מעטות הסדרות שמצליחות לשמור על רמה אחידה (וגבוהה) לאורכן. אתם כבר מכירים את הדריל: העונה הראשונה מעולה, העונה השנייה קצת פחות, העונה השלישית מקושקשת והרביעית ממחזרת. זה קרה לסדרות דרמה מוערכות (כמו "סיפורה של שפחה") וגם לקומדיות מבריקות (כמו "טד לאסו"), וזה קרה גם ל"אמת או חובה", הסדרה של מינדי קיילינג לנטפליקס, שאיכותה ירדה כבר בעונה השלישית (שהגיעה למסך בקיץ שעבר). אחרי העונה ההיא, שהייתה עמוסה מאוד ומוצלחת פחות מקודמותיה, כבר קיוויתי שהסיפור של דיווי וישוואקומאר יתחיל להסתיים. ואכן, כך נודע בהמשך, העונה הרביעית של "אמת או חובה" – שנחתה בנטפליקס בשבוע שעבר – היא עונתה האחרונה.
בפעם האחרונה שפגשנו אותה, כזכור, הגיבורה הכאוטית שלנו דיווי (מאיטריי רמקרישנן) החליטה לוותר על תוכנית הלימודים הנחשבת ולהישאר בשרמן אוקס – לכאורה כדי "לבלות עוד שנה עם אמא שלה", ובפועל כדי לפרנס את העלילה של עונת הסיום. וצריך כמובן להזכיר את ה-סצנה האחרונה ההיא, שבמהלכה דיווי מגיעה לביתו של בן (ג'ארן לואיסון) ועושה את הדבר שהיא הכי רצתה לעשות – סקס. אבל בפתח העונה הרביעית הפנטזיה מתפוצצת (היזהרו, ספוילרים מעתה והלאה): המין היה מעפן, ואי הבנה מצערת מרחיקה את בן ודיווי זה מזו פעם נוספת. אבל עד שהיא תשוב לזרועותיו – והיא, כמובן, תשוב – השמיניזם מזמן לה עוד לא מעט דרמה בגזרה הרומנטית.
בעוד בעונות הראשונות של "אמת או חובה" ההתלבטות הייתה בין בן לפקסטון (דארן בארנט), בעונות 3 ו-4 היוצרים החליטו לפלפל את העניינים עם בנים נוספים, ובואו נודה בזה - הם לא היו מועמדים ראויים באמת. בעונה השלישית היה זה דז, שמהותו כאדם הסתכמה ב"הוא גם הודי, גם חכם וגם חתיך", ובעונה הרביעית מגיע אית'ן - עם אפיון דמות עצל אפילו יותר מאשר זה של קודמו: "באד בוי". זהו. הוא לכאורה גם חושף את דיווי לנפלאות הסקס, אבל כל זה קורה מחוץ למסך. ובכלל, הניצוץ בין דיווי לבינו בקושי אמין, ונראה שאף אחד מאחורי הקלעים לא השקיע מאמץ אמיתי בהפיכה שלו לכזה. כי במקום להעניק לאית'ן אישיות אמיתית, התסריטאים מעבים את הסיפור שלו ושל דיווי בדרך עקיפה: הם קובעים שאלינור דלוקה עליו, ומעמתים את דיווי עם משמעות האקט של בגידה בחברה. התוצאה היא קו עלילה דל למדי.
מצחיקה גם המחשבה על נקודות הדמיון הרבות – אולי רבות מדי – בין עלילת העונה הרביעית לבין עלילת עונות קודמות. קחו למשל את דז ואית'ן, שניהם נערים לוהטים אך בעייתיים שהצטרפו לקאסט רק כדי להיבעט, או את אניסה ומרגו: שתיהן נערות חכמות ומעניינות שנכנסו לסדרה על תקן "הבחורה החדשה של בן", שתיהן עוררו את היצר ההרסני של דיווי, ושתיהן נזרקו בסופו של דבר אל מתחת לגלגלי האוטובוס (אניסה קיבלה זמן מסך מצטבר של דקה בעונה הנוכחית, ומרגו לא נכחה בחתונה שחתמה את הסדרה, כאילו הרגשות שלה מעולם לא היו חשובים למישהו באמת).
אבל אם אחזור רגע לנושא הבנים של דיווי, צריך לציין שפקסטון לא מתמודד על ליבה בעונה הזו. זו דווקא בחירה מוצלחת של "אמת או חובה": קשה להודות בזה, אבל האמת היא שמהרגע הראשון הכימיה בין דיווי לפקסטון הייתה מקרטעת, אולי בגלל הבדלי הגיל (בין הדמויות מפרידה שנה, אבל בין השחקנים מפרידות 11 שנים, לא פחות). נגיד את זה ככה – אחת הבעיות הכי גדולות של "אמת או חובה" לאורך עונותיה היה הניסיון שלה לייצר "קרב" בין בן לפקסטון, כשבעצם אין דילמה אמיתית. כלומר, ברור לחלוטין מי מהשניים הוא השידוך הנכון עבור הגיבורה, גם ברמה המנטלית וגם ברמה הפיזית. לכן, ההוצאה של פקסטון מהמשוואה – למעט נשיקה אחת, שהייתה סגירת מעגל הכרחית – הייתה אחד המהלכים החכמים ביותר של הסדרה בעונה הזו.
מה שכן, פקסטון קיבל עלילה עצמאית בעונה הזו, והיא לא בלתי משונה. הוא פורש מהקולג' אחרי שבועיים בגלל ששניים וחצי דושים לא התרגשו מקיומו – אימפולסיבי מאצ' – וחוזר לתיכון שרמן אוקס, הפעם כעוזר של מאמן השחייה. פקסטון בהחלט צריך היה לעבור את משבר הזהות שהוא עבר, להבין שהטייטל "מלך השכבה" לא ילווה אותו לנצח, אבל למה הוא צריך היה לחזור לתיכון כדי לעבור את המשבר הזה? כמו כן, על הרומן שלו עם המורה המחליפה לינדזי - עוד דמות מצוצה מהאצבע - לגמרי אפשר היה לוותר.
ואי אפשר להתייחס ל"אמת או חובה" בלי לדבר על החולשה הכי משמעותית שלה: החברות של דיווי. השחקניות שמגלמות את אלינור ופביולה – רמונה יאנג ולי רודריגז, בהתאמה – לא מגיעות לרמה של חברי הקאסט האחרים, והדמויות שנתפרו להן לא מצליחות לעורר אמפתיה אמיתית ועמוקה, גם לא בעונה הרביעית.
העונה הזו של "אמת או חובה" משקיעה הרבה פחות זמן בנושאי ההגירה, פערי הדורות וחווית הזרות; היא גם מזניחה מעט את העיסוק באבל על האב המנוח. ובכל זאת - הקסם של משפחת וישוואקומאר עדיין קיים. הדינמיקה הכי טובה שיצרה "אמת או חובה", לצד הדינמיקה של דיווי ובן כמובן, היא הדינמיקה שלה עם בנות משפחתה - כשהפעם, הן מתלכדות בעיקר סביב רומנטיקה: זו שבין נירמלה לבין לן (ג'ף גרלין, שנזרק מ"הגולדברגים" בגלל התנהגות לא הולמת) וזו שבין נאליני לאנדרס, האבא החתיך של מרגו. ואם כבר מדברים על נאליני, זה הזמן להכריז שנפורנה ג׳גאנתאן, שמגלמת אותה, היא השחקנית הכי טובה בסדרה – והקשר המורכב של דיווי עם אמא שלה מכמיר לב גם בעונה הנוכחית.
ואמנם העונה הרביעית מתמקדת בעיקר בעניינים של הלב, אבל היא גם מציבה את דיווי בפני אתגר משמעותי נוסף: הניסיון להתקבל ללימודים בקולג' יוקרתי. ודווקא כאן, "אמת או חובה" חוזרת למקורות, ועושה את מה שהיא עושה הכי טוב. כלומר, כמה קווי עלילה אחרים בעונה הזו נוטים לשטחיות מאכזבת, אבל כשמדובר בתסכול של הגיבורה סביב הדחיות שהיא סופגת ממוסדות גבוהים, "אמת או חובה" שבה לעגן את הפעולות של דיווי הבוגרת בנבכי נפשה של דיווי הקטנה. וכשהיא מתקבלת לפרינסטון בזכות החיבור שכתבה על אבא שלה, אי אפשר שלא להתרגש.
אפשר להגיד בביטחון שהעונה משתפרת לאורכה. למעשה, היא ממש מתארגנת מחדש ברגע שבו כל הבנים האחרים יורדים מהפרק, וברור לכולנו – לדיווי עצמה וגם לצופים – שבן הוא האדם הנכון בשבילה. "אמת או חובה" העניקה לשניים האלה את הסיום הכי צפוי והכי יפה שהם יכולים היו לקבל: עם מחווה רומנטית גרנדיוזית של בן, הנער הכי ציני בתיכון שרמן אוקס, שמסכים סוף כל סוף להוריד את המגננות עבור הנערה שהוא אוהב ותמיד אהב.
_00_21_53_17R_re_autoOrient_i.jpg)
אז דיווי השיגה גם את בן וגם את פרינסטון; היא אף התייחדה עם האלים, ובכך השלימה באופן סופי עם השורשים שלה, וגם הוכיחה למי נתונה אהבתה הגדולה ביותר – לאמא שלה. ודיווי היא לא היחידה שמצאה את עצמה סוף סוף. בפרק האחרון שלה, וקצת כמו "טד לאסו", "אמת או חובה" דאגה להעניק סגירת מעגל לדמויות הבולטות: כולן (חוץ ממרגו, לעזאזל!) התכנסו בטקס החתונה של נירמלה ולן, וכולן הופיעו בסיקוונס האחרון, שהוא תצוגת תכלית של הגשמה עצמית. וככה בדיוק זה צריך היה להיראות.
אפשר להבין שסדרה מידרדרת כשמתנתקים ממנה רגשית, במהלך הצפייה, ומזהים מהלכים תסריטאיים. כלומר, סדרה טובה תגרום לכם להאמין שכל מהלך הוא מהלך שנובע מהנפש של הדמויות ולא מחדר הכותבים. בעונה האחרונה, "אמת או חובה" אמנם הסגירה את עצמה – אבל למרבה המזל, היא לא השניאה את עצמה.
"אמת או חובה" התחילה כסדרה עמוקה על נעורים ועל זהות והפכה לסדרה קצת פחות עמוקה על נעורים ועל זהות, אבל למרות החסרונות שלה, עדיין מדובר באחת מההצלחות הכי גדולות של הז'אנר בשנים האחרונות: בזכות ההנחיה האדירה של ג'ון מקנרו (היציאה הכי מבריקה של "אמת או חובה" ללא ספק), בזכות הרפרנסים המרובים שמוכיחים כמה היא רלוונטית (כן, הסקס ב"אופוריה" באמת לא אמין), בזכות היכולת שלה לדבר על חיי הטינאייג'רים בגובה העיניים, ובזכות הדמויות הנוגעות ללב, שנזכור ונאהב גם כשכבר נעבור לסדרה הבאה.