להתרווח קצת: הנה ארן, אל, ואן ודריוס הישנים והטובים, בהמשך כמעט ישיר לאירועי העונה הקודמת שהסתיימה לפני ארבע שנים. אבל כדי שהדברים לא ירגישו יותר מדי מוכרים בסדרה שהזרות והמוזרות הן חומרי הגלם העיקריים שלה - הכל קורה על אדמת אירופה. ספציפית בהולנד, מדינה שגילמה תפקיד מכריע בתקופת העבדות. 

"אטלטנה" כמובן לא אומרת את זה במפורש, אבל היא דואגת להנכיח את ההיסטוריה הגזענית והאפלה הזאת מזוויות שונות שמתחפשות (ליטרלי) לעלילת "דג מחוץ למים" קלאסית ומשעשעת. זה כולל אפיזודת כלא ייחודית, עוד סצנת שדה תעופה לפנתאון, בלאקפייס המוני ואולי גם את גופתו הטריה של טופאק - והחדשות הכי טובות הן שזה קודם כל קורע מצחוק. אז הפרק השני הוא פרק מרגיע מכל הבחינות, וכדאי להשתדל שלא ליפול בפח הזה ולהרגיש יותר מדי בנוח - אבל גם אי אפשר להתאפק מלהכריז: כן, "אטלנטה" עדיין מדהימה. אולי מדהימה מתמיד.