הוא מתנקש מצוין. בעצם, מצוין זה אנדרסטייטמנט. יוצא דופן, יחיד במינו, עילוי, פנומן, וירטואוז. עד כמה הוא טוב? עד כדי כך עד כדי כך שהוא מסוגל לירות כדור במרחק של 3,815 מטר, אל תוך העתיד. הכירו את "התן" (זוכה האוסקר אדי רדמיין), האיש בעל אלף השמות. הוא רוצח שכיר בריטי שחי בספרד עם בת זוגו נוריה (אורסולה קורברו, טוקיו מ"בית הנייר") ועם בנם המשותף. אבל "חי בספרד" זו הגדרה על הנייר בלבד, מפני שהוא מסתובב בכל רחבי אירופה - מינכן, פריז, בודפשט, יו ניים איט - במטרה לעשות את מלאכתו נאמנה, ולחסל את אלו שעליהם הוא קיבל תשלום על מנת לחסלם.
והיא? סוכנת MI6 מוכשרת, מומחית בנשקים ובאנשים ובלא לחטוף כדורים למרות שיורים עליה לא מעט. קוראים לה ביאנקה, מגלמת אותה לשאנה לינץ' ("לא זמן למות"), והיא שמה לעצמה למטרה למצוא את אותו רוצח שכיר ויהי מה. המשוכות ממשיכות לעכב אותה, אבל ביאנקה לא מוכנה לוותר עד שתתפוס את איש הדמים הכשרוני והמסתורי. למה? כי זו העבודה שלה.
שניהם הם הגיבורים של "התן" ("The Day of the Jackal"), המיני-סדרה החדשה מבית רשת סקיי הבריטית ושירות הסטרימינג האמריקאי פיקוק שחמשת פרקיה הראשונים עלו בשבוע שעבר מעבר לים וכעת מגיעים גם ל-yes ו-HOT. זהו עיבוד נוסף לספרו של פרדריק פורסיית', כשהפעם מי שמוביל אותו הוא היוצר רונן בנט ("טופ בוי"). הפרקים הבאים של "התן" ישודרו מדי שבוע, גם אצלנו, עד שהיא תסתיים אחרי עשרה פרקים של מרדפי חתול ועכבר מפותלים. היא רודפת, הוא נרדף. היא סוכנת סוכנות הביון הבריטית, הוא עמית-נקש. ככה, עוד ועוד, עד הסוף המר שבוודאי יגיע בתום עשרת הפרקים בני השעה כל אחד.
כן, עשרה פרקים של שעה. שזה בערך שבעה פרקים יותר מדי. מכירים את "הישיבה הזו הייתה צריכה להיות מייל"? אז המיני-סדרה הזו הייתה צריכה להיות סרט. כמה סצנות מיותרות, כמה פילרים. הפרק הראשון מתחיל ב-20 דקות שלמות - שליש מהפרק כולו - שבו אנו צופים בתן עושה את מלאכתו ויורה באנשים במיומנות. היכולת שלו מרשימה, אין ספק, אבל הנקודה הייתה עוברת גם אם היו מקצרים את הסצנה לחמש דקות או אפילו שלוש. אבל זה לא רק שלוקח לה המון זמן להתניע. ו"להתניע" לא במובן של להתחיל את האקשן, כי זה יש בשפע מהרגע הראשון: במובן של להתניע את העלילה, את הקונפליקט, את הרגשות וההתלבטויות המוסריות. למה אנחנו כאן? למה אנחנו צופים דווקא באנשים האלה, דווקא בנקודת הזמן הזו בחיים שלהם? זו השאלה החשובה ש"התן" לא פותרת בחמשת פרקיה הראשונים.
בתסריטאות, אירוע מחולל הוא מהלך עלילתי שמתרחש בתחילת הסיפור, אירוע שקורה ומערער את שגרתה של הדמות הראשית ומוציא אותה למסע אותו שהיא עוברת. ב"התן" הרגע הזה לא בדיוק מגיע. שני גיבורנו, התן וביאנקה, סתם עושים את העבודה שלהם. אנשי מקצוע, עם כל הקשיים שמתלווים לכך. יריות, מרדפים, התחזויות, הזנחה משפחתית. אין חדש תחת השמש, סתם ביזנס אז יוז'ואל. לכן לא פלא שסדרת היריות הזאת, שהייתה אמורה להיות הכל מלבד משעממת, עושה את ההפך המוחלט. בתוספת המון סצנות פילר מיותרות שבאות רק למלא את מכסת הדקות, התוצאה המתקבלת היא סתמיות נמתחת. ואיכשהו, קו העלילה הכי מעניין ב"התן" הוא בכלל זה של נוריה. הוא אולי לא מלא באקשן, אבל הוא היחיד עם רגשות ומטרה ודרך להשיג אותה וקונפליקט.
זה קצת לא הוגן לשפוט סדרה רק על פי מחציתה, וצריך לקחת את זה בחשבון. יש סיכוי ש"התן" תתעלה במחציתה השנייה. אבל כמו שהיא נראית כרגע, מדובר בעיקר בפורנו-נשק ויריות עם הפקה מאוד מושקעת. ואקשן זה נהדר, אבל כדי ליצור טלוויזיה טובה צריך קצת יותר מאשר פיו-פיו, גם אם הוא מרשים ומדויק.