זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, הוליווד הפכה למקום שמשתלם מאוד להיות בו. הרגלי הקניה והתרבות חזרו לארצות הברית אחרי שנים של צנע בחסות המלחמה באירופה, וסרטי קולנוע - וכוכבי קולנוע - הם הסחורה המבוקשת ביותר. בכל יום צובאים עשרות על דלתות האולפנים ומתחננים בפני מלהקים ומנהלי סט שישכרו אותם. "הוליווד" מתמקדת בסיפורו של אחד מאותם צובאים, ג'ק קסטלו (דיוויד קורסנווט, "הפוליטיקאי"), שחובר בהדרגה לעוד ועוד צעירים חדורי אמביציה ששואפים לשנות את עיר הסרטים מבפנים. יחד עם תסריטאי מחונן, במאי מבטיח, וקשרים מפוקפקים לעלית המפיקים בהוליווד, הם ינסו להביא למסך סיפור שלא סופר כמותו קודם, ועוד ישלבו בצוות השחקנים הראשי שלו שחקנית שחורה בתחילת דרכה, כוכבת ממוצא אסייתי שלא מוצאת תפקידים ראויים למעמדה ואת הכוכב לעתיד רוק הדסון.
ככל הסדרות מבית ריאן מרפי ("אויבות: בטי וג'ואן", "Glee", "אימה אמריקאית", "פוזה" ועוד ועוד), גם "הוליווד" שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס היא מפגן עוצמה. היא מספרת סיפור רחב יריעה ומרובה משתתפים, היא מצולמת כמו שובר קופות מהוקצע ומתהדרת בכמה מהסטים היפים ביותר בטלוויזיה האמריקאית. מרפי תמיד הצטיין בליהוק, וגם הפעם צוות השחקנים הוא תמהיל בין כשרונות חדשים לשחקנים מבוססים ומוערכים, שזוכים בדרך כלל לתפקידים טובים יותר כיוון שמרפי מחפש בהם תכונה שאיננה "נראים ממש טוב בספידו".
"הוליווד" מריחה כמו כסף, ספריי לשיער והנאה ילדותית כמעט. היא מתנהגת פה ושם כמו סדרת איכות איטית או חתרנית, אבל בלב שלה היא טלנובלה. היא סיפור פשוט ויעיל על המחיר שהצלחה יכולה לגבות, והיא לא תהסס לספר לך את זה בעצמה. זאת אומרת, פעם-פעמיים בכל פרק, אחת הדמויות ב"הוליווד" תפצח במונולוג שמסביר בדיוק כמה קשה להיות גיי/שחור/אישה בהוליווד בשנות ה-40 - סנטימנט מדויק, אבל לא מקורי בשום צורה.
וככל הסדרות מבית ריאן מרפי, גם "הוליווד" בינג'ית ברמות. הסיפור שהיא מלווה נשמע יותר מופרך מאשר אמין (כמה מופרך? אחד מהעוגנים המרכזיים בו מבוסס על סיפור אמיתי אודות תחנת דלק/מוסך, שכל עובדיו הם גם נערי ליווי חתיכים ומאושרים, שתפקידם לענג בכירים ההוליוודיים, ואיכשהו גם לתקן מכוניות מדי פעם), ובכל מקרה סוחף. ברור לנו, הצופים המודרניים, שהסרט השאפתני והאינקלוסיבי שמופק בעלילת הסדרה הוא לא דבר שהיה יכול לקרות במציאות. וברור לנו גם שרוק הדסון לא היה אהבל כפי שהוא מוצג בסדרה, שזוגיות של גבר לבן ואישה שחורה היתה מקבלת התייחסות אחרת לגמרי במציאות מזו שמוצגת בסדרה, ושעבודה בתעשיית המין היא הרבה פחות שמחה וזוהרת מאיך שהיא מוצגת בסדרה. ולמרות זאת, הקסם של מרפי עובד גם כאן. "הוליווד" איננה סיפור ריאליסטי, אלא פנטזיה זוהרת ומשעשעת על מה שהיה יכול להיות. היא מתארת חלום הוליוודי משופר ומרוכך, וככזו, היא גם מספיק אווילית ומהנה בשביל לשאת אתכם בנועם לאורך כל פרקיה.
אנשים נורמלים
עמוק בצדו השני של ספקטרום העשייה הטלוויזיונית, נמצאת "אנשים נורמלים". אם "הוליווד" היא מפגן עוצמה של צילום, תלבושות, מוזיקה וסטאר-פאוור, "אנשים נורמלים" הרבה יותר צנועה למראה, הסיפור שלה אינטימי הרבה יותר ושחקניה הראשיים אנונימיים. הסדרה עוקבת אחר הקשר המפותל וארוך השנים של מריאן וקונל: היא נערה אמידה ושקדנית עם חיי נפש סוערים, מוניטין רעוע בבית הספר ומשפחה שנוטרת לה אינספור טינות. הוא נער הרבה פחות אמיד, אבל גם ספורטאי מצטיין, הנער הכי מקובל בשכבה ועילוי אקדמי שאף אחד לא מצליח לטפח כמו שצריך. בהתחלה הם נאלצים להסתיר את מערכת היחסים שלהם בגלל הבדלי המעמדות ביניהם בבית הספר, אחר כך בגלל הבדלי המעמדות הכלכליים בינים, ואחר כך כי ככה, כי החיים נמשכים, כי הקולג' יפריד ביניהם וכי באופן כללי הכל מסתבך כשתמבגרים.
"אנשים נורמלים", שתריסר פרקיה שוחררו בבת אחת ועלו לצפיית בינג' ב-Hulu (כרגע לא ידוע על הכוונה לשדר אותה באחד האפיקים הישראליים) מעבדת באופן נאמן למדי את ספרה של סאלי רונו באותו השם. רוני, שכתבה גם את התסריט לסדרה, נחשבת לאחת התגליות הספרותיות המערביות הגדולות של השנים האחרונות, וכונתה "הסלינג'ר של דור הסנאפצ'ט" על ידי מבקר הספרות של "הגרדיאן". בהתאם, הסדרה "אנשים נורמלים" נראית כמו ניסיון מודרני לעבד סיפור קצר של סלינג'ר - היא מלאה אנשים יפים ועצורים, ומציגה הרבה רגעי הרהור והתגלות בעקבות חוויות יומיומיות. והיא מצולמת, משוחקת וערוכה כמעט כמו סרט עצמאי, כולל שוטים ארוכים של נוף אירי יפהפה לפרקים ועלוב לפרקים אחרים, ודיאלוגים שנשמעים מאולתרים כמעט בגלל נטייתן של הדמויות לפקפוק וביטול עצמי.
התוצאה היא סדרה נעימה מאוד לצפייה, עם הופעות עדינות ורגישות של השחקניים בתפקיד הראשי, אבל גם סדרה שלא ברור בדיוק למה נוצרה. זאת אומרת, ברור לגמרי למה היא נוצרה (רוני כתבה ספר מדובר ומצליח, והולו רוצים לעבות את תיקיית התכנים המקוריים שלהם), אבל אין באמת נימוק. זה לא שהספר של רוני טלוויזיוני בצורה יוצאת דופן והוא טרי מדי מכדי להיחשב לקלאסיקה ספרותית שחייבת עיבוד נוסף. "אנשים נורמלים", כמוצר טלוויזיוני, היא קצת שום דבר. היא מספרת בסבלנות רבה סיפור קטן ואינטימי, שיש בו לא מעט דרמה (החלקים שעוסקים במשפחתה של מריאן, למשל), אבל אין בו הרבה תנופה. חסרים בו מרץ וחדווה בסיסית שהיפכו אותה מסדרת איכות מדכאת למשהו שאנשים באמת רוצים לראות.
ולא שאין קהל לסדרות איכות מדכאות, אלא שצריך לבוא אליהן בידיעה שזה מה שתקבלו מהן - צילומים יפים ובאסה לפנים. אם תישבו בקסמה של "אנשים נורמלים" זה יקרה כנראה כבר בעשר הדקות הראשונות שלה. ואם לא, למרבה האירוניה, אל תצפו ממנה להתבגר ולגלות לכם משהו חדש בהמשך הדרך. אם תישבו בקסמו, זה יקרה כבר מחמש הדקות הראשונות. אם לא תישבו, קשה להאמין שלאורכה היא תשכנע אתכם לפתע שהיא סדרה אחרת לגמרי.