את קריאת ההשכמה לגבי מורשתו, לברון ג'יימס קיבל דווקא באחד מרגעי השיא של הקריירה שלו, עת זכה באליפות הרביעית והאחרונה שלו. השנה הייתה 2020, ימי הסגר של הקורונה. ג'יימס הוביל את הלוס אנג'לס לייקרס, המועדון הנוצץ בליגה, אבל במקום שהרייטינג יתפוצץ בימים שכולם מסוגרים בבתים - הוא רשם שפל היסטורי. אז תאמרו, למי יש כוח לכדורסל בימים של מגפה עולמית, אבל העניין הוא שממש באותו הזמן, אירוע כדורסל אחר דווקא ריתק מיליונים: "הריקוד האחרון", סדרה דוקומנטרית שחזרה אל שנות ה-90 ואל האליפות השישית והאחרונה של מייקל ג'ורדן, שברה שיאים ב-ESPN ובנטפליקס. "קינג ג'יימס", שכבר עשרים שנה עובד במרץ על משבצת ה-GOAT, ראה שוב את הגב של ג'ורדן.
ג'יימס, שיחגוג השנה 40, עדיין על הפרקט ונכנס לעונה מספר 22, הבין כנראה שזה הזמן שלו לכבוש לא רק שיאים סטטיסטיים מטורפים שספק אם יישברו, אלא גם את ליבם של אוהדי הכדורסל. הוא היה שותף בהפקת הסרט על "הרידים-טים" שהחזירה את הזהב האולימפי לארה"ב ב-2008, ואחר כך ניסה להיכנס לנעליו של ג'ורדן בסרט ההמשך ל"ספייס ג'אם" (שגם הביא לו את הראזי לשחקן הגרוע ביותר) לאחרונה הוא הוביל את הנבחרת האמריקאית לזהב גם בפריז, כאשר סדרה שתיעדה את טורניר הכדורסל האולימפי תעלה בנטפליקס ב-2025. ג'יימס הוא גם הפנים המוכרות ביותר ב"החמישייה הפותחת" (Starting 5), סדרת דוקו בת עשרה פרקים שעלתה בנטפליקס, וליוותה חמישה שחקנים לאורך עונת המשחקים הקודמת של ה-NBA. כל זה יכל היה להיות מרגש אפילו, אם כל זה לא היה כה מלאכותי ומהונדס.
ג'יימס כל כך מתאמץ להיות הדבר הכי נכון, הכי קול, הכי אסוף, שהביטוי "פולחן אישיות" מתגמד לעומת הדמות שמצטיירת מן המסך. בחיי שאני לא הייטר של לברון ג'יימס, ממש לא, אבל מדובר בחומר תדמיתי קשה לצפייה. ג'יימס מציג חזות מושלמת - נטולת קשיים, חרדות, אכזבות, כעסים, נקמות, כאבים, תסכולים, תככים. כלום אין שם. הכל כל כך טהור בממלכת ג'יימס שזה פשוט לא עובר. לא אקח אתכם עמוק מדי אל תוך מוחו של אוהד הכדורסל, אבל בואו נאמר שאם לא הייתי יודע אחרת, הייתי משוכנע שג'יימס הוא גם מאמן הלייקרס. ג'יימס הוא זה שמחלק הוראות לחבריו, הוא זה ש"משחק שחמט בזמן שכולם משחקים דמקה", עם סופרלטיבים כמו "מדהים כמה שהוא חכם". ג'יימס בתפקיד ביל קוסבי (לפני כל השיט שיצא עליו), ולא פלא שאנשים מתחברים לג'ורדן ולא אליו גם 30 שנה אחרי שזה פרש. ג'ורדן היה מהמר כפייתי, אדם נקמן ודורסני - אבל לפחות הוא היה איש אמיתי.
"החמישייה הפותחת" היא לא באמת סדרה דוקומנטרית עם ערך כלשהו. היא מוצר טלוויזיוני יחצני שנוצר לטובת הלקוח לצורך קידום ערכי המותג שלו, כמו בכל קמפיין פרסומי. הליגה רוצה לשווק את הנרטיב של הכוכבים הרצויים לה, ונטפליקס מצדה מקבלת פיסת היילייטס עם הטבעות יפות, מליגה שזכויות השידור שלה נמכרו הקיץ ב-76 מיליארד דולר. קוראים לזה ביזנס, ואוהד הכדורסל יכול לקפוץ להם. שלא כמו סדרות אחרות בז'אנר, דוגמת "ברייק פוינט" שעקבה אחרי סבב הטניס, או "קווטרבק" שעושה זאת בליגת הפוטבול, ודאי לא כמו "פורמולה 1" - אני חושש שאוהדי הכדורסל יסלדו מהסדרה הזאת ממש כמו שרבים מהם סולדים ממשחק האולסטאר השנתי, שהגיע בעונה האחרונה לרמת מיאוס כזאת של חוסר ספורטיביות, משל הייתה זו תחרות היאבקות מבוימת ב-WWE, שאחריו אפילו הליגה עצמה נאלצה לשנות את החוקים.
עצם הליהוק של "החמישייה הפותחת" נגוע ב"הנדסת תודעה", עם ג'יימס שמשווק ככוכב הגדול של הליגה, כאילו חזרנו בזמן עשור לאחור, ועם ארבעה נוספים - שלושה מהם אמריקאים: אנתוני אדוארדס, ג'ייסון טייטום וג'ימי באטלר, ועוד אחד שאינו אמריקאי, אבל הוא נולד בארה"ב ונשוי ללייקר-גירל אורגינלית, דומאס סאבוניס. ובמילים אחרות, הנרטיב שמשווק הוא שזו הליגה של האמריקאים, ממש כמו אז בשנות ה-90 והדרים-טים המקורית, ועכשיו מחפשים את "הפנים הבאות שלה". אלא שבעולם האמיתי, ולא זה המדומיין שמוצג בנטפליקס, הפנים כבר כאן, הכוכבים הגדולים בליגה הם מזמן לא רק ילידי ארה"ב - יוקיץ', לוקה, יאניס, SGA ואמביד, כשגם הכוכב הגדול הבא של הליגה, ויקטור וויינביינמה, הוא צרפתי. אלא שה-NBA, בסדרה שהפיקו הזוג אובמה ואגדת הפוטבול פייטון מאנינג, צריכים לחזק את יחסי הציבור של הכוכב האמריקאי שדועך לו, וזה כל כך בוטה שאי אפשר להתעלם.
כל זה בולט במיוחד בפרקים הראשונים של ה"החמישייה הפותחת", שמרגישים כמו סטורי שלא נגמר באינסטגרם, והיא עלולה הייתה להפוך התרסקות מוחלטת אלמלא קרה לה הנס של אנתוני אדוארדס, שחווה בעונה שעברה עונת פריצה הן ברמת הכדורסל והן ברמת הפרסונה. אדוארדס, כיום בן 23 ועדיין רחוק מלהיות מוצר מוגמר גם ברמה השיווקית, הוא פחות או יותר הסיבה היחידה לצפות בסדרה הזאת. בג'יימס עסקנו, טייטום אלוף טרי אבל פצצת שעמום בחמישים גוונים של ירוק בוסטוני, באטלר וסאבוניס אחלה, אבל קשה לדבר עליהם במונחים של משקל סגולי. הם לא שם.
מה שנשאר הוא אדוארדס, שככל שהסדרה מתקדמת, גם הכריזמה שלו נבנית והולכת כשהביטחון המופרז ממילא שלו, מרקיע לספירות חדשות. בין אם זה הטראש-טוק בינו ובין קווין דוראנט בפלייאוף ואחר כך כשהוא מדיח את האלופה דנבר מהפלייאוף, ובין אם זה הרגע הילדותי התמים שבו הוא משחק בפלייסטיישן בזמן שהמשפחה שלו והחברים למטה מתים מרעב, רק מחכים שהוא יואיל בטובו לסיים. אדוארדס מגיע עם ים של סוואג ובלי פילטרים. הוא מתבגר על המסך ולא במקרה הוא גם מעניק לסדרה את הרגע הכי אותנטי שלה, כשהוא מלווה את זוגתו לחדר הלידה להולדת בתם הבכורה, נכנס פנימה ומגיב תגובה שלברון ג'יימס לעולם לא היה מאשר לשידור.
את "החמישייה הפותחת" אדוארדס מציל במחצית השנייה שלה, ואולי-אולי גם את מעמד הכוכב האמריקאי כפנים הבאות של הליגה, שה-NBA כל כך רוצה לקדם.